האם נהייתי יהודייה רק כשהחלוק התייבש?
יש משהו במילה 'גיור' שגורם לנו להניח כאילו ברגע קוסמי אחד הופך אדם מגר ליהודי מושלם. רגע חד ומוחלט, עם צליל ברור - מכה של פטיש, טבילה במים עמוקים. בפועל, היהדות שלי היא מערכת צירים, אופקית ואנכית, מלאה בנקודות ציון. הבחירה נעשתה, נעשית, תיעשה
הכניסה שלי לעולם היהדות לא נרשמה ביום שעברתי בשער של כפר עציון, הישוב שבו מתחילים את סמינרי הגיור בצה"ל. היא לא נרשמה במהלך אף אחת מהתפילות שהתפללתי, לבד או בבית הכנסת, לאורך התהליך. היא גם לא נרשמה כשהתייבש החלוק, אותו לבשתי בצאתי מהמקווה, ולא כש'תעודת ההמרה' הוכנסה לתוך ניילון ותויקה בתוך קלסר. למעשה, בעיניי, היא מעולם לא ממש נרשמה. האם היה אמור להיות רגע שבו היא הייתה אמורה להירשם? ואם כן, היכן?לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- למה לא פרסמנו את הסרטון משרונה? כי זה סנאף
- שנא את המונופול: אז נאכל בלי תעודת כשרות
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
גיור. יש משהו במילה הזו שגורם לנו להניח כאילו ישנו רגע קוסמי אחד שבו אדם הופך מגר מושלם ליהודי מושלם. רגע חד ומוחלט, עם צליל ברור - מכה של פטיש, טבילה במים עמוקים. צליל שהעולם חייב לשמוע. ואכן יכול להיות שמבחינת ההלכה ישנן נקודות קוסמיות כאלו, למשל, בצאתו של מתגייר מניתוח ברית המילה, בצאתה של מתגיירת מן המקווה, בצאת שניהם מבית הדין שבו יהדותם אושרה אל מול שלושה רבנים וקבוצה של קרובים נרגשים. והרי שלוש הנקודות הללו הן יציאות, ואני דווקא כל כך רציתי להרגיש שנכנסתי.
"סליחה, כאן זה האודישנים ל'יהודי נולד'"?
היהדות שלי היא מערכת צירים. אופקית ואנכית. היא מלאה בנקודות ציון שלחלקן אנו רגילים להתייחס כגדולות ומשמעותיות, כמו עלייה לארץ, גיוס לצבא, גיור. אבל כמו כן היא מלאה בנקודות שקל להתעלם מהן, מכיוון שהן זניחות, או מכוון שלא הפכנו אותן לטקס. למשל, הפעם הראשונה שלי בתור 'אמא של שבת', הפסח ההוא שמצאתי את האפיקומן, החנוכייה המכוערת שהכנתי מחרסינה, סיפורי התורה שהאזנתי להם מתוך קלטות באוטו הישן של אבא שלי, הגאווה שהרגשתי כשהצלחתי לקרוא פסוק באופן מדויק בשיעור תנ"ך. נקודות ציון כל כך קטנות, אבל מלאות בכוונה ותוכן מעל הכל.
כמה פשוט לנו לפעמים לדבר על מה שבינינו לבין הדת במונחים של התקרבות והתרחקות. האם בימים אלו אני מתקרב או מתרחק מהדת? לדמיין את עצמנו או את האחרים הולכים לכיוונה או בורחים לכיוון ההפוך. אנחנו מניחים שקיים איזשהו גוף מוצק ואחיד שהוא-הוא הדת, ובינינו לבינו עובר מסלול אחד בלבד, וכל שנותר הוא להחליט לאיזה כיוון הולכים, אם בכלל.
אבל משהו אומר לי שזה פשוט לא מספיק. היהדות הזאת מורכבת ממאות של רכיבים שאליהם אפשר להתקרב ולהתרחק בו זמנית. להרגיש שיש מי שמקשיב לי בתפילת שחרית אבל בתפילת ערבית כבר להסס שוב. ללמוד סוגיה מרתקת בגמרא ולא לרצות להפסיק ללמוד לעולם, אבל במקביל לתהות איך לעזאזל משתמשים בזה היום. להחליט שהשנה אני עושה את ליל הסדר כהלכתו, אבל בסוף, עם נקיפת מצפון קטנה, לטוס לחו"ל. והכל בעת ובעונה אחת.
תהליך הגיור שלי היה רצוף בהליכה. אחורה וקדימה, לרוחב, לאורך, לעומק. במהלכו הייתה לי ביקורת קשה, חלקה קיימת בי עד היום, אבל כרגע אני לא מרגישה צורך להשמיע אותה.
לאורך התהליך פגשתי, בעיניי, את האנשים הנכונים והעדינים ביותר שיכולתי לבקש. אלו שהתגיירו איתי, המחנכים, המפקדים והמורים שלימדו אותי במהלך קורס 'נתיב' ובסמינרי ההמשך, המשפחה המארחת הקסומה שלי, שלא דרשה ממני בכוח ולא שאלה אותי בחקרנות אלא נתנה לי כל כך הרבה מקום (בדירה הקטנה ובלב הגדול), וכל מי שנתן לי לשבת בשולחן השבת שלו או להתפלל לצידו בבית הכנסת, למרות שפטפטתי אחרי נטילת ידיים ולא ידעתי מתי, בפעם העשירית, מעבירים עמוד בתפילה. כולם פינו לי את מאות המסלולים כדי שאוכל להתקרב ולהתרחק, לבחור ולהיבחר.
אז האם היה רגע שנרשמה בי היהדות?
אני יודעת שאני נשפטת כל הזמן. על ידי אחרים אבל גם על ידי עצמי. הבחירה נעשתה, נעשית, תיעשה. אני יודעת שאני לא מפסיקה לנוע על הצירים הללו. יש תקופות שבהן אני רצה לכל הכיוונים בלי לדעת לאן, ויש תקופות שאני נעה לאיטי, מתבוננת בשלוות נפש על המסלול שאני עושה, ועל תחנת הסיום.
ולפעמים, מדובר בעיקר ברגע, נקודה כלשהי ביקום, שבה אני פשוט מרגישה שכן. כן כן. היהדות בתוכי. לפעמים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם