הקשר הישראלי לנאט"ו

ארגון נאט"ו הציע. ישראל הסכימה, ומעתה יהיה משרד ישראלי במטה נאט"ו. רעיון זה נולד לפני כ-5 שנים, אך מימושו הוקפא נוכח סירובה העיקש של תורכיה, אחת מחברות נאט"ו. משהתחממו היחסים עם ישראל, הסירה תורכיה את התנגדותה זו וישראל תפתח נציגות במטה הארגון.  

צילום: AP IsraelDefense

האם פתיחתו של משרד ישראלי בנאט"ו מהווה צעד משמעותי ואסטרטגי למדינת ישראל ולביטחונה? התשובה היא כן ולא.

כן, משום שמדובר בהישג עבור ישראל - מדינה הנאבקת על הלגיטימיות שלה, והודפת ניסיונות רבים להדרתה מהבמה הבינלאומית. עצם הנוכחות שלה בינות מדינות ברית נאט"ו והמדינות השותפות, היא כשלעצמה מהווה הכרה בלתי מבוטלת בה והיא הופכת לחלק אינטגרלי מארגון חשוב ובעל מוניטין.

לא, משום שאין להפריז בחשיבותו של מהלך זה. הטעמים לכך נעוצים הן במהותו של הארגון, בהתנהלותו ובמעמד שיש לו בעת הזו, והן במערכת היחסים הרגישה בין ישראל לנאט"ו. ישראל עוד לא חברה בארגון, ואף לא השתדרגה למעמד של שותפה. לפיכך, הדרך לחיבור אמיתי עם נאט"ו עדיין ארוכה.

נאט"ו גרסת 2016 

בשנת 2014 התקפלו צבאות ברית נאט"ו בשקט ומתחת לרדאר מאפגניסטן, שם הן התמודדו למעלה מעשור יחד עם ארה"ב במאבק בטרור איסלמי קיצוני. מאז, קולו של הארגון נשמע פחות ופחות, הוא לא הכתיב את סדר היום הביטחוני הצבאי בתקופה הסוערת, שלאחר נפילת משטרים במזרח התיכון, על ההשלכות הקשות שליוו את האירועים הללו והשתתף מעט בפעילות שנעשתה. תחת זאת בחר להתמקד בסכסוך עם רוסיה על רקע המשבר באוקראינה, ודומה כי הוא עבר לחלקה האחורי של הבמה בכל הקשור לשיח הביטחוני העכשווי. כיצד זה קרה?

ארגון האמנה הצפון אטלנטית (נאט"ו) הוקם ב-1949 כחלק מהמלחמה הקרה עם ברית המועצות של אז וגרורתיה. ארה"ב וקנדה ומדינות אירופה המערבית חברו לגוף המבטיח להן הגנה קולקטיבית. הגנה זו קבועה באמנת וושינגטון לאמור התקפה על אחת המדינות כמוה כמתקפה על כל החברות. ובמילים אחרות הן קבעו את הכלל: "כולן בשביל אחת ואחת בשביל כולן" למרות שמדובר בגוף המכנה את עצמו ארגון, בפועל, זוהי ברית בין מדינות. אין להן צבא משותף או ישות עצמאית נפרדת, אלא פעילות משותפת והחלטות המתקבלות פה אחד. כל מדינה שולחת את צבאה על ציודו, ודרך התנהלותו למבצעים ולאימונים. יש לנאט"ו מוסדות הכשרה ולימוד אולם אין מדינה שהתפרקה מאחריות לצבא שלה, ולנאט"ו יש מעט מאוד נכסים משותפים. לכל מדינה חברה יש שגרירות במטה נאט"ו ונציגות צבאית בראשות אלוף, את התפקידים בארגון מאיישים נציגים מהמדינות השונות.

משנפלו החומות ומשהאויב הקומוניסטי נמוג, נשאלה השאלה - לאן פני הארגון מועדות, אם בכלל? האסטרטגיה שנבחרה היא לאפשר לכמה שיותר ממדינות אירופה להצטרף לברית- אם כולן תהיינה בארגון, לא ייווצרו קונפליקטים וימנעו עימותים, גם צבאיים. בכך, מילא נאט"ו תפקיד חשוב ומרכזי בהבאתן של מדינות הגוש המזרחי אל חיקו של המערב, ובהפיכתן למדינות מודרניות, דמוקרטיות ולהן צבא מעודכן. זוהי ללא ספק הצלחה רבתי שלו ושעתו היפה.

נכון לעכשיו, הברית מונה 28 מדינות חברות (מונטנגרו הוזמנה להיות המדינה ה-29), ברם, הארגון איבד את האפקטיביות שלו, הפך למכונה מסורבלת המתנהלת רק אם קיים קונצנזוס והדבר אינו פשוט להשגה, למשל, מדינות כגון: יוון ותורכיה להן יריבות רבת שנים מתקשות פעמים רבות להסכים ביניהן. הקונצנזוס חשוב, אך לעיתים הוא יכול גם לשתק. ללא ספק זהו אלמנט ההופך כל פעילות וכל החלטה למורכבת יותר ומציב קשיים על נושאים הנדרשים לביצוע מיידי. חסרון זה בולט בעיקר עכשיו כשבעולם שבו אנו חיים האירועים משתנים בקצב מהיר. 

הצורך של הארגון לקשור אליו מדינות רבות הוליד מעמד חדש - מדינות שותפות. מדינות שמסיבותיהן ביקשו שלא להיות חברות בארגון. מדינות כמו: שוויץ, אוסטריה, אירלנד, שבדיה ופינלנד. כמו כן, במדינות השותפות ניתן גם למנות מדינות הנמצאות בתהליך הצטרפות כחברות מן המניין, כמו, מונטנגרו, גיאורגיה, בלרוס, ארמניה ועוד. המדינות השותפות מקיימות קשר הדוק עם נאט"ו, יש להן נציגות קבועה במטה הארגון ואנשיהם ממלאים תפקידים בו. אך השותפות אינן פעילות בקבלת ההחלטות ואין ההגנה הקולקטיבית חלה עליהן.

ראוי לציין שתי שותפות בכירות, האחת היא אוקראינה. אוקראינה הייתה מועמדת להיות חברה בארגון עוד בשנת 2008 אולם, כשנאט"ו היה אמור להכריז בוועידה השנתית של הארגון שהתקיימה בבוקרשט, על קבלתה כחברת הברית, הופיע רוה"מ רוסיה, פוטין, והסביר שזהו קו אדום מבחינתו והוא אינו יכול להסכים שמדינה הגובלת עמו תהיה חברה בנאט"ו. הארגון נכנע ללחץ. הוא לא הודה בכך בפה מלא והצהיר שאוקראינה התקבלה כחברה, רק עיתוי ההצטרפות נדחה למועד בלתי ידוע, אך בפועל  אוקראינה עד עצם היום הזה לא חברה בנאט"ו.

בראייה לאחור, המעורבות הרוסית בקרים ובאוקראינה הייתה יכולה להיראות שונה לו באמת חסתה אוקראינה בצל ההגנה הקולקטיבית של נאט"ו. האיפוק שלקחה על עצמה רוסיה במשבר עם תורכיה, חברת נאט"ו, שהפילה יתכן ואפילו במפגיע מטוס קרב רוסי מעיד כאלף עדים, שההגנה המשותפת היא כלי הרתעתי אפקטיבי. זה גם מסביר את ההתעקשות של הרוסים כי מדינה הגובלת עמם לא תצטרף כחברה בארגון.

שותף או אויב

מדינה שנייה שהיא שותפה בכירה בברית נאט"ו היא מדינה שהייתה פעם האויבת של המערב אך הפכה לשותפה בארגון שנוסד לצורך המאבק בה - רוסיה. רוסיה הפכה למדינה שותפה בארגון, מופו נושאי עניין משותפים, נחתמו הסכמי שיתופי פעולה, וכחלק משדרוג היחסים הוקמה בהסכם רומא משנת 2002 ועידה משותפת The NATO-Russia Council) NRC). בוועידה זו מחליפים הצדדים דעות ורעיונות בעניינים שעל סדר היום הביטחוני מדיני, ומחליטים על הצעדים המשותפים.  רוסיה השתתפה בתרגילי נאט"ו, במבצע בים התיכון ובפעילויות שונות. אלא שיחסי השותפות הללו רחוקים מיחסי קרבה ורעות שאמורים לשרור בין שותפים. הנאטואים לא ליקקו דבש ביחסיהם עם הרוסים, אלה  האחרונים התנגדו והפריעו ליישום תכנית ההגנה מפני טילים של הארגון ובכלל זה להצבתם בפולין, הרוסים אתגרו את היחסים עם הארגון בעימות המזויין שלהם עם גיאורגיה (אז, הושהו היחסים לתקופה מסוימת). ברם, את הצפרדע הרוסית, של סיפוח קרים והמעורבות באוקראינה, גם ארגון סבלני כנאט"ו התקשה לבלוע. היחסים עלו שרטון. הופסקו השיחות הקבועות ונעצרה הפעילות המשותפת, והשותפים התחילו להחליף מהלומות מילוליות ביניהם. בתחילת השנה נעשה צעד זהיר לחזרה לשיח ולהידברות. הועידה המשותפת התכנסה אך היא הייתה צוננת ולא הניבה הישג של ממש. נאט"ו נחוש שלא לעבור לסדר היום בכל הקשור ליחסי רוסיה ואוקראינה. הוא אף מתגרה ברוסיה בתרגיל צבאי רחב היקף אמנם הגנתי  בהגדרתו, אך תכליתו להתמודד עם פלישה רוסית. רוסיה מצידה אף היא העלתה את הטון. בראשית השנה במסמך רשמי שאושר בידי הנשיא פוטין, ברית נאט"ו הוגדרה כ"איום על הביטחון הלאומי של רוסיה"

נלחמים בטרור? 

מבלבל? מי שותף, מי אויב? מסתבר כי גם בשטח הזה אין הדברים בהכרח צבועים בשחור ובלבן. ובתמצית ניתן לומר, שהיחסים בין הארגון לשותפה רוסיה צבועים בגוונים רבים של אפור.

בשנת 2001 סבלה אחת המדינות החשובות בנאט"ו, ארה"ב, ממתקפת טרור בסדר גודל חסר תקדים, ודוקטרינת ההגנה המשותפת עמדה פעם ראשונה למבחן בעידן שאין בו מלחמות קונבנציונליות. מדינות אירופה המסתייגות מהפעלת צבאן, התקשו למצוא את הדרך למימוש ההתחייבות "כולן בשביל האחת". לבסוף, הן הצטרפו למבצע באפגניסטן, שהובל על ידי האמריקאים ויזמו מבצע בשם Active Endeavor שתכליתו פטרול ימי לאתור ספינות המבריחות נשק בים התיכון. בינתיים, הטרור  הוסיף והיכה בעוד מדינות חשובות, בצרפת, בבלגיה שם גם יושב מטה הארגון וגם בתורכיה. נאט"ו דיבר ומדבר בקול ענות חלושה, ומה על הגנה ההדדית? לנאט"ו הפתרונים (או שלא..).

הגוף הפוליטי המסורבל - נאט"ו, למרבה הצער, לא הצליח להכתיב מדיניות ביטחון באיום המשמעותי של הטרור העולמי המובל על ידי האסלאם הקיצוני.  הוא לא היה הגוף שהוביל בשיח על תכנית הגרעין האיראנית, בסוגיות ליבה במזרח התיכון וכדומה. מי שעוקב אחר הרלוונטיות של הארגון בהתמודדות עם האיומים הגלובליים מבין שהפוליטיקה ניצחה, והארגון לקח צעד לאחור בהובלה. האיחוד האירופי הוא זה שדן בבעיות השעה דוגמת משבר המהגרים והטרור המכה ביבשת. החודש (יולי) יתכנסו ראשי מדינות נאט"ו לכנס השנתי של הארגון, השנה הוא אמור להתקיים בעיר וורשה. השיח לקראת הכינוס לא השתנה. הארגון מתמקד ברוסיה - היריב הישן והמוכר. בנוסף, לנאט"ו בעיות עקב המשבר הכלכלי, שצמצם את ההשקעות של המדינות בצבא ובביטחון, הצטמצמה  הפעילות הצבאית, ומעמדו של הנושא הצבאי בשיח האירופאי נמצא בירידה מתמדת.

האם זה הזמן לפירוק הארגון? על אף חולשתו, תשובתי היא שלילית. קל להרוס וקשה לבנות. זוהי פלטפורמה חשובה ועצומה בגודלה לשילוב כוחות מדיניים וצבאיים. בשנת 2010 החליט הארגון בעזרת צוות מומחים לקבוע קונספט אסטרטגי חדש לארגון לקראת שנת 2020.  לדאבון הכול קונספט אסטרטגי זה אינו יכול לשמש כקונספט עדכני נוכח התמורות הרבות והבלתי צפויות שחלו בעיקר במזרח התיכון, פירוקן של מדינות אחדות ועלייתו של ארגון המדינה האסלאמית, יחד עם זאת הגישה האסטרטגית של הארגון חשובה לציון,  הרצון לשיתוף  של כמה שיותר מדינות בקשרים שונים עם הארגון ומציאת אפשריות לשיתופי פעולה עם כל מי ששותף לדרך.

יסודות הארגון הם איתנים ויציבים. הוא כונן מוסדות רבים, ומרכזים  מקצועיים במגוון נושאים ותחומים. כמו כן הוקמו בסיסים צבאיים שיכולים לשמש את הברית ביום פקודה. לכן מוקדם מידי להספידו, במקום להתפרק יש לקוות שהארגון יבין שכדי להיות רלוונטי עליו למלא תפקיד מכריע במיגור הסכנות לשלום האוכלוסייה שעל שלומה וביטחונה הוא מופקד, ויפעל בהתאם.

קל להמשיל את מערכת היחסים של ישראל עם הארגון כריקוד טנגו - לא רק בשל התנועה קדימה ואחורה המאפיינת את היחסים הללו, אלא משום שצריך שניים לטנגו. לעיתים היה זה הארגון שהסתייג מפעילות משותפת עם ישראל ולעיתים ישראל היא זו שלא ידעה להדק את יחסיה עם הארגון. ב-1994 (ימי התקווה למזרח תיכון חדש), יזם הארגון דרך ליצירת קשרים עם ישראל. כדי לעקוף התנגדות אפשרית מצד העולם הערבי ובכדי לחבר גם את מדינות ערב לארגון. יצר הארגון קבוצה תחת השם: "מדינות הדיאלוג הים תיכוני" -הקבוצה כוללת את ישראל ועוד 6 מדינות (ירדן, מצרים, מרוקו, אלגיריה, טוניס ומאוריטניה) כך נבנתה מסגרת שיתוף פעולה קולקטיבית- מולטילטראלית בין מדינות הדיאלוג הים תיכוני ובכללן, כאמור, ישראל לבין נאט"ו. על פי מדרג הקשרים עם הארגון, מדינות הדיאלוג הן אינן בדרג כמו המדינות השותפות, אבל הארגון פותח בפניהן אפשרויות להשתתף בפעולותיו השונות, אם כי לא כולן, לרבות במבצעים אופרטיביים. אגב, הארגון יצר קבוצה נוספת הכוללת את מדינות המפרץ לצורך מציאת שיתופי פעולה גם איתן. לאחר זמן ,ישראל אכפה על הארגון לחתום עמה, גם על תכנית לשיתוף פעולה אינדיבידואלי, תוכנית בילטרלית המרחיבה את שיתוף הפעולה עם הארגון והיא מתקיימת בנוסף על הפעילות המשותפת לקבוצה הים תיכונית. אגב, בעקבות ישראל הלכו גם אחדות ממדינות הדיאלוג ולהן תוכנית אינדיבידואלית לשיתוף פעולה עם נאט"ו. ישראל הצליחה לשדרג את הסכם שיתוף הפעולה ולהרחיב את נושאי העניין המשותפים. ההסכם אושר בסוף שנת 2008 ממש ימים ספורים לפני מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. יש להניח שהשתהות קלה מצד נאט"ו באישור התוכנית הייתה יכולה לגרום להשהייתה, נוכח הרגישות והביקורת לאחר המבצע. ברם, הלכה למעשה ההסכם  לתכנית פעולה משותפת נחתם, וישראל קיימה קשרים ענפים עם הארגון.

ישראל השתתפה במבצע  Active Endeavorשל נאט"ו בים התיכון. קצין מודיעין של חיל הים הוצב בבסיס נאט"ו שהיה אחראי למבצע. אולם, את הרעיון לשלב ספינה ישראלית במבצע לא הוציאו לפועל, בין היתר בשל התנגדות תורכית אחרי אירועי משט ה"מרמרה".

ישראל שותפה לקבוצות עבודה של הארגון, אירחה כנסי נאט"ו כמו כנס קציני הרפואה של הארגון, והרמטכ"ל או סגנו נוטלים  בכל שנה חלק בכינוס הרמטכ"לים של הארגון במושב המשותף למדינות החברות ולמדינות הדיאלוג.

בשנים האחרונות, הפעילות הזו לא הייתה יכולה להתקדם ולהתפתח נוכח וטו תורכי. עתה, ישראל תקעה יתד בבניין הארגון  עם פתיחתה של נציגות ישראלית, ונעשה צעד קטן וחשוב למיצובה ולמיתוגה. התכנית לשיתוף פעולה עם הארגון, שכבר קיימת היא בסיס חשוב להרחבת הקשר עם נאט"ו ולמיסודו. ניסיונה של ישראל בהתמודדות עם הטרור, איכות צבאה והחדשנות הטכנולוגית שלה, הם נכסים עבור כל ארגון ביטחוני רלוונטי ,קל וחומר עבור ארגון גדול וחשוב כמו נאט"ו.

 על אף חולשתו של הארגון המדיני-הצבאי הזה, עדיין יש לו חשיבות בזירה הבינלאומית, ולישראל יש וצריך להיות ענין לנצל את נוכחותה ולתרום. יהיה אפוא, מקום לחשוב על הידוק הקשרים לתועלת הדדית,לא היום לא מחר או מחרתיים אבל ברית נאט"ו השליכה את הכפפה, וזה הזמן של ישראל להרים אותה, שהרי צריך שניים ל... נאט"ו. ?

הכותבת הייתה נספחת צבאית ונציגת צהל בנאט"ו בין השנים 2007-2010. כיום מנכ"ל חברת C-OP לייעוץ ולקשרי חוץ.