ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

"הרביצו לי, חשמלו אותי – ורק רציתי להתגייר"

קוראים לו דור שחר, בעל עסק קטן מראשון-לציון, אבל פעם הוא היה איימן, נער פלסטיני מחאן-יונס שגדל על שנאת יהודים. הוא יהודי וישראלי לכל דבר, לא מתגעגע למחוזות ילדותו בעזה, ויודע להסביר מה הטעות הגדולה שלנו בהתמודדות עם האיום העזתי

כשהוא מספר על הילדוּת שלו בחאן-יונס, דור שחר ממולל מבלי משים מפית נייר, קורע אותה באצבעותיו לחתיכות קטנות ולבנות שמתפזרות על השולחן. "אוי, מה עשיתי", הוא מתעשת פתאום, כאילו נזרק בבת אחת מרצועת עזה לבית הקפה בקניון הרועש שבלב ראשון-לציון. "את מחזירה אותי לדברים שהרבה זמן לא חשבתי עליהם".

עוד כותרות ב-nrg:
- דו"ח: דאעש מייצר אלפי רקטות מאולתרות בשנה
- תלונה: בת 9 נאנסה בידי שלושה נערים בצפון
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

אתה לא חושב על הבית לפעמים?
"לא, זה לא מעניין אותי. מה שהיה היה. צריך תמיד להסתכל קדימה, אל העתיד. לא אכפת לי מהעבר. מה שעברתי בחיים, בסופו של דבר הכול לטובה".

הוא בן 39, רווק ("אני צריך את השלווה שלי"). גֵר. בעברית הקולחת שלו יש עדיין יותר משמץ של מבטא זר, שקשה בתחילה לזהות את מקורו. סיפור חייו הבלתי שגרתי כולל לא מעט תיאורים קשים לשמיעה, וגם תיאורים של עקשנות בלתי נלאית להפוך לחלק מהעם היהודי. למרות הקשיים הרבים שהערימו בפניו הרשויות בישראל, למרות הידיעה הברורה כי אין כל דרך חזרה. בסביבה שגידלה אותו על שנאת יהודים וישראלים, לא מצפה לו דבר מלבד עונש מוות, אם יראה שם שוב את פניו.
 
אתה לא חושש להיחשף כך בריאיון? לא פוחד שמישהו יזהה אותך?
"אני לא פחדן. בגלל שאנחנו פוחדים, הפלסטינים עושים מה שהם רוצים. תראי, אם מישהו יעבור כאן עכשיו ויירק עליי או יציק לי, ואני אאיים עליו ש'בפעם הבאה אתה כבר תראה, אני אעשה לך ככה וככה' - ברור שהוא יבוא שוב. אבל אם כשמישהו ייתן לי כאפה אני אקום פעם אחת ואשבור לו את העצמות - הוא לא ייגע בי יותר", הוא אומר באנלוגיה להצקות של חמאס לישראל. "אנחנו צריכים להפעיל כוח וכוח וכוח, ותרשמי - עוד קצת כוח. אבל לנו אכפת מה יגידו עלינו בעולם. למה, מה הם אמרו בשואה? מה הם אמרו כשחטפנו קסאמים לאורך שנים? כלום. אז מה אכפת לנו מה הם אומרים עכשיו?".

כפות ידיו של שחר משדרות עצבנות כשהוא חוזר אל הימים ההם, אבל הוא לוקח נשימה עמוקה ומתחיל בסיפורו. "נולדתי בחאן-יונס. קראו לי איימן. משפחה פלסטינית, חמישה ילדים, אני האמצעי. מעליי שני אחים גדולים, אחריי שתי אחיות קטנות. אבא שלי עבד באתר בנייה בישראל, היה נוסע ביום ראשון וחוזר הביתה ביום חמישי. לא היו אז אישורים ומחסומים כמו היום. כל מי שרצה לנסוע, היה נוסע חופשי. אמא הייתה כמובן בבית. בישולים, ניקיונות, ילדים".

איזה בית זה היה?
"לא קל. היה כסף, אבל היו קמצנים. זה היה בניין משותף של המשפחה, כל הדודים גרים בשלוש הקומות של הבניין - ורק הדירה שלנו לא מחוברת לחשמל, כי ככה אבא החליט. היה אצלנו חדר להורים, חדר בנות, ואנחנו הבנים היינו ישנים בסלון. שמים מזרנים על הרצפה, וכל בוקר אוספים אותם לערמה".

יש לך היום קשר כלשהו עם המשפחה?
"לא. כבר שנים אין שום דבר".

יש שם משהו שאתה מתגעגע אליו?
"לא".

ריחות, אוכל, נוף, משהו?
"ממש כלום".
 

עד גיל 7 הוא לא למד בשום מסגרת. "לא היה שם גן ילדים, היינו בבית. אני זוכר אבק, מכנסיים מלוכלכים, משחקים בחוץ כולם יחד. הכרתי אז קצת ישראלים, מרחוק. את החיילים שהיו שם, וגם אזרחים ישראלים שהיו מגיעים בשבתות לחאן-יונס, לקניות בשוק. שני האחים הגדולים שלי כבר למדו בבית הספר. הייתה להם חולצת תלבושת בצבע כחול עם כפתורים, ותסרוקת מסודרת עם שביל בצד. קינאתי בהם. רציתי גם ללמוד. החלום שלי היה להיות רופא. כשרשמו אותי לבית הספר וקנו לי תלבושת, הייתי מאושר. אני זוכר את עצמי יושב בכיתה ביום הראשון, מבסוט, מתרגש להתחיל ללמוד.

"לומדים שם בכיתה א' את מה שכאן לומדים בגן. בחודשיים הראשונים לימדו אותנו מספרים, אותיות. אחרי כחודשיים התחיל שיעור מאוד רציני: פעם בשבוע המורים היו מספרים לנו שהיהודים לקחו את האדמה של סבא שלנו, ושהחיילים הורגים נשים וילדים. הסבירו שאנחנו נילחם עד טיפת הדם האחרונה ונחזיר את כל האדמה שלקחו מאיתנו, את כל שטח ישראל. אמרו שמי שהורג יהודי עושה מצווה ונכנס לגן עדן. אני לא קיבלתי את זה".

למה בעצם?
"כי המורה הוסיף משפט על זה שיש ליהודים שלוש רגליים. אמרתי לעצמי 'רגע, ראיתי חיילים, ראיתי את היהודים שבאים לקנות בשוק, זה לא נכון'. חשבתי שאולי למי שחי בישראל יש רגל שלישית. מהבלבול, קמתי ואמרתי למורה שיש לי כאב ראש. הוא הרביץ לי, ולקח אותי לחדר המנהל – שהכה אותי בשוט ודרש שאבא שלי יבוא למחרת בבוקר".
 
הצליפו בך בגלל שאמרת שליהודים אין שלוש רגליים?
"לא. בגלל שאמרתי שאני לא מרגיש טוב. לא מכובד להגיד דבר כזה באמצע שיעור. חזרתי הביתה בוכה, סיפרתי לאמא שהמנהל הרביץ לי, והרמתי את החולצה כדי להראות לה את סימני השוט. אמא זה אמא, כאב לה. היא צעקה, קיללה אותם, ובלילה סיפרה לאבא שהרביצו לי בבית הספר. למחרת, ביום שישי, הוא בא לבית הספר ונכנס לחדר המנהל. אחרי רבע שעה הוא הגיע לכיתה שלי, הוציא אותי החוצה, נתן לי סטירה ואמר לי 'כן, צריך להרוג יהודים. כשתגיע הביתה תקבל את העונש שלך'.

"אחרי הלימודים ברחתי מבית הספר לכיוון הבית של סבא וסבתא, ההורים של אמא. הלכתי לבד בחולות לעבר רפיח. בבית לא חיפשו אותי - הילד הלך, הוא יחזור. חזרתי הביתה רק ביום ראשון, אחרי שאבא כבר יצא לעבודה. ובכל זאת, כשהוא חזר ביום חמישי, קיבלתי את העונש. הוא לא ויתר".

בעקבות האירוע הזה החליט הילד איימן שהוא לבית הספר לא חוזר יותר. "כל בוקר הייתי הולך לכיוון של בית הספר, ואז חותך לחוף הים, יושב מול המים, ליד הבסיס הצבאי שהיה שם. לפני שעת סיום הלימודים הייתי הולך ונעמד לא רחוק מהשער של בית הספר, כדי לחזור יחד עם שאר הילדים לכיוון הבית. ככה המשכתי עד שיום אחד, כשהגעתי הביתה, שאלו אותי איך היה בלימודים. אמרתי 'בסדר'. שאלו מה למדנו היום, והתחלתי לומר משהו על תרגילי חשבון, ושאני לא ממש זוכר. ואז אבא הראה לי מכתב מבית הספר, שאומר שלא הגעתי ללימודים כבר חודש ימים.

"אבא זעם עליי ואמר שהוא הולך להעניש אותי. לקח סכין ביד, הדליק את הגז, שם משקולת של חצי קילו ליד הגז. לא הבנתי מה הולך לקרות, ואז הוא בא עם הסכין ואמר 'אני אהרוג אותך'. צרחתי ובכיתי. אמרתי לו 'אבא, סליחה, זו פעם אחרונה', אבל הוא לא ויתר".

לבקשתי, שחר חוסך את הפרטים הגרפיים של העונש שספג מידי אביו. "הוא הפסיק רק כשהדודים שגרו בדירות הסמוכות נכנסו ואמרו לו שזה מוגזם. ואז הוא אמר לי – 'אתה לא הולך יותר לבית הספר. מהיום אתה עם הכבשים'".
 

תפקיד השמירה על הכבשים דרש שהייה עם הצאן במשך 24 שעות ביממה, כולל מגורים בדיר. "לילה אחד התעוררתי ממשהו, וראיתי שזוחל עליי נחש. רצתי מהר הביתה, דפקתי ודפקתי בדלת. אבא שאל מי זה. אמרתי 'זה אני, נחש עלה עליי'. אבא פתח את הדלת, נתן לי כאפה ושלח אותי בחזרה לדיר".

אחרי תקופה הציע אביו לרשום אותו לבית ספר אחר, ולתת לו הזדמנות לשוב למסלול הלימודים. "ליד בית הספר השני, מעבר לכביש, היה בסיס של הצבא. בכל הפסקה הילדים היו זורקים לשם אבנים. כשהחיילים באו לבית הספר לחפש מי זרק, כולם היו בורחים לכיתות ומחזיקים ספר כאילו כלום. אחרי כמה זמן הבנתי שאני לא רוצה להיות שם יותר".

למה?
"אני לא יודע לגמרי להסביר. הנשמה שלי לא קיבלה את זה, לא היה לי טוב. עזבתי את בית הספר ושלחו אותי לעבוד בעופות".

העבודה כללה שחיטה של תרנגולות, "ואני זוכר את עצמי מתפלל שהן ימותו כבר". אחרי שלקח את המכונית של בעל הבית לסיבוב, בלי רשות ובלי רישיון, הוא פוטר. שוב ספג עונשים קשים מידיו של האב, ושוב נשלח לדיר. "האחיות הקטנות שלי היו מביאות אליי אוכל, ואני חי שם, עם הכבשים. השתעממתי.
 
"כילד שמעתי המון על 'ראשון' - ראשון-לציון - כי אבא שלי עבד שם. לא חלמתי על תל-אביב, לא על ירושלים, רק על ראשון. אבא היה מביא מתנות - בגדים, צעצועים, הכול מראשון. אז בגיל 11 גנבתי כמה שקלים מהארנק של אמא, ונסעתי באוטובוס של העובדים שיצא מוקדם בבוקר. אני זוכר שירדתי במחלף ראשון, קצת לפני השעה שש. מרחוק ראיתי אנשים שעושים הליכה בשביל הספורט. הם מתקרבים אליי, ואני מסתכל ומסתכל, מחפש את הרגל השלישית, ואין להם רגל שלישית", הוא מחייך.

כשחזר הביתה, אביו כבר ידע לאן נסע. מכרים סיפרו לו שראו את הילד באוטובוס. "להפתעתי הוא לא הרביץ לי, אלא אמר לי ללכת לישון. בשלוש לפנות בוקר אני מרגיש דפיקות על הכתף: קום! הוא העיר אותי ולקח אותי איתו לעבודה. נסענו לאתר הבנייה, ושם הוא נתן לי למלא דליי בטון ולסחוב אותם. אמרתי לו שכבד, שקשה לי, והוא רק אמר 'תעבוד'. בערב אבא אמר לי: 'אתה רואה - כל מי שבא לכאן, זה מה שהוא עושה כל היום'. ניסה לשכנע אותי שזה קשה מדי בשבילי, ושאחזור לבית הספר. אבל לא רציתי. נשארתי עם הכבשים. בגיל 12 וחצי אבא החליט שאני יכול כבר לבוא לעבוד איתו באופן קבוע".

מאותו רגע הוא החל לתכנן את ההימלטות מהבית. "שלושה חודשים ישנתי עם אבא באתר הבנייה, ובינתיים הכרתי את ראשון, בדקתי את הסביבה. ואז לילה אחד ברחתי. בכוונה עשיתי את זה בלילה שבין רביעי לחמישי, כי ידעתי שלמחרת אבא ייסע הביתה ולא יחפש אותי".

ממה חיית?
"התחלתי לעבוד בשמירה, בשכונה של וילות בבנייה. שילמו לי 50 שקלים ללילה. הדיירים שהיו מיועדים לגור שם באו מדי פעם לראות איך הבנייה מתקדמת, והכרתי אותם. אנשים נעימים, נחמדים. יש משפחות שאני בקשר איתן מאז ועד היום. במיוחד משפחה אחת ממוצא תוניסאי, משפחת אוזן. הם ראו נער צעיר יושב ליד מדורה, מכין לעצמו כוס תה, ודיברו איתי בערבית. שאלו אותי אם אני לבד שם. הם היו מביאים לי מדי פעם משהו לאכול, בגדים, וכשעברו לגור בבית החדש, הם הזמינו אותי לישון אצלם".
 

כך מצא לעצמו הנער מעין משפחה מאמצת. "הגיע חג הפסח וישבתי איתם לארוחת החג. בחיים לא אשכח את זה. פעם ראשונה שראיתי כל כך הרבה אנשים מסביב לשולחן. הכול חגיגי, והאוכל מוזר. שאלתי מה זה החג הזה, והסבירו לי על עם ישראל שיצא לחופשי, שקרו לו נסים. אמרתי לעצמי שאני רוצה שהחג הזה יהיה גם שלי. גם אני רוצה להיות חופשי".

דיברת כבר עברית?
"למדתי עם הזמן. היו לי מחברת ועיפרון, ובני המשפחה לימדו אותי את האותיות".

בגיל 16 הוא הודיע למיטיביו כי ברצונו להפוך ליהודי. "אמרו לי שאין דבר כזה, כל אחד נשאר מה שהוא נולד. לא השתכנעתי. דיברתי עם עוד שכנים, והם אמרו לי שאני צריך ללכת לרבנים. לא היה לי מושג במה מדובר. בזמנו, כל הצעירים הישראלים שהכרתי היו עם עגיל באוזן, אז חשבתי לעצמי שאם יש לך עגיל, אתה יהודי. חיפשתי במרכז העיר, מצאתי חנות מתאימה, ועשיתי חור באוזן. חזרתי מבסוט ואמרתי - עכשיו אני יהודי", הוא צוחק.

חייבים להודות שהסיפור של שחר נשמע לעתים פנטסטי, כמעט לא מציאותי. להאזנה לדברים מתלווה גם איזה חשש מפני מי שהגיע ממחוזות האויב. אבל שחר נוקב בתאריכים, מתאר מקומות, מחיה את התחושות שכיווצו אותו כששאיפותיו נחסמו, ומצליח לשכנע שאלו אכן קורותיו.

לאחר שחזר והביע את רצונו להתגייר, לקח אותו אבי משפחת אוזן לרבנות בתל-אביב. "התרגשתי מאוד. הייתי בטוח שאסע, אתגייר, ועוד באותו יום אחזור יהודי. אבל ברבנות שאלו מאיפה אני, וכשעניתי 'חאן-יונס', אמרו לנו 'אה, אתם שייכים לאשקלון'. נסענו לאשקלון, ומשם שלחו אותנו לרבנות ברמת-גן. הגענו לרב ברמת-גן, ששאל למה אני רוצה להיות יהודי. עניתי שאני רוצה להיות חלק מהעם הנבחר. הרב אמר שזו מצווה ושהוא יגייר אותי, אבל הוא צריך אישור מהמשפחה שלי. אמרתי לו, 'נראה לך? הם יהרגו אותי'. הרב ענה: 'אז בגיל 18, כשתהיה ילד גדול, תבוא ואגייר אותך'".

מאוכזב קשות, הוא חזר לעבודה בבניין. אלה היו השנים שאחרי האינתיפאדה הראשונה, וכניסת פועלים מרצועת עזה לישראל הוגבלה מאוד. "הפכתי להיות שוהה בלתי חוקי, אבל השוטרים בעיר הכירו אותי, והייתי מעין משת"פ. סיפרתי להם על אחרים".

כשמלאו לו 18, פנה שוב לרבנות. "מילאתי את הטופס, ולמטה-למטה אני רואה שכתוב שהמתגייר צריך להחזיק אישור שהייה חוקי. לי לא היה אישור. הרב אמר לי 'אני מצטער, אבל חוק זה חוק. בלי אישור אין גיור'. שוב הייתה לי אכזבה ענקית".
 

איימן המתוסכל, שחלם להתגייס לצה"ל, הבין שהחלום לא עומד להתגשם בקרוב. כשהיה כבר בן 19 וחצי, נפצע ברגלו במהלך העבודה. "הייתי בטוח שזה יעבור תוך יום-יומיים, אבל הכאבים הלכו והחמירו, הרגל התנפחה והפכה כחולה. בשכונה שבה גרתי היה רופא, מנתח בבית החולים 'אסף הרופא'. הכרתי אותו עוד מתקופת הבנייה של הבתים. הלכתי אליו הביתה, אשתו ראתה את מצב הרגל ומיד התקשרה אליו. הוא הגיע, לקח אותי לבית החולים, ניתח אותי והציל לי את הרגל".

לאחר הניתוח נותר הצעיר באשפוז למשך ארבעה ימים. ביטוח רפואי כמובן לא היה לו. "כששחררו אותי, אמרו שהתשלום הוא 6,500 שקל - סכום עצום בשבילי אז. נתתי את מספר הטלפון של הקבלן היהודי שאצלו עבדתי, אבל הוא אמר לאנשי בית החולים שהוא לא מכיר אותי, ושאין לו מושג מי אני. הם עירבו את המשטרה. הגיעה ניידת ולקחה אותי כשאני עדיין בבגדי בית החולים, אבל לשוטרים לא היה מה לעשות איתי.

"אמרו לי ללכת הביתה. ביקשתי מבית החולים שייתנו לי זמן לגייס את הכסף. התאוששתי קצת, מצאתי עבודה אחרת והתחלתי לחסוך, אבל בגלל שהיה מדובר בסכום כל כך גדול, ניסיתי שוב לדבר עם הקבלן. ביקשתי ממנו שלפחות יתחלק איתי חצי-חצי בתשלום".
 
מעסיקו-לשעבר הביע הסכמה, והם קבעו להיפגש כדי להעביר את הכסף. כשאיימן הגיע למקום חיכו לו שם שוטרים, שהפעם עצרו אותו כשוהה בלתי חוקי. "בגלל אנשים כמוהו, המשיח מתעכב מלבוא", הוא אומר על הקבלן. "עצרו אותי ל-24 שעות. חקרו אותי, ולמחרת נלקחתי לאולם בית המשפט. הם מביאים בנגלה אחת את כל השוהים הבלתי חוקיים שנעצרו. אמרתי לשופט שאני בארץ מגיל 12 וחצי, ושאני רוצה להתגייר. כל העצורים האחרים שמעו את מה שסיפרתי.

"נפסקו לי 45 ימי מאסר בפועל, ועוד עשרה חודשים על תנאי לשלוש שנים. לקחו אותי לכלא באר-שבע, וכל האסירים הערבים שם ידעו שאני רוצה להיות יהודי. כולם איימו עליי: נעשה לך ככה וככה, נשחט אותך. קללות שאי אפשר לחזור עליהן. בסוף תקופת המעצר התחננתי בפני הקצין בבית הסוהר שלא יגרשו אותי לעזה. אמרתי שאני מעדיף לחברון. הוא אמר 'בסדר', אבל הניידת שלקחה אותי, נסעה לכיוון מחסום ארז. חשבתי לחתוך ורידים כשהבנתי לאן נוסעים". 

במחסום ארז הוא הועבר לידי המשטרה הפלסטינית. "הכניסו אותי לחדר קטן. שאלתי מתי אני הולך הביתה, ואמרו לי 'עוד מעט'. אחרי כמה שעות קשרו לי את הידיים מאחורי הגב, כיסו את העיניים, הכניסו אותי לג'יפ ונתנו לי איזו מכה בראש. אני זוכר ששמעתי במהלך הנסיעה רעשים, ילדים שמדברים ערבית, דברים שלא שמעתי כבר שבע שנים. שאלתי לאן לוקחים אותי, וענו 'למשפחה שלך'.

"אבל אז הרכב עצר, ושמעתי שער שנפתח. ידעתי שבדרך לבית המשפחה שלי אין שום שער. הורידו אותי מהג'יפ, לקחו אותי למבנה של המשטרה הפלסטינית והכניסו אותי לתא. בשתיים בלילה נפתחה הדלת והוציאו אותי לחקירה. משכו אותי בכוח במסדרונות, עד לחדר החקירות. 'שב על הברכיים, ידיים מאחורי הגב', צעקו עליי. כששאלתי מה הם רוצים ממני, אמרו – 'לא, דבר אתה'".

כך נפתחה מסכת תופת איומה, שנמשכה חודשים. "מה לא עברתי שם. קשרו אותי הפוך מהתקרה, הרביצו, בעטו. 'תגידו לי מה אתם רוצים ממני' – 'לא, תגיד אתה מה עשית'. מים קרים, מים חמים, חשמל, חתכים בידיים בסכין".
אחרי כמה שבועות הפכו השאלות לספציפיות יותר. "'השב"כ שלח אותך?' – עניתי שכן. 'מה רצה ממך?' - לא זוכר. 'ביקשו שתחפש נשק?' - כן. כל מה שהם שאלו אותי, עניתי כן. רציתי רק שיפסיקו כבר עם המכות. חצי שנה זה המשיך ככה, כל יום. לא פגשתי נפש חיה חוץ מהחוקרים. כאילו זה לא כבוד לאף אחד להיות איתי בתא. אני חרק".
 

איך מחזיקים מעמד?
"הייתי חולם על העתיד. על היום שבו אצא משם ואהיה יהודי. דמיינתי נקודה של אור בסוף כל השחור. ערבבתי כבר בין מציאות לדמיון.

"אחרי חצי שנה החליטו לשחרר אותי. לא היו להם יותר שאלות. הביאו לי חוברת ענקית לחתום עליה, המון איסורים. אסור לי לחזור לישראל לעולם. אסור לצאת לחוף הים, כי שם יש בסיס של הצבא. אסור לי לעבור מעיר לעיר ברצועת עזה. ועל כל דבר - עונש מוות. חתמתי. רגע לפני השחרור שאלו אם היה לי עגיל באוזן. אמרתי שכן. שאלו למה, אמרתי: 'כדי שיחשבו שאני יהודי ולא יגרשו אותי מישראל'. על התשובה הזו השאירו אותי שם עוד חודש".

לעינויים שעברת יש השפעה על הבריאות שלך היום?
"לא, ברוך השם", הוא עונה מיד, אבל אז חושב רגע ומוסיף משהו על צלקות הנפש. "אני מאוד צריך את הפינה השקטה שלי, את הרוגע, אחרי כל מה שעברתי שם".

עם השחרור הוא נשלח לחודש של מעצר בית אצל משפחתו, שממנה נמלט שמונה שנים לפני כן. "הם קיבלו אותי מתוך כבוד למשטרה הפלסטינית, אבל אחרי חודש - החוצה. אז ישנתי בחוץ. הייתי גונב אוכל מדי פעם, ישן מתחת לעצים. איכשהו, בסכנת נפשות, הצלחתי להתקשר למשפחת אוזן - חלילה שמישהו לא ישמע שאני מדבר עם ישראלים. הם אמרו שאולי כדאי שבינתיים לא אחזור, כי יש לי מאסר על תנאי. לא הצלחתי להסביר שהמעצר בישראל זה גן עדן לעומת הגיהנום שעברתי ברצועת עזה".
  
במשך כמה חודשים הוא עסק בעבודות מזדמנות, חסך קצת כסף, ולבסוף הצליח לצאת למצרים. ממצרים נסע לטורקיה, ומשם לישראל. עם הנחיתה הוא עוכב על ידי משטרת הגבולות. "אמרתי שעשיתי טיול לטורקיה, ושמכאן אני נוסע הביתה, לחאן-יונס. שאלו אם אולי אני רוצה לעבוד, כי יש הרבה עבודה בישראל. הבנתי מיד שמנסים להפיל אותי בפח, ועניתי שממש לא: אני רוצה לנסוע הביתה לחאן-יונס. לקחו אותי לכיוון מחסום ארז. לא האמנתי שזה קורה לי שוב, חשבתי שאני מת. בנס הורידו אותי לפני המחסום. חיכיתי שייסעו משם ועליתי על מונית לראשון. חזרתי לבית של משפחת אוזן. הייתה שם שמחה, בכי, התרגשות". 

אבל השקט הנפשי המיוחל היה עדיין רחוק ממנו. המשטרה שוב עצרה אותו, ושוב נערך לו משפט כשוהה בלתי חוקי. רק ערעור לבית המשפט העליון הניב לו בסופו של דבר אישור שהייה בישראל.

למה בעצם לא נסעת לאירופה או לכל יעד אחר, וזהו? למה היה לך כל כך עקרוני לחיות כאן?
"מה זאת אומרת? אני רוצה להיות יהודי. יש קדוש ברוך הוא, יש תורה, יש שבת. זו לא חוכמה לנסוע למקום אחר".

לאחר קבלת אישור השהייה נפתח גם הפתח להליך גיור. שחר למד את החומר והגיע להיבחן בפני בית הדין בראשותו של הרב צפניה דרורי בקריית-שמונה. הדיינים שלחו אותו ללמוד עוד קצת ב"מכון מאיר" בירושלים, שם הכיר את הרב אורי שרקי, "שעד היום הוא מבחינתי הרב שלי". כמה חודשים במכון מאיר השלימו את ההשכלה הנדרשת, והפעם עמד שחר במבחן בהצלחה.

להתרגשות שלו ביום הטבילה במקווה, הוא מספר, לא היה גבול. "ראיתי שהאור שחלמתי עליו במעצר, מגיע סוף-סוף". תחילה שינה את שמו מאיימן לאמנון, השם שדבק בו כבר אצל משפחת אוזן. לאחר כמה שנים החליף לדור.
 

הרב שרקי מספר לנו כי התפעל מהפלסטיני שבחר לדבוק ביהדות. "הוא אדם מאוד מרשים מבחינת היושר שלו. כבר בגיל צעיר הוא הרגיש איפה נמצא הטוב ואיפה הרע. יש לו אהבה גדולה לעם ישראל ולתורה. בזמן שלמד במכון מאיר, שאלתי אותו מה יקרה אם לא יגיירו אותו. הוא ענה שלא יהיו לו חיים אם לא יהיה יהודי. סיפרתי על כך לרב דרורי, שאמר שהרב צבי יהודה קוק היה אוהב את התשובה הזו".

היום מתפרנס שחר מעסק עצמאי לאביזרי תקשורת - "אזעקות, מצלמות, כל מיני". הוא מתגורר כמובן בראשון-לציון, שתמיד תישאר עבורו העיר המובטחת. בשנותיו כיהודי הוא הוציא ספרון בשם 'מחאן-יונס להר סיני' שמגולל את סיפור חייו, וגם שלושה סינגלים.

"אני לא מוותר על אף חלום", הוא מספר. חלום מרכזי אחד עדיין מתעכב: השלמתו של סרט המבוסס על סיפורו. שחר אפילו למד משחק אצל עינת ברזילי כדי לגלם את עצמו, יהודה ברקן לוהק לתפקיד האב במשפחת אוזן, והצילומים כבר התקיימו ברובם - אבל חילוקי דעות בענייני כספים מונעים את סיום הפרויקט.
 
חבל.
"הכול לטובה, תמיד. צריך להסתכל על הצד הטוב של הדברים. אני מקווה שזה עוד ייצא לפועל. כבר צילמנו רבות מהסצנות. חבל שיש אנשים שמסוגלים להפיל דבר כזה".

תגיד, מה אנחנו הישראלים לא מבינים על עזה?
"לא מבינים כמעט כלום. אנחנו חושבים שאנחנו מבינים, משכנעים את עצמנו בזה, אבל לא מבינים כלום. פה עושים הסכמי פיוס, והם ממשיכים לבנות מנהרות ולתכנן חטיפות. גם בעוד אלף שנה לא יהיה שלום עם חמאס".

אתה זוכר את גוש קטיף מהתקופה שבה גרת בחאן-יונס?
"כן. ושנים אחר כך, הייתי נגד ההתנתקות. השתתפתי אפילו בשרשרת האנושית".

לו אתה ראש ממשלת ישראל, מה היית משנה בהתנהלות מול הפלסטינים?
"המון דברים. ראשית, חייבים לספק פה ביטחון לאזרחים. מי שעושה פיגוע, כל המשפחה שלו צריכה ללכת לכלא. בלי בג"ץ ובלי שטויות. אם הם יידעו שהם הולכים לכלא, תאמיני לי שהם ירצחו את הבן שלהם עוד לפני שהוא יעז ללכת להרוג יהודים. אני לא בשמאל ולא בימין, אני פשוט מסתכל על המציאות. לפני שלושים שנה החיים בעזה היו יותר טובים מהיום. היה אפשר לצאת משם בלי מחסומים. הם הביאו על עצמם את ההחמרה במצב שלהם.

"לצערי, יש כאן הרבה עניין של כסף. אם חמאס לא יילחם, הוא לא יקבל כסף ממדינות ערב, אז למה שיפסיק להילחם? הבעיה היא שגם אצלנו הכול נע סביב הכסף, ולכן אנחנו לא מאוחדים. זו הבעיה האמיתית. אם נהיה מאוחדים בינינו, ולא נדאג כל כך בגלל הכסף, נוכל להילחם בטרור כמו שצריך".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg