ברגל שמאל: המבוכות של הוועידה הדמוקרטית
הפגנות ענק, שריפת דגל ישראל ופרשת המיילים של ראשי המפלגה שימשו רקע לא סימפטי ולא צפוי לוועידת המפלגה הדמוקרטית השבוע. למזלם, יש להם את מישל אובמה וביל קלינטון
במרכז פילדלפיה, בלבו של הפארק הלאומי 'עצמאות', שוכן בהיכל זכוכית פעמון החירות. זהו אייקון אמריקאי בולט, המלווה את ארה"ב מהתקופה שלפני מלחמת העצמאות ועד ימינו. בפעמון זה צלצלו כדי להזמין את תושבי פילדלפיה לשמיעת הכרזת העצמאות ב-8 ביולי 1776. בהמשך השתמשו בו כדי לציין ימי הולדת וימי פטירה של האבות המייסדים וניצחונות בקרבות משמעותיים.
עוד כותרות ב-nrg:
- אובמה: הילרי קלינטון מוכשרת ממני להיות נשיאה
- לוחמי יס"מ ירו למוות באדם ששלף אקדח
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אלא שיש משהו אחד מפורסם יותר מהפעמון עצמו, והוא הסדק העמוק שנבקע בו עם השנים. אף אחד אינו יודע בדיוק מתי וכיצד נוצר, אך ברור שכיום אי אפשר לשמוע את צלילי ענבליו של הפעמון ההיסטורי. ארבעת מיליוני המבקרים שמגיעים להיכל הדרור כדי להביט מקרוב בכמה שניות בפעמון המפורסם, מתמקדים בעיקר בסדק הארוך, החותר מעלה-מעלה בסגסוגת הנחושת והבדיל.
הוועידה הדמוקרטית התקיימה השבוע בעיר הזנוחה בדרך כלל - כרך עצום, יפהפה וחסר מזל שנמצא באמצע הדרך בין ניו-יורק המלהיבה תמיד לוושינגטון החשובה. היא הבליטה את הסדק העמוק שנבקע במפלגת השלטון האמריקאית בשמונה השנים האחרונות. בדיוק כמו במקרה של פעמון החירות, כך גם במפלגה הדמוקרטית ניסו במהלך הדרך להטליא את הסדק, אך זה סירב להתאחות ולבסוף השבית את הפעמון כליל. המפלגה הדמוקרטית עוד לא נמצאת במצב של שיתוק, אך התפרצות הזעם שהתרחשה במהלך השבוע האחרון ברחובות פילדלפיה הכריחה את האמריקאים להתמקד בסדק הזה, ממש כמו שעושים המבקרים היום בהיכל החירות.
ימי הוועידה הראשונים היו מעין הרצה בהילוך מהיר של עונת הפריימריז. רק בשבת האחרונה עוד היה סנדרס קוריוז חביב ובלתי מזיק שמוסיף לאווירה הצבעונית של המפלגה. נאומו המשותף עם הילארי קלינטון לפני כמה שבועות בניו-המפשייר סלל לכאורה את הדרך לוועידה דמוקרטית מאוחדת וחפה מתקלות פנים-מפלגתיות.
אלא שאז התפוצצה פרשת המיילים. אנשי אתר 'ויקיליקס' שחררו קרוב ל-20 אלף מיילים ובהם תכתובות פנימיות של ראשי מנגנון המפלגה הדמוקרטית. רובם היו סתמיים, אך כמה מהם הוכיחו בבירור, בדיוק כפי שטען מחנה סנדרס לאורך כל הדרך, כי המנגנון המפלגתי היה מגויס לטובת קלינטון באופן המנוגד כליל לעקרונות הדמוקרטיים. אחת התכתובות שעוררו את הזעם הגדול ביותר עסקה באמונתו הדתית של סנדרס. קו אדום מבחינת אמריקאים רבים.
האש כוונה בעיקר כלפי דבי וסרמן-שולץ, יו"ר המפלגה ומי שהתבררה כאחת מראשי המסייעים לקלינטון והמנסים להתנכל לסנדרס. בניסיון נואש להנמיך את הלהבות לפני תחילת הוועידה התפוטרה וסרמן-שולץ, ואף בוטלה הופעתה בתחילת הוועידה ובסיומה.
אלא שבדיוק כמו במהלך הפריימריז, גם כאן לא העריכו במטה קלינטון נכונה את הלהט של מחנה סנדרס. תוך שעות הגיעו לעיר עשרות אלפים מתומכיו, שסוף סוף מצאו עילה לפרוק את תסכולם על מה שהם רואים כבגידתו של אלילם. היהודי הקשיש מוורמונט הביא אותם אל גבול הארץ המובטחת, והחליט שלא להיכנס. בשיטוט בפילדלפיה בתחילת השבוע כמעט לא הצלחנו לראות תומכי קלינטון. זר לו היה מגיע לעיר, לא יכול היה שלא לחשוב שסנדרס הוא המועמד הדמוקרטי לנשיאות.
המנגנון המפלגתי התעשת ביומה הראשון של הוועידה, בעזרת סוללת תותחים כבדים דוגמת שרה סילברמן, הקומיקאית האהודה על צעירי סנדרס ("אתם נהיים מגוחכים", הקניטה אותם מעל במת הוועידה), מישל אובמה שנשאה נאום מצוין והצליחה להסיט את האש הפנימית לכיוון המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ, וכמובן סנדרס עצמו שנראה קצת מבוהל מהמפלצת שיצר ומשתוללת שם בחוץ - ואכן הצליח להרגיע במעט את האווירה.
ביום השני של הוועידה כבר צעדו הרבה פחות אנשים ברחובות, ונדמה היה שסאגת סנדרס מאחורינו. אלא שאז הראה השמאל הרדיקלי שהוא לא מתכוון להניח לסדק שנבקע בפעמון הדמוקרטי להתאחות כל כך מהר, ובזמן נאומו של ביל קלינטון שרפו כמה מפגינים דגל ישראל מחוץ לאולם הוועידה.
המיינסטרים של המפלגה הדמוקרטית תומך בישראל. שמענו זאת גם הפעם בשיחות מסדרון ב'וולס פארגו', בדיוני השולחנות העגולים בשולי הוועידה ובשיח הכללי של משתתפיה. אבל כשבערב הראשון הדגל היחיד שהונף באולם היה דגל פלסטיני - לא היו שם דגלים אמריקאיים, שלא לדבר על דגל ישראל - קשה שלא להיזכר באמרה שלפיה מי שהולך לישון עם כלבים, שלא יתפלא שהוא מתעורר עם פשפשים.
"ברוכים הבאים לחצי פילדלפיה". כך, ובחצי חיוך, בירך אותי נהג מונית בדרכי ממרכז העיר למקום שבו השתכנתי במהלך ימי הוועידה. כשניסיתי לדובב אותו ולהבין למה בדיוק הוא מתכוון, הוא הציע לי לבקר גם בשכונות שנמצאות הרחק מחוץ לטווח ראייתם, שמיעתם ושיטוטם של יותר מריבוא אנשי התקשורת מכל העולם שבאו השבוע לעיר.
הוועידה התרחשה בשני מוקדים: הראשון הוא אולם הוועידה עצמו וסביבותיו שנמצאים בקצה הדרומי של העיר, והשני הוא מרכז פילדלפיה ההומה, שם התקיימו דיוני השדולות השונות ומוקמו המשרדים הלוגיסטיים של הוועידה. כל מה שמצפון לתחנת ה'סיטי הול' לא היה קיים השבוע בעבור התקשורת וצירי הוועידה. למחרת נסעתי ברכבת התחתית עוד כמה תחנות צפונה, וירדתי בשכונת אלגני. זוהי אחת השכונות הקשוחות בעיר, הידועה במקרי הפשע הרבים שמתרחשים בה. הרחוב המרכזי בשכונה עוד נראה סביר, אבל כשחודרים מעט פנימה מתגלה אמריקה הנסתרת מהעין, הענייה והכועסת, השקועה עמוק במשבר שאיש כאן לא יודע כיצד לצאת ממנו.
רבים מהבתים כאן נטושים, אות למיתון הארוך ששורר כאן עוד מתחילת שנות התשעים. בחנות המכולת השכונתית אין מזגן, אף שבחוץ מד הטמפרטורה מורה על 34 מעלות ולחות איומה. הדלות זועקת. במרחק של קילומטרים בודדים יושבת לה שמנה וסולתה של המפלגה הדמוקרטית בחליפות ועניבות, לוגמת משקאות בקוקטיילים ומשתתפת במסיבות בערבי הוועידה, וכאן אנשים לא מצליחים לראות אפילו את יום המחר. 98.5 מאוכלוסיית אלגני הם שחורים. לבנים אפשר לראות כאן כמעט רק על שלטי פרסומות. בתחום הזה, הלבן שולט באופן חד-משמעי גם כאן.
נאומה של מישל אובמה, אשת הנשיא השחור הראשון שנישא אך אמש, לא עשה הפעם רושם על תושבי אלגני. מרק, מוכר בחנות המכולת הלא ממוזגת, אומר לי בעודו מנגב את הזיעה במטפחת: "מה בדיוק עזרו לי שמונה שנות נשיא שחור בבית הלבן? המשכורת שלי לא עלתה בגלל זה בדולר אחד. ואני מבין את בעל הבית, גם ההכנסות שלו לא עלו בדולר אחד. גם הוא שחור כמוני, אגב", הוא מוסיף בחיוך לאה.
אני שואל אותו למי יצביע, והוא מביט בי במבט ספקני: "לא מצביע לאף אחד. אם זה תלוי בי, בשמונה בנובמבר אני עובד כרגיל. חבל על כל יום". ניל, בחור שחור שנכנס לקנות סיגריות, רואה את תגי הוועידה ושואל מהיכן אני. "אה, מישראל, נו אפשר לעבור לגור אצלכם? כי פה אין ממש עתיד, אתה יודע". הוא אומר זאת בחיוך ויוצא מהחנות, אבל הדי דבריו נשארים בחלל המחניק של החנות כמה דקות טובות לאחר מכן.
דיון "שולחן עגול" של הקבוצה היהודית בוועידה ממחיש את כוחה של יהדות ארה"ב במפלגה הדמוקרטית. אם בוועידה הרפובליקנית בשבוע שעבר הוקצתה לראשי הוועידה היהודית סוויטה אחת שאליה הצליחו כולם להשתחל, ובית חב"ד שהוקם במיוחד במרכז העיר היה שומם רוב היום, בפילדלפיה השבוע הסיפור היה שונה.
עשרות רבות של נציגים דמוקרטים יהודים מכל רחבי ארה"ב גדשו את האולם, והקשיבו לנאומים של נושאי תפקידים שונים. אחד הבולטים שבהם היה דוד גרינפלד, חרדי תושב ברוקלין וחבר מועצת העיר ניו-יורק, שניסה לשלהב את הקהל ולדרבן אותו לקראת הבחירות המתקרבות. "מי שנמצא כאן במערכת יחסים מחייבת, שירים את היד", ביקש. "ועכשיו, שישאירו את הידיים באוויר מי שמסכים תמיד ובמאה אחוז עם בן הזוג שלו". מובן שכל הידיים הורדו מיד. "אפשר להתווכח עם הילארי קלינטון על נושאים מסוימים, אבל אנחנו מסכימים על הרוב וזה מה שחשוב".
ואז עבר גרינפלד לתקוף את טראמפ: "אם בני בן השמונה יגיד לאחיו בן החמש שהוא לוזר או שקרן, מיד אשלח אותו לחדרו. בנובמבר, בואו נשלח את דונלד לחדר שלו". כשהסתיים הנאום ניגשתי אל גרינפלד ושאלתי אותו אם הבחין בדגל הפלסטיני שהונף באולם הוועידה ערב קודם, ומה הוא חושב על ההקצנה שעוברת מפלגתו. "לא ראיתי, אבל שמעתי על זה", הוא עונה ועובר מיד למגננה: "האנשים האלה הם המיעוט כאן. הם כועסים ומתלוננים על כך שהמצע הדמוקרטי הוא יותר מדי פרו-ישראלי. זוהי מדינה דמוקרטית ותמיד יש חילוקי דעות גם בתוך המפלגה, אבל מדובר במיעוט מבוטל.
"אצל הרפובליקנים יש גזענים, פשיסטים, כאלה שתומכים בעליונות הגזע הלבן וניאו-נאצים. אני לא חושב שזה משקף את המפלגה הרפובליקנית, אבל מצד שני אצל הדמוקרטים אין מועמד לנשיאות שמצייץ מחדש בטוויטר שלו ציוצים פשיסטיים וניאו-נאציים. אצלנו המנהיגות דוחה דברים כאלה ותומכת בישראל. לקלינטון יש היסטוריה מוכחת של תמיכה בישראל, אנטי חמאס ואנטי BDS".
אתה לא חושש מהקצנה שמתרחשת בשתי המפלגות, אצלכם לשמאל ואצל הרפובליקנים לימין?
"אני מודאג ממה שקורה במפלגה הרפובליקנית. אצלנו אני לא דואג כי היו בחירות ואנחנו ניצחנו כתומכי ישראל. בצד השני הקיצונים הם אלה שזכו. ותראה איך דיוויד דיוק (לשעבר ממנהיגי ה'קו-קלוס-קלאן', א"ש) הכריז על ריצתו לסנאט מטעם לואיזיאנה כי הוא חושב שתומכי טראמפ הם גם התומכים שלו. זה גורם לי אי נוחות ודאגה הרבה יותר עמוקה מכל מה שראינו עד כה בוועידה הדמוקרטית".
אחד הדוברים שהצליחו להפיג את שעמום הנאומים היחסי בוועידה הדמוקרטית היה הסנטור אל פרנקן ממינסוטה. פרנקן, שבעבר היה כותב ושחקן בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית 'סאטרדיי נייט לייב', סיפר כיצד ב-2008 זכה במושב בסנאט בזכות יתרון של 312 קולות בלבד על יריביו.
"יש כאן הערב חבר'ה ממינסוטה שבעצמם אחראים ליותר מ-312 קולות", אמר כשהוא מצביע לעבר המשלחת מארצו. "בלעדיהם לא הייתי מדבר אליכם היום, אלא מקסימום מול המראה בחדר האמבטיה שלי. לרבים מכם יש עבודה, לרבים מכם יש משפחות. החל מיום שישי הקרוב תתעלמו מהם. יש עבודה לעשות. תטלפנו לאנשים, תדפקו על דלתות".
זה היה נאום משעשע, שנגע באחת האניגמות של הפוליטיקה האמריקאית: רוב האמריקאים יודעים שבכלל לא משנה מה הם יצביעו ביום הבחירות. השיטה היא "המנצח לוקח הכול", והדמוגרפיה וההיסטוריה אחראיות לכך שבכ-43 מדינות מתוך החמישים התוצאות ידועות מראש, לכאן או לכאן.
למעשה, גם הבחירות הקרובות יוכרעו על ידי מספר קטן מאוד של אנשים - המתלבטים במדינות המתנדנדות. בכל זאת, בשתי הוועידות שבהן היינו בשבועיים האחרונים השתתפו אנשים מכל רחבי ארה"ב שהגיעו והשמיעו את קולם. הראו שחשוב להם. צירים רפובליקנים ממסצ'וסטס הדמוקרטית להחריד שידרו את אותו להט של חבריהם מיוטה האדומה והרפובליקנית כליל. משלחות דמוקרטיות מטקסס וממיסיסיפי הריעו והחרישו אוזניים כאילו מישהו באמת סופר את הקול שלהם ביום פקודה.
הלהט האמריקאי הזה, המשותף לשתי המפלגות, מפעים עוד יותר כשלוקחים בחשבון שבחירות לקונגרס מתקיימות כאן כל שנתיים, והאמריקאים נמצאים למעשה כל הזמן בתוך מערכת בחירות כלשהי. בפעמון האמריקאי יש סדקים לרוב, והם נראים מאיימים. ועדיין, מדובר בפעמון חירות שמפיץ את הדי הדמוקרטיה בעולם המערבי כולו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם