חלם בקו"ם: מסכת הייסורים של בעלי לקות שכלית בדרך לגיוס
בשביל הורים רבים הצו הראשון הוא מקור להתרגשות, אבל להוריהם של בני נוער הלוקים במוגבלות שכלית הוא ראשיתו של מסע ייסורים. צה"ל מתעקש שהילד יתייצב בלשכת הגיוס למרות מצבו, דורש עוד ועוד מידע רפואי ואפילו מאיים במעצר
כשמאיר הוציא מתיבת הדואר את הצו הראשון שנשלח לבנו יונתן, הוא עלה הביתה, התיישב עם רבקה אשתו בסלון, והתחיל לבכות. שניהם חשו איך הם חוזרים אחורה, לימים שבהם יונתן אובחן כסובל מלקות שכלית בינונית. גם רבקה וגם מאיר (שמות בדויים) הם טיפוסים חזקים, שכמעט ולא מחצינים רגשות, אבל מתברר שמכתב אחד יכול לפתוח את הפצע שלעולם לא יירפא. 16 שנים אחרי שיונתן נולד, הצו היה עוד תזכורת לכך שהוא לא יהיה כמו כולם. בניגוד לשני אחיו הגדולים, שהלכו בגאווה לשרת את הצבא ואת המדינה, הוא לא יוכל בגיל 18 ללבוש מדים ולעמוד ברשות עצמו.
עוד כותרות ב-nrg:
- הפאדיחה של אבו מאזן: העניק עיתון ציוני למלך
- יישארו או יעזבו? החל משאל העם ההיסטורי בבריטניה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בבוקר שלמחרת הלכה רבקה לשוחח עם היועצת של בית הספר לחינוך מיוחד שבו יונתן לומד. "היועצת אמרה שהיא תטפל בזה, ותשלח לצבא את כל החומר המעיד שמדובר בנער עם פיגור בינוני, ושאין מה לדבר על גיוס", מספרת האם. היועצת העבירה את החומר כמובטח, ורבקה מבחינתה הייתה משוכנעת שבכך הסיפור הסתיים.
"נראה לי הגיוני שאם הצבא מקבל מיועצת של משרד החינוך מסמכים שכתוב בהם מה המצב של הנער ושהוא לומד בבית ספר לחינוך מיוחד, זה מספיק. אבל כנראה שלצבא יש חוקים אחרים. קיבלתי מכתב שאומר שזה לא מספק אותם, והם דורשים עוד מסמכים וחומר רפואי.
"לאסוף את כל החומר זה כשלעצמו דבר מייגע וגם מעצבן: הרי כל המידע על המצב של יונתן נמצא בידי הביטוח הלאומי, שם הכירו בו כבעל מאה אחוזי נכות, והם יכולים בלחיצת כפתור להעביר לצה"ל הכול ולמנוע את הסחבת המציקה הזאת. כאילו לא מספיק לנו התסכול העצום מכך שהנער לא הולך לצבא, עכשיו ממשיכים להציק לנו ולנבור באותם פצעים מדממים".
למרות הכעס על האטימות הביורוקרטית, רבקה אספה את כל המסמכים הרלוונטיים, שלחה אותם בפקס ואפילו התקשרה - אלא שגם זה לא הספיק. "כשהפקידה סוף-סוף ענתה לטלפון, ביקשתי ממנה לוודא שכל החומר הגיע. התשובה שלה הייתה שהיא לא מוכנה לדבר איתי; היא רוצה לדבר רק עם הילד. אמרתי לה: 'תראי, זו קצת בעיה, את לא יכולה לדבר איתו'. כשהיא שאלה מה זאת אומרת, הסברתי לה שהוא לא בדיוק מדבר. היא כנראה לא התרשמה.
"'תני לי את מספר הטלפון שלו', היא דרשה. אמרתי לה - 'חמודה, את מסתכלת מה כתוב על המסך? מדובר בנער עם פיגור בינוני, שהוורבליות שלו היא מאוד-מאוד קשה. כמו לרוב הנערים במצבו, גם לו אין טלפון. אז על איזה מספר את מדברת?'. 'וואלה?', היא אמרה. 'כן, וואלה', עניתי. זו הייתה שיחה הזויה כמו שזה נשמע, ואני באמת לא יודעת מאיפה גייסתי את כל הסבלנות שנדרשה".
כשהפקידה בלשכת הגיוס הבינה ששיחה עם יונתן אינה אפשרית, היא ניאותה לבדוק שהחומר הגיע, ואישרה את קבלתו. אלא שגם כאן לא נגמרה מסכת התלאות. "אחרי שבוע-שבועיים שוב קיבלנו מכתב מהצבא", מספרת רבקה. "הם שינו את התאריך של הצו, ורצו שיונתן יגיע להתייצב בוועדה הרפואית. אני השתגעתי. על מה הם מדברים? איזו ועדה רפואית? לא סבלנו מספיק? לא עברנו מספיק ועדות רפואיות? הם חושבים שמשהו במצב שלו השתנה? שהמציאו איזו תרופת פלא שמרפאת ילדים במצב הזה?
"מצאתי את עצמי שוב מתקשרת ללשכת הגיוס, ושוב מחכה, ושוב נופלת על בחורה חמודה שכנראה רק עכשיו סיימה שמינית והתגייסה - והאמת שהיא די מסכנה, כי לא הסבירו לה מה לעשות במקרים האלה. סיפרתי שוב את כל הסאגה המייגעת מהתחלה. בסופו של דבר, כשהבנתי שממנה לא תבוא הישועה, ביקשתי לדבר עם מי שממונה עליה. 'אני לא כועסת עלייך', אמרתי לה, 'אבל אני חושבת שצריך לעשות סוף לסיפור הזה'. 'הממונה שלי לא יכול לדבר', היא ענתה, 'תשלחי לנו שוב את כל החומר'.
"בשלב הזה הרגשתי שכבר הגיעו מים עד נפש. לא צעקתי עליה, פשוט אמרתי - 'תקשיבי, אני לא שולחת שוב את המסמכים. נקודה. מצדי תשלחו משטרה צבאית, תיקחו את יונתן, תקראו לו עריק או מה שאתם רוצים. אין בעיה'. ואז פשוט סיימתי את השיחה". הדברים החריפים ככל הנראה עשו את פעולתם: כעבור עשרה ימים הגיע לביתם מכתב המודיע שיונתן פטור משירות בצבא ההגנה לישראל.
הסיפור של יונתן יכול אולי להישמע כעוד אנקדוטה עצובה על הביורוקרטיה הצבאית, אלא שמתברר שלא מדובר במקרה יוצא דופן. צה"ל, כמדיניות, שולח צווי גיוס לנערים בעלי לקות שכלית, כולל כאלו שאין שום ספק בהיותם בלתי כשירים לשירות. מעבר לכך, נראה שבלשכת הגיוס אין נוהל מוסדר לטיפול באותם צעירים באופן שמגלה התחשבות בהם ובהוריהם, ולא מצריך הגעה פיזית למקום.
שוש, אם לילד הסובל מפיגור בינוני, הופתעה גם היא לגלות צו גיוס בתא הדואר. "הרגשתי איך הלב שלי נופל", היא מספרת. "צלצלתי אליהם והסברתי מה המצב של הילד, ושלצערי הרב אין מה לדבר על חיול. הפקידה לא התרשמה ואמרה שאני חייבת להגיע איתו ללשכת הגיוס. אמרתי לה שאין שום סיכוי שאגיע, ושאני יכולה לשלוח להם בפקס את כל המסמכים שמאשרים שלילד הוכרו 75 אחוזי נכות שכלית. היא בתגובה הודיעה לי שאם לא נגיע פיזית, יבואו לעצור את הילד. אמרתי לה 'בבקשה, אתם מוזמנים לבוא, לעצור אותו ולקחת אותי יחד איתו'. זו הייתה שיחה קשה, עם אפס אמפתיה למצב הלא-פשוט שאני נמצאת בו".
שוש שלחה את כל החומר הרפואי שמוכיח מעל לכל ספק שהבן שלה לא בר גיוס. למרות זאת, כעבור כמה ימים נשלח אליהם צו נוסף. "התקשרתי ואמרתי שעם כל הכבוד, החומר הרלוונטי נמצא אצלם. הסברתי גם שאין לי רכב, ושאני לא אסחב את הילד כל הדרך ללשכת הגיוס באוטובוסים רק כדי שהם יראו אותו לדקה ויגידו שהוא משוחרר. הפקידה שוב איימה במעצר, ואני שוב הסברתי שהם מוזמנים, וניתקתי".
לא פחדת שבאמת יבואו לעצור את הבן שלך?
"אני יודעת מה המצב שלו, ויודעת טוב מאוד שאין שום סיכוי שהיו באים לגייס אותו. הלוואי שהוא היה בר גיוס, אבל זה אפילו לא קרוב לכך. בצבא סתם הולכים עם הראש בקיר. אני יודעת שיש ילדים במצבו שבאמת הגיעו לבקו"ם, ורגע אחרי שראו אותם הם קיבלו שחרור. אז בשביל מה ללכת? אני צריכה לנפנף בילד? אי אפשר להבין מה המצב שלו לפי המסמכים הרשמיים ששלחתי?".
ההתעקשות של שוש הצדיקה את עצמה, ובסופו של דבר הגיע בדואר מכתב הפטור. "אני מתארת לעצמי שאחרי השיחות בטלפון הם ישבו, הסתכלו בחומר שבאמת מדבר בעד עצמו, והבינו שטעו. אבל את תחושת הפגיעה קשה להסביר למי שלא מכיר את זה. כמו שלא שולחים צו גיוס לילד שנפטר, ככה להבדיל לא היו אמורים לשלוח צו לבן שלי, כי ילד כזה לא יכול להתגייס".
גם פביאן, אם שבתה לוקה בשיתוק מוחין ובפיגור בינוני, מספרת על התנהלות דומה מצד צה"ל. "כשהגיע הצו הראשון, התקשרתי לשאול מה אני צריכה לעשות. פקססתי את המסמכים שביקשו, אבל איכשהו התחילה מסכת אינסופית, כשבשלב מסוים כבר קיבלתי מכתבים המודיעים שהילדה צפויה למעצר".
שילוב שהצליח: הפוסט של יאיר לפיד על בתו
בסופו של דבר הגיע הפטור המיוחל, אבל רק לאחר תהליך שפביאן מגדירה כסיוט. "מי שיושב שם ועונה לטלפונים אלה חיילות שבקושי מבינות במה מדובר. אמרתי גם להן את זה, ושאלתי אם יש שם מישהו קצת יותר מבוגר שיודע איך לטפל במקרים כאלה, אבל לא היה עם מי לדבר. לדעתי, מראש היו צריכים למצוא נוהל כדי שהצו לא יישלח, וגם אם נניח שכן שלחו - שתהיה איזו רשימת טפסים מוגדרת שצריך להעביר, והסיפור נגמר. בלי כל הטלפונים, הסחבת והתחושה הלא נעימה שנותנים לך. למה צריך להביא אותי למצב שבו אני מצטדקת על זה שהילדה לא יכולה להתגייס? איך ייתכן שמאיימים על ילדה כזאת במעצר?".
אסתר אבני, שעבדה למעלה משלושים שנה כמחנכת בבתי ספר לחינוך מיוחד, מאשרת שאכן לא מדובר פה באוסף מקרים יוצאי דופן שנפלו בין הכיסאות, אלא בשיטה בעייתית. "במהלך השנים שמעתי אינספור סיפורים מהורים שעברו תהליך של סבל בדרך להשגת הפטור מגיוס. הנערים עצמם לא סובלים, כי אין להם הבנה של המצב, אבל עבור ההורים אלה עוד ייסורים מיותרים.
"יש פה בעיה בהתנהלות המערכתית של צה"ל ומשרד הביטחון מול האוכלוסייה של בעלי הלקות השכלית. כל נער ונערה במדינת ישראל שהם פגועים באופן הזה, מוכרים על ידי משרד החינוך והביטוח הלאומי. מה שהיה צריך לקרות זה שהצבא ייצור קישור עם הגופים הרלוונטיים, ויקבל מהם את הנתונים שמראים שנער מסוים אינו בר גיוס. זה לא אמור להיות מסובך מדי. במידה שיש לצבא ספק לגבי מישהו ספציפי, אפשר לבדוק את המקרה שלו - אבל בדרך כלל כשילד בעל לקות שכלית מגיע לגיל 16, הנתונים שלו כבר ברורים ומוכרים".
אנשי המקצוע שעמם שוחחנו הדגישו כי עבור הורים לילדים הסובלים מפיגור, קבלת הצו הראשון היא לא סתם קושי ביורוקרטי או הליך מיותר, כזה שכל אדם בוודאי נתקל בו מפעם לפעם. התיאורים של בכי חסר מעצורים ושל הלב שמחסיר פעימה לא קשורים לרגשנות יתר, אלא מבטאים תגובה פסיכולוגית מוכרת, אפילו טבעית.
"כשהורה מקבל את האבחון הראשוני של הילד שלו כבעל לקות שכלית, הוא חווה תחושה של אובדן", מסבירה דבי ורדיגר, פסיכולוגית שעוסקת בתחום החינוך המיוחד. "מעבר לכאב והקושי הברורים שנלווים לגידול ילד בעל צרכים מיוחדים, ההורים עוברים תהליך של אבל בגלל היעלמות הפנטזיה הבסיסית על ילד רגיל כמו כל הילדים. צו הגיוס הוא נקודת זמן שבה כל התהליך הזה צף מחדש, ושוב נפתח הכאב מהמציאות העירומה של הילד המוגבל והנכה שיש לנו בבית.
"גם הצורך להוכיח את הזכאות לפטור משירות, כדי שלא יחשדו בך במניעים זרים של השתמטות, מלווה בקושי נפשי. כל הטופסולוגיה הפורמלית הזו יוצרת אצל ההורים תחושה ש'לא מספיק מה שאנחנו עוברים ביומיום, עכשיו אנחנו גם עומדים לדין וצריכים להצטדק על המצב שלנו'. זה תהליך באמת קשה בשבילם.
"הם מכירים את ההתמודדות מול הביורוקרטיה משנותיו הראשונות של הילד, כשהיו צריכים לקבל הכרה של הביטוח הלאומי ומשרדי הממשלה השונים. הצורך הזה באימות ובעימות שנוצר מול הצבא, מפגיש אותם שוב עם פצעים שלאורך השנים קצת נסגרו. לי ברור שצריך לטפל בפן של התקשורת בין המשרדים: אפשר לבקש מההורים חתימה על ויתור סודיות, והנתונים על הילד יעברו בצורה ישירה למשרד הביטחון".
בשנים האחרונות דווקא ניתן לראות כיצד הרגישות הציבורית כלפי בעלי צרכים מיוחדים ובני משפחותיהם הולכת וגוברת. רק לאחרונה עברה בקריאה טרומית הצעת חוק שזכתה לתמיכת הממשלה, ולפיה לא ייעשה עוד שימוש במושג "מפגר" בחוקים ובפרסומים רשמיים, ובמקומו יבוא המונח "בעל מוגבלות שכלית התפתחותית". הרצון לבוא לקראת אותם נערים ונערות התבטא גם בהחלטה של משרד הפנים להוציא עבורם תעודות זהות בהנפקה מיוחדת, ללא צורך בהתייצבות אישית בלשכות.
"הוצאת תעודת זהות זה עוד שלב קשה בחיים שלנו", אומרת רבקה. "בניגוד לכל נער שפשוט הולך למשרד הפנים, כאן זה בלתי אפשרי. אני בעיקרון הייתי חייבת ללכת עם הבן שלי, עם בחור בן 17, כדי שיקבל תעודה כנדרש בחוק. זו סיטואציה מאוד קשה. מצד אחד הוא בוגר ואזרח מדינת ישראל, ומצד שני הוא לא יודע מימינו ומשמאלו. המעמד הלא-פשוט הזה נחסך מההורים בזכות יוזמה משותפת של משרד הפנים ומשרד החינוך.
"ההורים התבקשו להעביר דרך בית הספר תמונות פספורט של הילדים ואת הטפסים הנדרשים, ובהמשך נערך טקס מיוחד של הענקת תעודות הזהות במשכן הכנסת. זה היה אירוע מדהים. שר החינוך בירך את הילדים והתייחס אליהם יפה מאוד. אז הנה, זו דוגמה למשהו שעשו בלי בעיה, ולא הרגשנו את הקושי. גם לגבי צו הגיוס זה אפשרי".
"ההתנהלות של משרד הפנים במקרה הזה מדגימה איך מאפשרים להורים להיות שותפים למקום שבו הילד מתבגר ונהיה אזרח במדינת ישראל כמו כל אחד אחר", מסכימה ורדיגר. "באופן כזה ההורים והנער לא נאלצו לעבור את החשיפה ואת התחושה הלא נעימה של התמודדות מול פקיד שלא מיומן בכך. במקום זה היה פה מעין טקס התבגרות בסביבה המוגנת שהילד זקוק לה".
גם בצה"ל ניתן למצוא גילויי הבנה לאוכלוסיית בעלי הצרכים המיוחדים. פוסט מרגש שפרסם לפני שבועות אחדים ח"כ יאיר לפיד – בעצמו אב לנערה אוטיסטית - נתן הצצה למסלולים ייחודיים שמשלבים בתוך המסגרת הצבאית גם נערים ונערות שאינם בני גיוס. "בטקס הסיום יעלי הצדיעה למפקד", כתב לפיד בדף הפייסבוק שלו.
"היא לבשה מדים וכומתה כתומה ואבא שלה ניגב את העיניים וקיווה שלא רואים. הכיתה שלה – כיתה של צעירים עם צרכים מיוחדים - התנדבה כל השנה בבסיס של חטיבת החילוץ וההצלה של צה"ל. הם תרמו ככל יכולתם. החיילים והמפקדים היו מקסימים וקשובים, והתנהגו כלפיהם בכבוד וחיבה. 'אני לא יודעת מי למד השנה יותר ממי', אמרה לי סמלת בת 19 עם חיוך ענק. 'אז עכשיו את חיילת כמו ליאור?' שאלתי את יעלי, והילדה הלא-מדברת שלי הנהנה בחוזקה".
במסלולים מהסוג הזה מצליח צה"ל לתרום לשילובם של צעירים בעלי מוגבלות שכלית, אלא שמדובר באופציה המיועדת רק לחלק קטן מבוגרי בתי הספר לחינוך מיוחד, ומבוססת על התנדבות. וכך, בעוד יד ימין מגלה הבנה לצרכים של אותה אוכלוסייה, יד שמאל מכריחה אותה לעבור מסלול ייסורים שסופו ידוע מראש.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה לקשיי ההורים כי "צה"ל רואה חשיבות עליונה במתן אפשרות לכל מלש"ב להתגייס לצבא ככל שיש ביכולתו לעשות כך. על כן, פועלים על מנת לספק שירות מהיר ויעיל להקלת תהליך הגיוס וצמצום תהליכים ביורוקרטיים. במסגרת הסדר מול ביטוח לאומי, הוחלט כי בעלי נכות רפואית של 128 אחוזים ומעלה ו/או בעלי נכות נפשית של 100 אחוז ומעלה אשר הוגדרו בתפקוד נמוך, יקבלו פטור משירות חובה באמצעות ועדה רפואית ללא צורך בנוכחותם.
"במקרים בהם המלש"ב אינו עומד בתנאים אלו, ניתן להגיש מסמכים וחוות דעת רפואיות מגורמי מקצוע לפיהם תתגבש ההחלטה האם יש לזמנו לוועדה רפואית בה תיבחן כשירותו לשירות על מנת לאפשר הזדמנות שוויונית להתגייס לצה"ל. הכתב מציג מקרים חריגים ונוכח חוסר נכונותו להעביר פרטים אודותם, לא נוכל להתייחס אליהם".
בשיחות עם גורמים צה"ליים המעורים בנושא הובע צער על הפגיעה שנגרמה למשפחות. מדבריהם עולה כי בצה"ל לא קיימת מערכת קריטריונים נפרדת לבעלי לקות שכלית, אלא הם נחשבים לחלק מאוכלוסיית הנכים, והשאלה אם יקבלו צו גיוס או לא תלויה אך ורק באחוזי הנכות שקיבלו מהביטוח הלאומי. זאת אף שאחוזי הנכות אינם המאפיין המרכזי לבעיותיהם של הלוקים בפיגור.
"כך למשל, בעלי פיגור בינוני יכולים מבחינת הנכות לקבל הגדרה של 65-75 אחוזי נכות בלבד, וזאת כשמנת המשכל (IQ) שלהם עומדת על 54-40, לעומת 100 אצל האדם הממוצע. בנוסף, הם חסרי יכולת הבחנה בסכנה, על פי רוב זקוקים להשגחה צמודה, ובהגדרה זקוקים להכוונה והדרכה קבועה כדי לבצע מיומנויות חיוניות. לכך צריך להוסיף שהלקות השכלית פוגעת גם בתפקוד הבין-אישי, וגורמת לכך שנער בגיל גיוס בעל לקות שכלית יכול למשל במקרים של כעס לשכב על הרצפה ולהתחיל לצרוח, כפי שעושים ילדים בני שנתיים.
"בדיקה שערכו בצה"ל לבקשת מקור ראשון, העלתה כי אין ולו חייל אחד שאובחן כבעל פיגור בינוני ובכל זאת גויס בגיוס חובה. התוכניות המעטות שהצבא מפעיל עבור בעלי לקות שכלית מבורכות אך מיועדות למי שאובחנו כבעלי פיגור קל, וגם שם מדובר בתוכניות התנדבותיות.
הגורמים הצבאיים איתם שוחחנו, לא ידעו לומר מתי בפעם האחרונה בחנו בצה"ל האם יש צורך בהגדרה של קריטריונים נפרדים עבור אוכלוסיית בעלי הלקות השכלית. בנוסף, הודו שם, נכון להיום פקידות לשכת הגיוס לא עוברות הכשרה מתאימה לטיפול והתמודדות עם הורים לנערים בעלי פיגור שמבקשים לקבל את הפטור מגיוס לילדיהם.
"מבחינה אישית הסיפור הזה כבר מאחוריי", אומרת רבקה, "אבל אני מרגישה שאני לא יכולה לשבת ולשתוק. צריך לשים סוף לסבל המיותר הזה שעוברים ההורים. אני זוכרת שכשיונתן נולד, קיטרתי לאבא שלי על המצב שאליו נכנסנו, והוא ענה: 'הקב"ה יודע למי לתת את הילדים האלה'. אז לא כל כך התחברתי לתשובה הזו, אבל היום אני יודעת שברמה האישית שלי, יש בזה אמת. ברוך השם יש לי קצת גישה לנושא, ויש לי יכולת להתבטא ולעמוד על שלי מול כל הביורוקרטיה והקשיים. אני העזתי וטרקתי את הטלפון, ועובדה שזה עשה משהו.
"מצד שני, אני מכירה המון הורים במצב הזה שלא יודעים להילחם. אם אצלנו הסיפור נגמר אחרי כחודשיים, הורים אחרים עוברים סאגות מתמשכות עוד יותר. אצל משפחה אחת מהשכונה שיש לה בן אוטיסט, בשלב מסוים לאבא נמאס. בתאריך ההתייצבות הוא פשוט לקח את הבחור, השאיר אותו בכניסה ללשכת הגיוס ואמר להם 'בבקשה, קחו אותו, אני הולך'. הוא כמובן לא הלך, אלא לקח כמה צעדים אחורה והתחבא באיזשהו מקום, כדי לראות מה קורה.
"לחיילים שם לא היה מושג מה לעשות, והם כל כך נבהלו שתוך עשר דקות סיימו את כל עבודת הניירת והוציאו פטור מגיוס. אבל למה היה צריך להגיע לסיטואציה קשה כזאת? משהו בכל התהליך הוא לא נכון ולא ראוי. אני רוצה לומר לצה"ל ולמשרד הביטחון: בואו תכבדו אותנו קצת, ותעזרו לנו לעבור את המשוכה הזאת במינימום של סחבת וניירת, ובמינימום של צער. הצער שלנו גם ככה נמצא איתנו כל יום".
אקו"ם