ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

חשיפה: השיחות בין גולדה לפנתרים השחורים

מצד אחד היא שאלה מדוע הם לא עובדים, מנגד היא הסכימה עם רוב הצעותיהם - ורק דבר אחד ממש הפריע לה: הפיכת בעיית העוני לשאלה של הפליה. פרוטוקול מפגישתה של ראש הממשלה גולדה מאיר עם מובילי מחאת "הפנתרים השחורים"

באביב 1971 מלאו שנתיים לכהונתה של גולדה מאיר בראשות הממשלה. עתה כשהגבולות שקטים והמצב הכלכלי הולך ומשתפר, חשה גולדה שזו העת להביא לידי ביטוי ביתר שאת את תפיסת עולמה החברתית ואת תביעתה מאז ומתמיד להציב את שיפור מצבן של שכבות המצוקה בראש סדר העדיפויות של המדיניות החברתית-כלכלית ולפעול במרץ לתיקון הפערים שנוצרו עקב הקשיים העצומים שליוו את המדינה בשנות העלייה הגדולה.

עוד כותרות ב-nrg:
- ברלנד לא ישתחרר למעצר בית: 'חשש להימלטות'
- קרוב לשנה אחרי הפיגוע: הפצוע הקשה התחתן
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

גולדה אמרה: "כל מה שהמדינה הזאת יכולה לחסוך מביטחון, כל פרוטה קודש רק לאלה שאין להם. (...) מיליונרים לא צריכים ליהנות מהחיים כאשר יש מלחמה ויש עוני וקליטת עלייה. (...) לתקן שיכונים - כן, תוספת לילדים - כן, כל מה שנחוץ כדי להעלות רמת חייהם של אלה שהם מתחת לקו – כן". (...)

אולם מדיניותה של הממשלה לא היה בכוחה למנוע את תחושות האפליה והקיפוח שרווחו בקרב שכבות המצוקה מקרב עדות המזרח. בראשית ינואר 1971 ייסדה קבוצת צעירים, רובם תושבי שכונת מוסררה בירושלים, את ארגון "הפנתרים השחורים". הארגון זכה לעידודם של פעילים קהילתיים של עיריית ירושלים, תנועות פוליטיות חוץ-פרלמנטריות כגון "מצפן", מפלגות אופוזיציה כגון רק"ח וגח"ל ואפילו חוגי הקיבוץ הארצי ומפ"ם.

מייסדי הארגון ביקשו למחות על מצוקותיהם של תושבי ישראל בני עדות המזרח ועל קיפוחם המתמשך, לטענתם, מצד השלטון "האשכנזי" של מפא"י ואחר כך מפלגת העבודה. טענותיהם נסבו בין השאר על הטבות שקיבלו העולים, שהגיעו עתה במספרים גדלים והולכים, רבים מהם מברית המועצות.

התחושה שהמחאה אינה מתפשטת כפי שחששו ואינה הופכת לתנועה ארצית רחבה הביאה לשינוי ביחסה של הממשלה לתנועה. הממשלה ושלוחותיה ביקשו עתה להכיל את התופעה ולגלות יחס סובלני ומתחשב בחברי הקבוצה. ב-7 באפריל הגיעה אל ראש הממשלה פנייה מראובן אברג'ל, ממנהיגי הפנתרים, לקבל משלחת של חברי הארגון כדי לדון בבקשותיהם. אזרחים רבים המתינו לעתים חודשים כדי לפגוש את ראש הממשלה, אולם הפעם נענתה גולדה לבקשתם מיד, ולאחר כמה ימים קיימה פגישה עם חמישה מראשי הארגון: יעקב אלבז, רמי מרציאנו, סעדיה מרציאנו, דוד לוי וראובן אברג'ל, בהשתתפות שר החינוך יגאל אלון ושר הסעד מיכאל חזני.

 

הפגישה החלה באווירה נינוחה. גולדה גילתה התעניינות רבה בתולדות חייהם של בני שיחה ואף הציעה להם סיגריות. אולם בהמשך התנהלו חילופי דברים קשים שעלו לעתים לטונים גבוהים והעידו שחברי הממשלה מתקשים להבין את מניעיהם של הפנתרים. בתגובה לטענותיהם שלא נעשה כמעט דבר למען השכבות החלשות מעדות המזרח השיבה ראש הממשלה שהממשלה עוסקת כל הזמן בשיפור רמת חייהן של שכבות המצוקה ובפינוי משכנות עוני: "אני רוצה להוציא מראשכם שהבאתם מהפכה בארץ. (...) לא המצאתם שום דבר. נכון שיש בארץ עוני. אך איני מקבלת שישנה הפלייה. יש עוני ויש משכנות עוני. יש מלחמה, ויש עלייה (...). אתם יושבים כאן, חבורה של חמישה אנשים, ואינכם מוכנים לשנות את חייכם?!", הטיחה בהם. הפנתרים הגישו לגולדה מסמך ובו שורה של דרישות לשיפור מצבן של שכבות המצוקה בדיור, בחינוך ובסיוע לנוער עבריין, וגם לשיפור התנאים של הכלואים בבתי הסוהר.

כמה ימים לאחר הפגישה עם הפנתרים דיווחה עליה ראש הממשלה בישיבת הממשלה. "דבר אחד ברור. הרקע הוא איום ואומלל. הרקע הוא משפחות גדולות, שיכון בלתי אפשרי, אב נכה ועל כל פנים לא עובד, והבכור יוצא לרחוב ואחריו כל היתר". (...)
 
בחלוף השנים עלו טענות כי ממשלת גולדה מאיר הפנתה את תשומת לבה לבעיות המצוקה רק בעקבות הופעת הפנתרים השחורים, אולם העובדות ההיסטוריות מלמדות אחרת. ההתבטאויות החד-משמעיות של ראש הממשלה בענייני העוני והמצוקה והשינויים שהנהיגה בסדרי העדיפויות החברתיים של הממשלה החלו עם בחירתה לתפקיד, זמן רב לפני הופעת הפנתרים השחורים. (...)

גולדה אמנם תמכה עקרונית בתביעות של חברי הפנתרים אולם הסתייגה עמוקות מהארגון עצמו ומדרכי הפעולה שלו מסיבות אחדות:
 

א. נחישותם לתלות את הקיפוח ביחס ובתנאים שקיבלו עולי ברית המועצות. היא ראתה בכך חוסר התחשבות בצורכי המדינה, הסתה נגד העולים שזה מקרוב באו והכשרה למלחמת עדות, לשנאת אחים ולפירוד פנימי עמוק.

ב. טענותיהם כי גישה מפלה, אדישה וגזענית מצד השלטון הביאה לקיפוח מובנה של יהודי המזרח, ולכן כמעט לא נעשה דבר עד אז עבור בני שכבות המצוקה יוצאי המזרח. גולדה שללה את הטענות האלה מכול וכול וטענה שההבדלים הבולטים בין יוצאי המערב ליוצאי המזרח בישראל מקורם ברמת התפתחותן של ארצות המוצא. הבדלים אלה גרמו ליהודי ארצות האסלאם לבוא לישראל כשהם מוכנים פחות להתמודדות עם החיים בארץ הן מבחינה כלכלית ומקצועית הן מבחינה חינוכית והקניית ערכי יסוד. "אני חשה שמשתרשת הרגשה בחוגים אלה (עדות המזרח), שהנה אנו נשב, באשר אנו מקופחים, ואתם תפתרו לנו את כל הבעיות כדי שלא נהיה עוד מקופחים", אמרה בביקורת בישיבת הוועדה לענייני נוער במצוקה בתגובה לטענות הפנתרים.
 
ג. העובדה שרוב מנהיגיהם לא שירתו בצבא ואינם עובדים לפרנסתם. היא תהתה כיצד ייתכן שבמציאות של ישראל בראשית שנות השבעים, שאין בה כמעט חוסר עבודה ואף חסרות ידיים עובדות, מרבית ראשי הפנתרים, שהם בחורים צעירים ובריאים, אינם עובדים.

ד. השיטות שנקטו במהלך מחאתם וההתנגשויות האלימות עם המשטרה, ותחושתה שמניעיהם של הפנתרים אינם נקיים משיקולים פוליטיים, וכי מאחוריהם עומדים ארגונים פוליטיים שמבקשים לנצל את המצוקה ואת תחושות הקיפוח של עדות המזרח כדי לפגוע במפלגת העבודה ובממשלה, "אותם חוגים הרסניים שישנם מאחורי הפנתרים", בלשונה.

ב-18 במאי 1971 קיימו הפנתרים השחורים הפגנה ברישיון בירושלים, אולם הפעם היא גלשה לאלימות ובמהלכה תקפו מפגינים שוטרים באבנים ובבקבוקי תבערה. המשטרה הגיבה בכוח רב ועשרות מפגינים ושוטרים נפצעו. למעלה ממאה מפגינים נעצרו. למחרת התארחה גולדה בכינוס של ברית יוצאי מרוקו לציון סיום חגיגות המימונה. יושב ראש הארגון העולמי של יוצאי צפון אפריקה שאול בן-שמחון אמר שהוא נפגש עם הפנתרים העצורים ומצא שכמה מהם דווקא בחורים נחמדים.
 
גולדה ענתה לו לטענתה "שאלה שמתפרעים וזורקים ומשליכים בקבוקי מולוטוב על שוטרים יהודים, הבחורים האלו אינם נחמדים". עוד טענה שאמירתה זו והכוונה שעמדה מאחוריה סולפו והוצאו מהקשרם. בציבור השתרשה הדעה שגולדה אמרה ש"הפנתרים לא נחמדים", וזו התקבלה כאמירה מתנשאת ומזלזלת בארגון ובמי שהוא מייצג, וזכתה להד נרחב ולביקורת נוקבת. בעקבותיה נעשתה גולדה בעיני חלקים בציבור לנציגת הניכור ולמובילת ההתנשאות של מנהיגי מפלגת העבודה על עדות המזרח. זו הקרקע שהצמיחה את השמועה שבינואר 1971, בטקס הרשמי של קבלת אזרחות הכבוד של העיר חיפה, אמרה גולדה ש"מי שאינו יודע יידיש אינו יהודי".

היא קיבלה כמה מכתבים מאזרחים ובהם שאלות על אמירה זו ושוב מצאה את עצמה בעמדת התגוננות. בתשובה למכתבה של נערה ממושב מיטב הכחישה גולדה את האמירה והסבירה שכל כוונתה הייתה לציין את המורשת המפוארת של הקהילות היהודיות באירופה שנשמרה בשפת היידיש, ולהציע שבני אותן הקהילות ילמדו יידיש כדי שיכירו את מסורת הוריהם. 

בכרך מסמכי הארכיון של גולדה, שראה עכשיו אור בעריכת אנשי ארכיון המדינה, מצוין שבשל אמירות אלה, ויותר מכול בשל האמירה על ה"לא נחמדים", הייתה גולדה ליעד המרכזי של הפגנות המחאה של הפנתרים, שבהן נישאו שלטים ועליהם קריקטורות מעליבות וכרזות בוטות בגנותה: "גולדה גולדה עופי כבר, לכולם ממך נשבר", נכתב על כרזה שנישאה בהפגנת הפנתרים האלימה ב-23 באוגוסט שכונתה "ליל הפנתרים".
 

האמירה שיוחסה לה והמשמעויות הציבוריות שנלוו לה הסבו לה כאב לב וצער עמוק. בנובמבר 1971 כתבה לשאול בן-שמחון: "מזה חודשים שמתנהל נגדי מסע השמצות המבוסס על אמירה שלי ש'הפנתרים אינם נחמדים'". היא הכחישה את כוונת האמירה המיוחסת לה, הסבירה את הנסיבות שבהן אמרה מה שאמרה וסיימה במילים אלה: "אני בוודאי מוכנה לשמוע דברי ביקורת, אולם אינני מוכנה לשמוע השמצות המבוססות על עובדות מסולפות". בתשובתו אישר בן-שמחון שאכן זו הייתה השתלשלות העניינים והוסיף: "בהזדמנויות שונות אמרתי כי אכן, הדברים סולפו". (...)

כיצד קרה שדווקא גולדה מאיר, שהייתה מזוהה כל חייה עם הדאגה לשכבות המצוקה, הפכה למזוהה יותר מכול עם הניכור כלפיהן ועם הזלזול בהן? ההסבר מצוי בחלקו בצירוף מקרי של נסיבות. אולם גם גולדה עצמה תרמה לכך לא מעט. היא גילתה אמפתיה מלאה כלפי השכבות החלשות, אולם מעולם לא הכירה באמת בתחושות הקיפוח, הניכור והייאוש שאפפו אותן. היא סירבה להכיר בעובדה שגם אם נעשה רבות בתחומי החברה בשנים שחלפו, אין בכך כדי להקהות את כאבו של מי שחי בתנאי מצוקה ועוני וחש שהם תוצאה של אפליה מכוונת כלפיו. מעל הכול, היא לא הצליחה לטעת את התחושה שהיא אינה שותפה לניכור ולאדישות של הנהגת המדינה ושל מפלגתה כלפי שכבות המצוקה ועדות המזרח.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg