ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

זורעים בדמעה: ניסיונות סחיטה של חקלאי הבקעה

אישורים פיקטיביים, עבודה בשחור ונסיונות סחיטה. חקלאי בקעת הירדן מתמודדים לאחרונה עם גל תביעות סרק מצד פועלים פלסטינים. ח"כ שולי מועלם והשרה איילת שקד העבירו לאחרונה תקנות שאומרות לשנות את המצב. כך עובדת השיטה

"אתה חייב לשמוע את הסיפור הזה", מפציר בי יוחנן דה-ולנסה ממושב פצאל. "לא מזמן נאלצתי לנסוע לבית המשפט בנצרת לטפל באחת התביעות נגדי. במבואה של בית המשפט פגשתי את עורך הדין מטירה שייצג את התובע. הוא דיבר עליו בשפת רחוב: 'הבן (...) הזה לא מגיע לו כלום, הוא שיקר אותי לאורך כל הדרך, אם היה לידי הייתי דופק לו מכות'.

עוד כותרות ב-nrg:
- ארדואן: ייתכן שמדינות זרות היו מעורבות בהפיכה
- קרוז סירב להביע תמיכה בטראמפ, הקהל זעם
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

"התחלתי להרגיש טוב. אמרתי לעצמי איזה יופי, אפילו עורך הדין של התובע הבין שמדובר במעשה מרמה. אבל אז הוא מפתיע ואומר, 'שמע, בוא תיתן לי 3,500 שקל כשכר טרחה ונגמור את הסיפור בהסכמה'. הייתי המום. עמדתי ושקלתי את הדברים ואז שאלתי אותו: 'אם לא אתן לך, מה תעשה?' הוא ענה: 'אין בעיה, אני אמרח אותך במשפט הזה, אגרור אותך פעם אחר פעם לדיונים פה בנצרת, כל פעם יום עבודה שלך ושל עורך הדין שלך והוצאות דלק לשניכם'.

"האמת היא", ממשיך דה-ולנסה, "שאם זה היה תיק שלי הייתי הולך איתו עד הסוף. אבל עשיתי חשבון פשוט: השיחה בינינו לא הוקלטה, כך שאני לא יכול להראות לשופט שמדובר בסחיטה. בנוסף, אני מייצג את היישוב ולא את עצמי, ומחובתי להוציא אותו בזול מההרפתקה הזו. הבנתי שאין לי ברירה אלא לשלם לו את הכסף, ושזו תהיה הדרך הכי זולה לצאת מהסרט הרע הזה. אגב, התובע בטוח לא קיבל אגורה מהתביעה הזו".

דה-ולנסה (65) חי בפצאל שבבקעה כבר 35 שנה. הוא מגדל מטע תמרים גדול לצד כרמי ענבים למאכל, ומשמש במקביל מזכיר היישוב ייטב. דה-ולנסה הוא אחד הקורבנות של מה שהוא מכנה "האינתיפאדה המשפטית" - עשרות ומאות תביעות של פלסטינים מהאזור המוגשות לבית הדין לעבודה באמצעות עורכי דין ערבים ישראלים מהמשולש, בטענה שהפועלים הועסקו בחקלאות ולא קיבלו שכר מינימום או זכויות סוציאליות. גל התביעות שהחל בטפטוף לפני חמש-שש שנים הפך למקצוע שמעסיק במשרה מלאה כמה משרדים של עורכי דין ערבים ישראלים, כשהסכומים הגלובליים של התביעות מוערכים במאות מיליוני שקלים.


שרת המשפטים איילת שקד:
"בתי המשפט נועדו לאפשר לכל מי שנעשה לו עוול לקבל את יומו, מתוך שוויון מלא בין חזקים לחלשים, כולל בין עובדים למעסיקים. אלא שנוכחנו לראות כי ישנם המנצלים את הזכות הזו כדי לעשות עוול למעסיקים, תוך ניסיון לקבל מהם כספים שאינם מגיעים לתובעים. במקרה של הפסד, אין יכולת לפרוע מאותם תובעים הוצאות משפט. לא אאפשר דבר זה. הכלל של "עשיית עושר ולא במשפט" חל על כל אחד".
יו"ר סיעת הבית היהודי ח"כ שולי מועלם רפאלי:
"הערבים עובדים בשיטת מצליח ובפועל אין להם מה להפסיד. במקרה הגרוע אם יפסידו במשפט לא קרה דבר, פשוט חוזרים הביתה ולך תחפש אותם, כי גם לשלם הוצאות משפט לא בא בחשבון. מי יגבה את הכספים? הרשות הפלסטינית שמעודדת את זה? במקרה הטוב מבחינתם, החקלאי היהודי יעדיף להגיע לסיכומי פשרה המסתכמים באלפי שקלים, במטרה לחסוך מעצמו ככל שניתן את ההוצאות המשפטיות, כדוגמת שכר טרחה לעורכי הדין.
הדרך היחידה לשים קץ לאינתיפאדה המשפטית היא כאשר הערבים יבינו שיש להם מה להפסיד. מי שרוצה לתבוע חקלאי יהודי בטענות כאלו ואחרות, לא יעשה זאת ממניעים שקריים אלא אם באמת נעשה לו עוול."

בשיחה עמנו מתאר דה-ולנסה את השיטה: "העובדים הקבועים שלי מקבלים תלוש משכורת בצורה מסודרת, אבל חלק גדול מהעבודה שלנו היא עונתית ואנחנו זקוקים להרבה ידיים עובדות בפרקי זמן קצרים. הדרך שלנו לגייס אותם היא באמצעות 'הראיס', שהוא קבלן כוח אדם פלסטיני.

בשביל לקבל אישור העסקה מהמנהל, שהוא שם מכובס לאישור ביטחוני, המתווך מעביר לי רשימות של שמות שעליהם אני מבקש אישורים. האישור ניתן לחצי שנה, אבל הפועל יכול לעבוד אצלי רק שלושה ימים וללכת למעסיק אחר בלי שתהיה לי שום יכולת מעקב על זה. אחר כך הוא בא ותובע אותי על שכר של חצי שנה, ומוציא לראיה את אישור ההעסקה שעליו מופיע השם שלי".
 

אבל אם הוא עובד קבלן, יחסי העובד-מעביד שלו צריכים להיות מול הקבלן ולא מולך.
"מבחינה רשמית הקבלן לא קיים בכלל. הרשות הפלסטינית אוסרת על הפועלים ועל הקבלנים לעבוד אצל היהודים, אבל עוצמת עין. כך נוצר מצב שמבחינתם הכול חייב להיות בשחור, והקבלנים והפועלים לא מוכנים לחתום על שום מסמך".

העובדה שאתה מסכים לפשרות לא מעודדת תביעות נוספות?
"אין לי ברירה. מבחינה משפטית אני נמצא מולו בנחיתות מובהקת. הוא יכול לתבוע אותי, אבל אני לא יכול לתבוע אותו. למשל, לפני כמה ימים תפסתי פועל שניסה לגנוב את הארנק שלי. הגשתי תלונה במשטרה, ופה הסיפור נגמר.

"אני לא יכול לתבוע אותו בתביעה אזרחית בבית משפט ישראלי כי לבית המשפט אין סמכות עליו, ורק אם המדינה מחליטה לתבוע אותו פלילית בבית דין צבאי משהו יזוז. אבל למדינה אין אינטרס לעשות את זה, כי גם אם ייגזר עליו קנס כספי אין שום דרך לממש אותו. ההוצאה לפועל לא עובדת בשטחי הרשות. כשהוא תובע אותי בבית הדין לעבודה הוא לא נדרש לשלם אגרה.

"בוא ניקח תרחיש שבו אני הולך עד הסוף ומנצח. היו לי 4-5 תיקים כאלה שבהם שילמתי אלפי שקלים לעורך דין, והוא הצליח להוכיח שלא דובים ולא יער. אז השופט הטיל עליו הוצאות משפט, אבל את הכספים הללו אני לא אראה לעולם, ואין לי שום דרך לגבות אותם. אז מה הרווחתי? עורכי הדין הערבים-ישראלים מצאו כאן תרנגולת שמטילה ביצי זהב. זוהי שיטת 'מצליח' מושלמת שבה הם לא נדרשים לסכן שום דבר. אם הרוויחו הרוויחו, ואם לא, לא קרה כלום".
 
מה כלול בתביעות שלהם?
"כל מה שאתה יכול לדמיין: פיצויי פיטורין, הודעה מוקדמת, חופשות, ימי הבראה, ימי מחלה, ביגוד, נסיעות ושעות נוספות. אגב, הם יכולים לתבוע אותנו בכל הארץ, והם הגיעו למסקנה שהשופטים בנצרת נוחים להם. מדינת ישראל לא החליטה לאיזה מחוז אנחנו שייכים. במשרד החקלאות אנחנו בעמקים, בביטוח הלאומי בירושלים, במס ההכנסה בעפולה".

"לסיפור הזה יש ריח לאומני", אומר רכז בעלי המשק בקיבוץ גלגל, דורון אליהו. "זו אינתיפאדה כלכלית. אני מרגיש שיש יד מכוונת מאחורי מה שהם עושים. ישנם ארבעה-חמישה משרדי עורכי דין מהמגזר הערבי שמגיעים לכפרים, פותחים דוכנים ומגייסים תובעים. אין להם בעיה לגייס גם עדי שקר מהחמולה כדי לבסס את התביעות".

אנה מלר חיה במושב נעמה שבבקעה משנת 1985. היא עלתה ארצה מריגה, הכירה פה את בעלה והחליטה להקדיש את חייה להפריח את השממה. "אין חקלאות בבקעה בלי פועלים ערבים", היא אומרת. "אני מגדלת תבלינים טריים לייצוא ולשוק המקומי בהיקף של כ-200 טון לשנה על שטח של כ-100 דונם. מדובר בתחום מתקדם מאוד מבחינה טכנולוגית, והדרישות מבחינת אריזה, טריות ושילוח הן גבוהות מאוד. כל התוצרת שלנו משונעת בהובלה אווירית, וזה ענף שעובד במשך 365 יום בשנה ולא על בסיס עונתי.

"היחסים שלנו עם העובדים תמיד היו מצוינים. סיפקתי פרנסה למאות משפחות מהאזור. אבל לפני כשש שנים התקבל פסק דין של בג"ץ שקבע שלמרות שבאזור חלים חוקי העבודה הירדניים, אנחנו חייבים לתת לפועלים שכר מינימום ותנאים סוציאליים כמו בישראל.

"לאחר פסק הדין הזה חטפנו גל של תביעות. קבוצה של עורכי דין חמדנים מצאה דרך לעשות כסף מהיר והתחילה להגיש תביעות בסיטונות. העבודה שלהם כל כך רשלנית, שלפעמים במקום לכתוב שהתובע עבד בחממות של תבלינים הם כותבים עגבניות".
 

אילו ראיות נחשבות מבחינת בית המשפט להוכחה שהם עבדו אצלך?
"לא הרבה. מספיק שהוא מביא שני חברים מהכפר שמעידים שהוא עבד אצלי, ובית המשפט יקבל את התביעה. אפשרות נוספת היא היתר עבודה שהוא קיבל ממני, שעל בסיסו הוא בונה הרים וגבעות. בית המשפט לא רוצה להיגרר לדיון מתיש, ותמיד מציע פשרה.

"בערך בשמונים אחוז מהמקרים מדובר באנשים שאני לא מכירה ושמעולם לא עבדו אצלי, והעשרים הנותרים הם פועלים שעבדו פרק זמן קצר ומגישים תביעה מנופחת. הדרך שבה מסתיימות הפשרות הללו מוכיחה את השקר. הם מוכנים לסגור תביעות של 200 או 300 אלף שקל ב-5,000 או 7,000 שקל. זה מוכיח שכל מה שהם רוצים זה לעשות סיבוב ולהשלים הכנסה.

"אבל בנו התהליך הזה פוגע מאוד, כי על כל תיק כזה אנחנו צריכים להושיב עורך דין ולהיגרר לדיונים בנצרת וגם אם אנחנו מחליטים ללכת עד הסוף ולהוכיח שאין בסיס לתביעה אין לנו דרך לגבות את הוצאות המשפט שהשופטים מטילים על התובע".
 
מה סדר הגודל של הנזק הכלכלי שנגרם לך?
"עלות שכר הטרחה של עורך הדין יחד עם סכום הפשרה מגיע לכ-15 אלף שקל בממוצע לתיק. תכפיל את זה בעשרים תביעות, ותעשה את החשבון לבד. עורכי הדין שלהם מתנהלים בצורה מחפירה. פעם הגעתי לדיון ועורך הדין של התובע נעלם כי הוא ניהל במקביל שלושה תיקי תביעה נגד חקלאים בבקעה, ורץ בין האולמות של השופטים. תוך כדי דיון השופטת שלחה מיילים ללשכות של השופטים האחרים כדי לברר איפה הוא נמצא.

"מבחינתנו החקלאות בבקעה היא קודם כול שליחות. בעלי ואני בני 60 ו-58 ויש לנו שתי בנות ושלושה נכדים בנעמה. עכשיו גם החתנים שלנו עובדים במשק, ואם אתה כותב עלינו בעיתון תציין בבקשה שמושב נעמה קולט עכשיו משפחות צעירות ושנשמח לראות אותן".

קיבוץ נערן שבבקעה הוא קיבוץ מחנכים של חברי קבוצות הבחירה - תנועת הבוגרים של 'המחנות העולים'. ברק וייס, מזכיר הקיבוץ, מבקש להפנות את האצבע המאשימה כלפי הממשלה. "הסיפור הוא לא הפועלים הפלסטינים", הוא טוען, "הסיפור פה הוא של מדינת ישראל שרוצה ליישב את האזרחים שלה בפריפריה, אבל מפקירה את החקלאות בזה שהיא מבטלת את מכסי המגן.

"כל מדינות המערב שרוצות חקלאות מקומית מבינות שמדובר בענף שלא ישרוד בלי סבסוד. אנחנו לא יכולים לשרוד בתנאי שוק כמו שהניאו-ליברלים חולמים, כי כשהפרי בשל יש לנו לחץ עצום למכור גם בחצי מחיר כדי שלא ירקיב. מזל שהענף המרכזי שלנו הוא תמרים, שלוקח עשר שנים לגדל את העץ והזנים שלנו הם נדירים ואיכותיים, ולכן קשה להתחרות בנו. אבל במטעי הזיתים אנחנו במצב לא פשוט מול השמן הספרדי שממשלת ספרד מסבסדת. אצלנו שר האוצר מוריד מכסי מגן, והתוצאה היא שבכל הארץ כורתים אלפי דונמים של זיתים".
 

איך זה קשור לתביעות של הפלסטינים?
"פשוט מאוד. כשחקלאי מגיע למצוקה תזרימית קשה הוא מחפש לחסוך, והמקום הראשון שבו הוא יחסוך יהיה במשכורות לפועלים. ענפים שלמים התרסקו פה: ענף הפרחים שהיה אימפריה, מטעי הלימונים והבננות. כל החקלאים הבינוניים והקטנים נפלו, נשארו רק הגדולים מאוד. אין שום דרך היום לייצר חקלאות כשאתה חייב לשלם שכר מינימום, והתוצאה היא פגיעה בעובדים שמולידה תביעות".

אתה טוען שהתביעות מוצדקות, ושהחקלאים באמת לא שילמו לפועלים?
"ממש לא. התמודדנו כאן עם תביעות אולטרה-מופרכות. היה פועל שביקש שנחתום לו על מסמכים לביטוח לאומי, רכז המשק היה תמים וחתם לו. על זה הוא הלך והגיש תביעה מנופחת, וטען שהמסמך מהווה הוכחה שהוא עבד אצלנו. אבל אנחנו כמדיניות מקדמים פה מסר של העסקה הוגנת, ולכן שואפים להגיע לפשרה גם במקומות שבהם יכולנו לנצח".

מה הקשר בין העסקה הוגנת ובין כניעה לתביעות סחטניות ללא בסיס?
"כי בשונה ממתיישבים אחרים אנחנו באנו מהשמאל הציוני, וכשיש מאבקי עובדים אני בצד של העובדים, ולכן אעדיף שלא לצאת נגד העובדים בסיטואציה הזו. מבחינתי הבעיה היא לא הפלסטינים שתובעים, אלא העמותות והארגונים שעומדים מאחורי פרויקט התביעות הזה ועושים עליהם סיבוב.  בעיניי הסיפור פה הוא בראש ובראשונה סוגיה ציונית התיישבותית, כי הבעיה הוא לא רק שלנו אלא גם של הערבה והנגב והגולן והגליל. התיישבות בפריפריה לא תיכון בלי חקלאות, כי פה אין ולא יהיה הייטק. וכשהמדינה מושכת ידיים, מורידה מכסים ומפקירה את החקלאות, מי שנפגע הם החוליות החלשות בשרשרת - העובדים והחקלאים".

מי שמבקשת לתקן את המצב היא חברת הכנסת שולי מועלם. הצעת החוק שהגישה ועברה השבוע את ועדת השרים לחקיקה קובעת כי "בתובענה של תושב אזור עימות שאינו אזרח ישראלי נגד אזרח ישראלי, יורה הרשם לתובע על מתן ערובה לתשלום הוצאות המשפט בסכום שייקבע בתקנות".
 

מועלם טוענת שתביעות אלו, המוגשות בעידוד גורמי שלטון ברשות הפלסטינית, נועדו למוטט כלכלית את חקלאי הבקעה ולהתיש אותם בהקצאת משאבים בלתי פרופורציונלית להתמודדות עם התביעות. הואיל והתובעים אינם נוטלים כל סיכון בהגשת התביעות, ההצעה היא לגבות מהם פיקדון כספי שיחולט במקרה שלא יצליחו להרים את נטל הראיה ולהוכיח את תביעתם. ההנחה היא שהפיקדון האמור יצמצם למינימום את היקף תביעות הסרק.

"האיזון הראוי בין זכות הפרט לגישה לערכאות ובין זכותו הקניינית של הנתבע לגבות הוצאותיו בתום ההליך ייעשה על ידי קביעת גובה הערובה", נכתב בדברי ההסבר להצעה.

לאחר שהצעת החוק עברה את ועדת השרים לחקיקה הוסכם בין ח"כ מועלם לשרת המשפטים איילת שקד כי היא תיושם באמצעות צו אלוף, בשל הקושי לחוקק ביהודה ושומרון חוקי עבודה בחקיקה ראשית.
  
"בתי המשפט נועדו לאפשר לכל מי שנעשה לו עוול לקבל את יומו, מתוך שוויון מלא בין חזקים לחלשים",  מבהירה השרה שקד, "כולל בין עובדים למעסיקים. אלא שנוכחנו לראות כי ישנם המנצלים את הזכות הזו כדי לעשות עוול למעסיקים, תוך ניסיון לקבל מהם כספים שאינם מגיעים לתובעים. במקרה של הפסד, אין יכולת לפרוע מאותם תובעים הוצאות משפט. לא אאפשר דבר זה. הכלל של "עשיית עושר ולא במשפט" חל על כל אחד".
 
"הערבים עובדים בשיטת מצליח ובפועל אין להם מה להפסיד", אמרה ח"כ מועלם, "במקרה הגרוע אם יפסידו במשפט לא קרה דבר, פשוט חוזרים הביתה ולך תחפש אותם, כי גם לשלם הוצאות משפט לא בא בחשבון. מי יגבה את הכספים? הרשות הפלסטינית שמעודדת את זה? במקרה הטוב מבחינתם, החקלאי היהודי יעדיף להגיע לסיכומי פשרה המסתכמים באלפי שקלים, במטרה לחסוך מעצמו ככל שניתן את ההוצאות המשפטיות, כדוגמת שכר טרחה לעורכי הדין.

"הדרך היחידה לשים קץ לאינתיפאדה המשפטית היא כאשר הערבים יבינו שיש להם מה להפסיד. מי שרוצה לתבוע חקלאי יהודי בטענות כאלו ואחרות, לא יעשה זאת ממניעים שקריים אלא אם באמת נעשה לו עוול".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg