ביקורת מבית: הלב כבר לא בשמאל, נשמה
צעקות ה"פשיזם" המוגזמות, הדבקות בנוסחה מדינית שעבר זמנה, ההתעלמות מהמציאות בשטח והשנאה התהומית למפלגות המרכז שמאלנים, שנמאס להם מהמחנה הפוליטי של עצמם יורים בתוך הנגמ"ש, ומסבירים גם למה
ד"ר צביה גרינפילד נחשבה תמיד לעוף מוזר:אישה חרדית, תושבת הר-נוף שבירושלים - ושמאלנית מוצהרת שאף כיהנה לזמן מה בכנסת מטעם סיעת מרצ. היא חתמה על יוזמת ז'נבה, הייתה חברה בוועד המנהל של "בצלם", ובמשך שנים השתתפה בפעילויות השמאל המובהקות ביותר. והנה לאחרונה שוב מוצאת עצמה גרינפילד על תקן החריג בנוף, אבל הפעם בגלל מתקפה שהפנתה לעבר השמאל - שלתפיסתה הפך לאנטי-ציוני, ופיתח תיעוב כלפי כל תחושת לאומיות.
עוד כותרות ב-nrg:
- ארדואן: ייתכן שמדינות זרות היו מעורבות בהפיכה
- קרוז סירב להביע תמיכה בטראמפ, הקהל זעם
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"ההסתייגות שמקרין השמאל בהתמדה, הן ביחס להגדרתה היהודית של המדינה והן ביחס לזהות היהודית בכלל, הופכת אותו לשנוא נפשו של הישראלי הממוצע", האשימה גרינפילד, במאמר שהתפרסם בעיתון הארץ ב-5 באפריל. "אף שרבים בישראל מסתייגים מסדר העדיפויות ההרסני של הליכוד, הדבר האחרון שהם רוצים הוא חיבור לאלה המביעים השכם והערב את ביקורתם ומחאתם לא רק על הכיבוש, אלא על הפרויקט הציוני כולו".
גרינפילד אינה יחידה במתקפת האגרופים המפתיעה שהפנתה כלפי ביתה האידיאולוגי. לצדה יש עוד כמה אנשי שמאל מובהקים שתמכו כל חייהם בשלום עם הפלסטינים תמורת חלוקת הארץ, אך לאחרונה החלו למתוח ביקורת חריפה על המחנה שלהם עצמם. חלקם מדברים על פרקטיקה פוליטית בלבד, כלומר על קירוב לבבות בין השמאל לבין המיינסטרים הישראלי כאמצעי הכרחי להגעה לשלטון.
אחרים מנסים למצוא פתרון מדיני-שמאלני מעשי שאינו כרוך בפינוי מתנחלים בהמוניהם, מהלך שנתפס בעיניהם כבלתי ריאלי, ויש מי שחוששים מאובדן יושר אינטלקטואלי, ומצביעים על רצחנותם של הפלסטינים וסרבנות השלום שלהם. מאמרים ברוח זו פורסמו בשנה האחרונה בידי אישים כמו פרופ' שלמה אבינרי, הסופר א"ב יהושע וגם העיתונאי ארי שביט. עוד ועוד חצים נוקבים נשלחו מצדם כלפי עמיתים משמאל שנוטשים את הרעיון הציוני, או מתייחסים למדינת ישראל מתוך תיאור מנותק ומופרז של המציאות הקיימת בה.
"אני מאוד מתנגד לנתניהו", אומר לנו הסופר והחוקר ד"ר גדי טאוב, אחד הבולטים, הבועטים והעדכניים בין מבקרי השמאל. "אני חושב שהוא משקר לנו, ובטווח הארוך הוא באמת רוצה לספח את השטחים. אבל זה שאני מתנגד למדיניות שלו בשאלת חלוקת הארץ, לא אומר שנתניהו לא יכול להיות צודק בעניין הסירוב הפלסטיני. הבעיה היא שהשמאל מתעלם לגמרי מהסירוב הפלסטיני לחלוקה. הוא מתנהג בפינוק, כאילו הכול תלוי בנו".
מבקריו החדשים של השמאל מצביעים על בעיה נוספת: העדריות שפשתה בחוגים הפוליטיים שלהם. לאחר הסכם הפיוס עם טורקיה צייץ הסופר ניר ברעם בטוויטר כי "לא כל איש שמאל חייב לתמוך בהסכם עם טורקיה. נשבר מכל המבחנים הדביליים האלה למה זה להיות שמאל. אנשים צריכים להפעיל את מוחם ולחשוב על דברים".
ברעם עצמו, כך הוא מסביר בשיחה איתנו, דווקא תומך בהסכם עם טורקיה: "ההתנגדות שלי היא לסימפטום של מחשבה מחנאית אוטומטית. מובן שגם בקרב הימין יש מחשבות אוטומטיות, וכנראה אפילו יותר מבשמאל. אבל אני לא רוצה שאנשים יחשבו לפי תבניות של 'מה שמאלן כמוני צריך לחשוב', אלא מה כל אדם בפני עצמו צריך לחשוב, ובאופן נפרד ביחס לכל סוגיה".
ד"ר טאוב הוא מחולל מהומות ותיק במתקפותיו על השמאל הקיצוני, שנעשות דווקא מתוך עמדות שמאל מדיני וחברתי. באחד ממאמרי הדעה הנוקבים שפרסם בעיתון הארץ, תחת הכותרת "פשיזם? נרקיסיזם!", הוא יצא כנגד הרגל שאימץ לעצמו השמאל העכשווי - לייחס לחברה בישראל תכונות שמזכירות את ימי עליית הנאציזם. לדבריו, הטענות הללו אינן מבוססות על עובדות, ובסך הכול באות לחפות על היצר הנרקיסיסטי של השמאל, שהתייאש מהשפעה על החברה וכעת מבקש לבדל את עצמו ממנה.
"ההשוואה הנפוצה והולכת אצלנו בין ישראל של 2016 לגרמניה של שנות השלושים מופרכת כל כך, עד שעצם הניסיון לענות עליה ברצינות נותן לה כבוד רב מכפי שמגיע לה", כתב טאוב. "מי שחושב שיש דמיון בין הבריונים הפנאטים אצלנו ובין כשלושה מיליון אנשי פלוגות הסער של המפלגה הנאצית, או מי שחושב שאפשר להשוות את הפוליטיקאים הימנים שלנו, מזיקים ככל שיהיו, להיטלר ואנשיו, לוקה ביותר מקצת עיוורון היסטורי.
"בישראל אכן יש כוחות המבקשים לכרסם בדמוקרטיה, ופה ושם הם אכן נוגסים בשוליה, אם כי במבט שאינו מבוהל או סנטימנטלי, הצלחתם לפי שעה מוגבלת מאוד. יסודות הדמוקרטיה הישראלית איתנים דיים כדי להדוף בסופו של דבר את רוב ההתקפות האלה (...) לא מופרך לשער שמאחורי חלק מזעקות השבר לא מסתתרת שאיפה לתקן את פגמיה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא רצון להתבדל ממנה. ציורה של ישראל בצבעים השחורים ביותר האפשריים אינו נקודת משען לגיבוש אופוזיציה אפקטיבית, אלא הצדקה להפניית עורף לישראל ולישראלים".
בשיחה איתנו מספר טאוב שהמניע המיידי למאמרו היה הנאום השנוי במחלוקת של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן בערב יום השואה. כזכור, גולן אמר אז שהוא מזהה בחברה הישראלית תופעות המזכירות לו את גרמניה של לפני שבעים, שמונים ותשעים שנה. "בחוגים מסוימים בשמאל הנאום הזה נתן לגיטימציה להשוואה למדינות פשיסטיות, וזה נראה לי חלק מהאופן שבו השמאל מתמרן את עצמו לפינה צדקנית של ייאוש, שראוי להילחם בו", אומר טאוב.
"ההאשמות על פשיזציה של ישראל הן בעצם מחמאה שאנשי השמאל נותנים לעצמם: כך הם מראים עד כמה הם מוסריים מול כל ההתבהמות הקיימת. יש חוגים בשמאל שהרצון לבדל את עצמם מהישראליות הפך אצלם לצורך זהותי. הם שמחים בכל סקר שמוכיח עד כמה אנחנו איומים, ושמחים בכל התקפה נגד ישראל. ככל שישראל מצוירת בצורה מכוערת יותר, זה כביכול מצדיק את עמדתם הראשונית. בעיניי, אסור שהשיח הפוליטי יתנתק מהמציאות במידה כזו".
אחת הדוגמאות שבהן משתמשים כיום כדי להמחיש את ההקצנה בחברה הישראלית היא פרשת החייל אלאור אזריה, והתמיכה הרחבה שהוא זוכה לה. טאוב מזכיר בהקשר זה מאמר של בן-דרור ימיני, "על חייל בריטי שירה בשבוי באפגניסטן, וכל אנגליה התגייסה להגן עליו. בשעת מלחמה תמיד יהיו אנשים שירצו להגן על 'בנינו'. לא צריך לקבל את זה, אבל זו תופעה שקיימת ורווחת בכל הדמוקרטיות.
"צריך לומר לזכות הציבור הישראלי שהוא נמצא במלחמה מתמדת במשך כמעט כל שנות קיומה של המדינה, ולמרות זאת החברה הישראלית שבתוך הקו הירוק הפכה ליותר דמוקרטית, פלורליסטית וסובלנית מכפי שהייתה".
נקודה אחרת שזוקף טאוב לגנות השמאל היא ההתעלמות מהחלטתה של ממשלת נתניהו להעביר תקציבים ניכרים לטובת תשתיות ביישובי המגזר הערבי. "אבסורדי שהשינוי הזה כמעט לא זוכה להד בשיח הציבורי", הוא אומר. "מצד שמאל חושבים שככל שיגידו ש'הכול רע', זה יקדם את החלפת הממשלה. ואילו בליכוד חוששים שעל דברים חשובים כאלה הם עלולים לשלם מחיר פוליטי במרכז המפלגה ובקרב המצביעים".
אם יש למפלגות ימין חשש שהקצאת משאבים לטובת הערבים תעלה להן באובדן מצביעים, אולי זה מוכיח את הסכנה שהשמאל מדבר עליה?
"הימין מתנהג באופן פרוע בצורה סימבולית, והשמאל קונה את ההשתלחויות האלה כאילו היו מציאות. יש כאן סימביוזה: בימין יעשו קולות של ימין רדיקלי ויעלו כל מיני הצעות חוק מאיימות מתוך ידיעה שהן לא יעברו, והשמאל יצעק 'פשיזם' ויחזק את עצמו. כך מירי רגב תקבל קולות במילייה שלה בזכות הפרובוקציות, והשמאל יקבל קולות במחוזות שלו בזכות ההתנגדות לפרובוקציות שלה. זו דינמיקה רעה.
"אני בוודאי לא תומך בפרובוקציות האלה, אבל להגיד עליהן 'פשיזם' זה זילות המונחים הפוליטיים. הכול כבר נהיה פשיזם. אפילו 'כוכב נולד' זה פשיזם. באמריקה הולכים אולי לבחור את דונלד טראמפ, אבל הפשיזם זה כאן.
"זרמי המעמקים בארץ בכלל לא הולכים לכיוונים של הקצנה. פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, שעורך כבר שנים סקרים בנושאים האלה, מתעד דווקא שיפור מתמיד ביחסה של האוכלוסייה היהודית לערבים. כבר עברנו ימים קיצוניים יותר. היה רב בצפת שפסק שאסור להשכיר דירות לערבים, הייתה המחתרת היהודית, פעם כהנא ישב בכנסת. היום המפלגה הקיצונית של אלי ישי לא עברה את אחוז החסימה. אז נכון, גם היום יש קיצונים וגזענים איומים, אבל זה קיים בכל מדינה. אפילו הכיבוש הוא לא פשיזם ונאציזם. לכל היותר קולוניאליזם, וגם זה לא מדויק, כי הימין מציע סיפוח עם זכויות אזרח".
את מחשבותיו של טאוב על ההפרזה בזעקות השבר משמאל, מחזק פרופ' אלכס יעקובסון, מומחה להיסטוריה רומית מן האוניברסיטה העברית. בימי אוסלו היה יעקובסון חבר הנהלת מרצ, אבל כמו רבים אחרים שינה את עמדותיו לאחר האינתיפאדה השנייה, ומאז הוא מנהל ויכוח מר עם המחנה שבתוכו צמח. לאחרונה גם הוא תוקף במאמריו את טענת השמאל כי הדמוקרטיה הישראלית קורסת. כל המדדים האובייקטיביים, אומר יעקובסון, מצביעים אחרת: רק הרטוריקה החריפה היא שמובילה לטעות האופטית.
"הציור הנוראי שמנסים ליצור הוא פשוט לא נכון", אומר לנו יעקובסון. "אדרבה, לאורך עשרות השנים שבהן השמאל מקונן על מצבה המידרדר של הדמוקרטיה הישראלית - ואני זוכר אפילו ציטוטים של עצמי ברוח זו - היא רק משתפרת: יש יותר חופש ויותר שוויון. אני זוכר למשל את ישראל כץ מימיו כפעיל ימין קיצוני ואלים באוניברסיטה, והיום, כשר התחבורה, הוא מתגאה במינוי אזרח ערבי ליו"ר רכבת ישראל.
"זה לא אומר שאין מגמות אנטי-דמוקרטיות, ובעיקר רטוריקה אנטי-דמוקרטית, שחלקה באמת איומה ונוראה. הרי נאמר שצריך לעלות בדחפור על בית המשפט העליון, ובצלאל סמוטריץ' אמר שלא צריך להושיב יולדות יהודיות וערביות באותו חדר, ויצא פסק הלכה שמתיר לגנוב זיתים מערבים כי בלאו הכי הקרקע שייכת ליהודים.
"אז נכון שיש החמרה של הרטוריקה הימנית, שאגב מתרחשת בכל רחבי העולם המערבי, ונכון שצריך לצאת נגדה, ועדיין - בפועל זו מדינה חופשית ושוויונית משהייתה לפני שנים, לפחות בתוך גבולות הקו הירוק".
יכול להיות שהממסד היום דמוקרטי מבעבר, אבל האם אין סכנת קריסה לדמוקרטיה בגלל הדומיננטיות של הרחוב באמצעות הרשתות החברתיות? האם הוא לא עלול לעקוף ולהכריע את הכוונות הטובות של הממסד?
"אני לא רואה סכנה לעצם קיומה של הדמוקרטיה, אם כי יש כמובן סכנות לאיכותה. הרי גם בארה"ב איכות הדמוקרטיה נמצאת בסכנה. כשמדינה נמצאת במשבר, עלולים לעלות כוחות וולגריים ואנטי-ליברליים, כפי שקורה היום עם טראמפ. אבל צריך לזכור שעליית השיח הוולגרי היא חלק מהתהליך הדמוקרטי, היא בעצם צדו השני של המטבע הליברלי. הרשתות החברתיות נותנות היום קול למי שפעם לא היה לו. הקולות האלה היו קיימים גם בעבר, אבל אף עורך עיתון לא היה מפרסם אותם. היום הם לא נזקקים לעורך העיתון, אלא מתפרסמים בפייסבוק.
"גם בעידן הפייסבוק, מדובר יותר ברטוריקה מאשר במציאות. 'מדד הדמוקרטיה' שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה (גילוי נאות, כותב כתבה זו הוא חוקר במכון) לא מאשר בכלל את ההנחה שיש הידרדרות בתמיכת הציבור בערכים דמוקרטיים. לא שכל התשובות בסקר הזה משמחות אותי, אבל אין הקצנה".
מדוע נפוצות כל כך ההפרזות האלה בקרב השמאל? גרינפילד מצביעה על רצח רבין והאינתיפאדה השנייה כגורמים לכך. "שתי הטראומות הגדולות האלה הביאו לתחושה שהשנים עוברות והשמאל לא מצליח לספק את הסחורה, מה שהוליד ייאוש", היא אומרת. "הייאוש גרם להרבה אנשים כעס עמוק על החברה הישראלית, כאילו החברה כולה ירדה מהפסים, ובגלל זה אין סיכוי לשלום. למה השמאל הציוני הישן לא הצליח לעמוד כנגד התהליך הזה? כי הוא מותש. הוא איבד את האנרגיות שלו.
"הכניסה לממשלות הימין, שלא לומר הזחילה לשם, גרמה לנזקים קשים. אני חושבת שבמצבי ייאוש קורים דברים כמו השתלטות הקו הקיצוני. מי שרוצה בטובת העם והמדינה, אסור לו להתפתות לייאוש".
ההשתלטות של השמאל הקיצוני לא התחילה עוד לפני רצח רבין?
"לא. אני עדיין זוכרת את הימים ההם. הרוב המכריע של האנשים שניהלו אז את העניינים בשמאל, היו אנשי שמאל ציוני ישן. נכון שהימין כבר שנים רואה את השמאל כולו כפוסט-ציוני, כי המחנה הזה מבקש לחלק את הארץ לשתי מדינות, וזה נתפס כמעשה אנטי-ציוני. אבל השמאל שאני הכרתי, ואני עדיין רואה בעצמי חלק ממנו, הוא שמאל ציוני למהדרין".
ובכל זאת, גרינפילד מודה ש"עבודת ההכנה" להשתלטות הקיצוניות על מחנה השמאל התרחשה עוד קודם. "היו קבוצות, למשל במכון ון-ליר, שבנו בעמל ובתבונה רבה את התשתית הרעיונית של השמאל הרדיקלי. כשהתברר שהמערכת התקנית שהשמאל היה רגיל אליה לא עובדת, הקבוצות הקיצוניות האלה מצאו כר רחב, עם רעיונות ברורים והרבה אנרגיה".
מהי נקודת ההבחנה בין השמאל הציוני לבין המרכז הפוליטי? הרי בשני האגפים האלה דוגלים בחלוקת הארץ בשם נימוקים ציוניים.
"זה נכון, אבל השמאל הציוני מערב יותר שיקול ערכי-מוסרי, ואילו המרכז יותר פרגמטי. בשמאל הציוני אנשים אומרים: מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך. אנחנו היהודים רצינו מדינה לעצמנו, ולכן מבחינה מוסרית אסור לנו למנוע מדינה מהפלסטינים. המרכז מגיע לפשרה פחות מהכיוון הערכי ויותר משיקולי טובתה של ישראל. גם במרכז יש שיקולים ערכיים וגם בשמאל יש שיקולים פרגמטיים, והתוצאה של שניהם בסך הכול זהה, אבל ההבדל הוא בדגשים".
התזה של גרינפילד, שנפרשה במאמריה, היא טקטית בעיקרה: לדעתה מפלגות השמאל יוכלו לחולל מהפך שלטוני רק על ידי חבירה פוליטית למרכז, תוך ויתורים אידיאולוגיים, זמניים לפחות. במאמר מ-11 באפריל היא הסבירה ש"רק למרכז יש סיכוי להזיז את הימין, כי רק איתו הציבור הישראלי מוכן להזדהות, בגלל האנטי-ציונות שהשתלטה על השמאל. הסתייגות השמאל מהתחושות הלאומיות והיהודיות מונעת בעדו מלרכוש את אמון הציבור הרחב, המשוכנע שהשמאל אינו מסוגל להבין אותו. עדיף שתומכי השמאל יהיו אמפתיים ופרגמטיים, ויסייעו למרכז להפיל את שלטון נתניהו, מאשר שיתעקשו על טוהר האידיאולוגיה ויותירו את הימין בשלטון לנצח".
לדברי גרינפילד, המניע לכתיבת סדרת המאמרים שלה היה התפרצות של עוינות בשמאל כלפי שניים ממנהיגי המרכז הבולטים, יאיר לפידוציפי לבני. "מידת השנאה והשטנה כלפיהם פשוט מדהימה אותי. הרי צריכים להתייחס אליהם כבני ברית, כאנשים שבנסיבות מסוימות יכולים לעשות את העבודה שהשמאל לא מסוגל לה", היא טוענת. "תיאבקו בימין, לא בהם. התפיסה היא שלפיד ולבני לוקחים מנדטים מהשמאל. בעיקרון יש בזה אמת, ורוב המנדטים של מפלגות המרכז הגיעו מהשמאל, אבל זה קרה כבר לפני שנים, לאו דווקא לאחרונה.
"העובדה הזו דווקא הייתה צריכה לעורר חשבון נפש בשמאל: למה אנשים ברחו ממנו למרכז? אבל במקום לעשות חשבון נפש, כל מערכות השמאל התגייסו למאבק של שטנה מזעזעת כלפי לפיד ולבני, ובעיניי זו שגיאה קשה. הרצוג, עם כל הבעייתיות שלו, הוכיח שהחבירה למרכז מוצדקת, ויחד עם לבני הוא הצליח להגיע ל-24 מנדטים - דבר שלא היה למפלגת העבודה כבר הרבה זמן. אם היו מתמזגים גם עם מרצ אולי היו משיגים 29 מנדטים, שזה כבר לא רחוק מביבי. האיבה ללפיד גם מבריחה חלק מבוחרי המרכז-ימין לכחלון, ובכך מחזקת את שלטון הליכוד".
ההיגיון הזה לא ברור: כשבשמאל טוענים שלפיד לא מספיק שמאלני, שהוא בעצם ימין מתחזה – מצביעים בורחים לכחלון, שנמצא עוד יותר ימינה?
"לא זה מה שהבריח אותם. תפקודו של לפיד כשר אוצר תואר על ידי אנשי השמאל ככישלון צורב, וזה אכן שכנע שמונה מנדטים לעזוב אותו ולעבור לכחלון, כשהתוצאה בפועל היא חיזוקו של ביבי. זו טעות טיפשית והרסנית שגרמה נזק עצום".
המסקנה המעשית של גרינפילד אומרת שהשמאל חייב לחבור פוליטית למרכז - ולמעשה לקבל את מנהיגותם של אנשי המרכז - כדי לדאוג להורדת הימין מהשלטון. "זה צורך לאומי ממדרגה ראשונה. קודם כול בגלל סכנת המדינה הדו-לאומית שפשוט עלולה להחריב את מדינת ישראל, וגם בגלל הנורמות האנטי-דמוקרטיות שהימין יוצר.
"לכן מה שהשמאל צריך לעשות הוא לזהות מי האדם בעל הכישרון הכי גדול לגייס את מרב המצביעים, ואז לעזור לו בכל דרך אפשרית. בוודאי לא להשחיר אותו. כרגע נראה שלפיד פועל בצורה מאוד נבונה, אז צריך לחבור אליו, גם אם סט הערכים שלו הוא לא בדיוק זה של השמאל הציוני. אחרי שנוריד את הימין, יהיה זמן לכל שאר הוויכוחים".
בשמאל טוענים נגדך שהמרכז נוסח לפיד לא יוציא את ישראל מיו"ש.
"בארץ שלנו יש מיעוט קטן שמוכן לשרוף את המועדון כדי להחזיק בשטחים: המתנחלים והרקמה החברתית שעוטפת אותם. רוב הציבור הישראלי רוצה לחיות טוב. הוא לא מתעניין בשטחים – לא נוסע לשם, לא שואף להחזיק בהם. כל מה שמעניין אותו הוא ביטחון. הוא לא רוצה טרור מהשטחים, אבל אין לו עניין בשליטה שם. להעלות על הדעת שהמרכז יעלה לשלטון כדי לשמור על סדר היום של הימין הקיצוני - זו כשלעצמה טענה מוטרפת, שמעידה על מצבו של השמאל".
בשורה התחתונה, לפי גרינפילד, "צריך להביא את השמאל הרדיקלי להבין שהוא מזיק. צריך להשאיר אותו בחדר האחורי, שיכתוב שם כמה פמפלטים שהוא רוצה, אבל שלא יתיימר לקבוע את דרכו של השמאל".
פרופ' יעקובסון, שרואה בהקצנה ימינה אשליה בלבד, סבור שגם השמאל הרדיקלי שגרינפילד כל כך מתייראת ממנו אינו תופס נפח גדול מדי. "כשם שהרטוריקה שנשמעת מימין יוצרת לימין דימוי יותר אנטי-דמוקרטי מאשר הוא באמת, כך הרטוריקה הקיצונית שיוצאת מהשמאל יוצרת לשמאל דימוי הרבה פחות פטריוטי וציוני מכפי שהוא באמת", הוא טוען.
"בסקרים שאני קורא, 80 אחוזים מאנשי השמאל מגדירים את עצמם כציונים. 82 אחוזים ממצביעי מרצ מגדירים את עצמם כציונים. בסקר של מדד הדמוקרטיה בשנת 2014, אמרו 65 אחוזים מערביי ישראל שהם 'גאים להיות ישראלים'. זו הגדרה שהיא הרבה יותר מסתם להיות אזרח שומר חוק, ובוודאי שהיא לא משתקפת בהצהרות של חנין זועבי".
יעקובסון ומרבית עמיתיו אינם חלוקים על החשיבה הקלאסית של השמאל, שרואה בחלוקת הארץ לשתי מדינות את הפתרון היחיד לסכסוך. הם מערערים על השיפוט המהיר שלפיו כל הכובש רע וכל הנכבש טוב, ומתעקש לא להתבלבל בין הטוב, הרע והסתם מכוער, אבל בהחלט נאמנים לתפיסות היסוד.
הסופר ניר ברעם, מנגד, כבר נוטש את המסורת: הביקורת שלו, הנשמעת לאחרונה בקול גובר והולך, נוגעת ישירות לעמדותיו המדיניות של השמאל. באופן פרדוקסלי הגיע ברעם – באיגוף מצד שמאל - לעמדות המקובלות יותר בקרב הימין והמתנחלים: פתרון שתי המדינות אבוד, מדינה אחת היא מסוכנת גם כן, ולכן צריך להתמקד בחלוקה "רכה" של הארץ. את המסקנה הזאת הוא אימץ לאחר מסע ממושך ביהודה ושומרון, שהביא לסדרת כתבות ולספר שכותרתו "הארץ שמעבר להרים".
העיקרון העומד בלב התפיסה של ברעם הוא שימור רצף וזיקה בין שני חלקי הארץ, וממילא התנגדות לפינוי כלשהו, של יהודים או ערבים. ברוח זו הוא חבר לאחרונה לתנועה החדשה "שתי מדינות, מולדת אחת" שאלה עקרונותיה. חברי התנועה הם בעיקר אנשי שמאל ותיקים, אבל גם המשורר אליעז כהן, איש כפר-עציון.
"אני לא חושב שהרעיון של השמאל - מדינה פלסטינית עם שימור גושי התנחלויות - עדיין ישים", אומר ברעם. "במסע שלי שמתי לב שיש כבר יותר ויותר התנחלויות שהפכו בעצמן לגושים. אני גם לא בטוח שהפלסטינים יקבלו את הרעיון של מדינה שמחולקת בין כל כך הרבה גושי התנחלויות. כדי להגיע למדינה סבירה, שיש בה מרחב תנועה, צריך לפנות יותר התנחלויות מכפי שמדובר עכשיו, ואני לא בטוח שזה אפשרי.
"דבר שני: מודל ההפרדה, במיוחד בירושלים, הוא הזוי. ראיתי את התנאים של השכונות הפלסטיניות בירושלים, שנזרקו מחוץ לחומה. אלה המקומות הקשים ביותר שביקרתי בהם, כולל כל מחנות הפליטים. אין בהם שלטון, אפילו לא פינוי אשפה. גם לא ראיתי אצלם שאיפה גדולה להיות חלק מהמדינה הפלסטינית. כך שחלוקת ירושלים נראית די מופרכת, ואפילו לא ברור למה צריך לחלק אותה. זו צריכה להיות עיר משותפת לשני העמים, כשהמקומות הקדושים יהיו בניהול האו"ם.
"ובעיקר: דיברתי עם פלסטינים מכל המעמדות והמגזרים, וראיתי שנושא 48' הוא האקוטי אצלם. הבעיה הגדולה של השמאל הציוני היא שהוא לא מכיר בזה. אצלנו יש הרבה שחושבים שאם פתרנו את בעיית 67' פתרנו את הסכסוך, אבל זה לא מה שאני שומע מהפלסטינים. לכן, הפתרון של 'שתי מדינות, מולדת אחת' נראה לי יותר: יהיו כאן שתי מדינות, וכל אחד מבני שני העמים יוכל לגור במדינה האחרת כתושב, לא כאזרח. ברור לי שאין כאן פתרון שלם, אבל הפתרון של השמאל הישן כבר לא רלוונטי למציאות".
דרישה ברורה של ברעם מהשמאל היא לשנות את היחס למתנחלים. "לא הטחתי בהם 'אתם גזענים ופשיסטים', רציתי לשמוע מה הם חושבים", הוא מספר על מסעו. "יש אנשים כמו שרה אליאש (תושבת קדומים ולשעבר מנהלת האולפנה ביישוב), שאמרו לי: 'חלק מהפלסטינים אנחנו נטרנספר, ואת השאר נאזרח'. זה לא רציני, לא מהבחינה המוסרית ולא מהבחינה הפרקטית. אבל כן ראיתי שחיקה בתחושת המוסריות אצל חלק מהמתנחלים, בוודאי הצעירים, שכבר לא מרגישים יכולת להצדיק את האפרטהייד-בפועל שמתקיים בשטחים.
"חלקם כבר ראו עולם, קראו ספרים, והם רוצים פתרון. בישיבת עתניאל למשל זה היה מאוד בולט. אפילו אצל צעירים מהר-ברכה זיהיתי קושי להצדיק את המצב של הפלסטינים. אני חושב שהם רוצים להיות מוסריים, והמילה מוסר חוזרת שוב ושוב בדיונים שלהם. שאלת הצדק בהחלט מדוברת, ויש חיפוש של פתרון. אין לי אובססיה לגרש את המתנחלים מבתיהם אם אני לא חייב. אני חושב שאת הכיוון שאני מציע אפשר ליישם מחר בבוקר בלי לגרש אף אחד מביתו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם