ד"ר כפיר, הפסיכולוגית שמקבלת מטופלים בחינם
חמישה אנשים שמעולם לא נפגשו מתכנסים יחד, מקבלים עצות מפתיעות ולא משלמים אפילו שקל - אף שמולם יושבת פסיכולוגית בעלת שם עולמי. ד"ר נירה כפיר מאמינה שכדי להיחלץ מקשיים נפשיים צריך להתרשם מנקודת מבט של זרים גמורים
שתי הנשים שהגיעו באחד הימים האחרונים ל"מרכז להתערבות במשבר" כלל לא הכירו זו את זו. אולי הן אפילו לא ידעו שהן עומדות לפגוש מישהו מלבד ד"ר נירה כפיר, שמפעילה את המרכז. למרות הזרות המוחלטת, כל אחת מהן התבקשה לשתף את האחרת, ולא רק אותה, בבעיות האישיות והעדינות ביותר של חייה.
עוד כותרות ב-nrg:
- המאבק בבורקיני הוא לא נגד טרור, הוא נגד נשים
- הסתיים פרויקט שיקום שכונות של עמידר ביוקנעם
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
האחת סיפרה כי היא רוצה להתגרש, השנייה סיפרה כי בתה רוצה להתגרש. שתיהן שמעו והגיבו האחת לסיפורה של האחרת, וכך גם לסיפוריהם ולמשבריהם של שלושת המשתתפים האחרים בקבוצה האקראית שישבה יחד במכון "מעגלים" בתל-אביב.
"כשאני מסתכלת על חמישייה כזו, ברגע הראשון זה נראה שלכאורה אין כל קשר ביניהם", אומרת כפיר, "אבל תמיד ניתן למצוא אצלם הרבה מהמשותף. קחי את שתי הנשים האלה: האחת התחתנה בגיל ארבעים עם אדם שלא מתאים לה, ומתלבטת אם לעזוב אותו. השנייה מספרת שהיא לא מבינה למה בתה מתגרשת: הבעל מרוויח יפה, הילדים מוצלחים, אבל הבת שלה אומרת 'לא טוב לי'. היא שואלת את הקבוצה: מה זה הדבר הזה ש'לא טוב לי'? - ובאותה נשימה היא מספרת לקבוצה שהבעל פשוט מתעלל בבתה, ואפילו הרים עליה יד".
השילוב של שני הסיפורים, אומרת כפיר, הוליד דינמיקה מפתיעה. "הבחורה שרוצה להתגרש הסבירה לאישה המבוגרת איך נראים החיים עם מישהו שלא מתאים לך. חבר אחר בקבוצה אמר לה: 'איך לא הוצאת את הבת שלך משם אחרי שהוא הרביץ לה?'. דווקא בקבוצה כזו, של זרים גמורים, נוצרת קרבה מיידית, כי כל אחד יודע שהוא לא יראה שוב את האחר. הם מהווים זה עבור זה מה שאני מכנה 'המתערב האנונימי' - מישהו חף מאינטרסים כלפיך, אחד שמביא לך תובנות מבחוץ שיכולות לסייע לך מאוד".
מה שלא פחות מפתיע היא העובדה שאת השירות הזה החליטה כפיר, פסיכולוגית בעלת שם עולמי, לתת לכל דורש ללא תשלום. "הבוקר היה לנו כאן מפגש", היא מספרת, "וגברת אחת שאלה לפני שיצאה: 'בטוח שזה חינם?'. כשאמרתי לה שכן, היא שאלה 'ואפשר לבוא עוד פעם?'. עניתי: 'אפשר לבוא כמה שרוצים'. הניסיון בעולם מראה שרוב המשתתפים באים פעמיים, ואף אחד לא מגיע ליותר מחמישה מפגשים. עצם הידיעה שבאת, פגשת מומחה ואתה יכול לבוא כמה שאתה רוצה - נותנת הרגשה נהדרת.
"הופעתי בתוכנית הבוקר של 'רשת', ואחרי הצילומים ניגש אליי אברי גלעד ושאל: 'תגידי, נירה, איפה הקומבינה?'. אמרתי לו: 'אתה גם מצחיק אותי וגם מעציב אותי'. במדינת ישראל אף אחד כבר לא מאמין שאתה מסוגל לעשות משהו חינם רק כי אתה מומחה בו ולאנשים יש צורך במומחיות שלך".
כפיר עצמה כבר בת 79, אך הגיל מבחינתה הוא לא פקטור. אף שיש מעלית בבניין, את ארבע הקומות לקליניקה היא מקפידה לעלות ברגל. לצד הפעלת המרכז להתערבות במשבר היא עובדת כמרצה, מנחה ופסיכותרפיסטית פרטנית וזוגית, וממשיכה גם את פעילותה במרכזים ברחבי העולם שבהם היא עובדת מאז שנות השישים - בוושינגטון, באתונה, באוקספורד ועוד.
"אלו החיים שלי, אני טובה בזה, אני אוהבת את זה מאוד ואני במלוא כוחי, אז למה לא להמשיך?", היא אומרת. "פנסיה היא אחד הבלופים הכי גדולים שיש: אנשים, ובעיקר אלה שהיו מאוד פעילים בעבודה, חווים בגללה משבר עצום. 31 שנה אחרי שהקמתי את המקום הזה הוא חי ועמוס, וזה נותן לי סיפוק אדיר".
חדר ההמתנה של מכון "מעגלים" צנוע מאוד. הכיסאות המוצבים בו מרופטים בחלקם. על הקיר תלויה תמונה של ציור גרפיטי: פסיכולוג שמולו, על כיסא הטיפולים, יושבת בננה. כפיר מסבירה שזהו עיבוד תמונה של גרפיטי מלונדון, שקיבלה מאחת המטופלות שלה. הקליניקה שלה היא חדר רחב ידיים ומואר מאוד, מרוהט אף הוא בפשטות. על שולחן העץ הכבד מונחים שעון מעורר, טלפון קווי וכמובן חבילות טישו. מלבדו יש שם ספה לבנה וכוננית ספרים מעוגלת, שכמה מהספרים המוצבים בה כוללים מאמרים שחיברה כפיר.
בשנות השבעים הקימה עבור משרד הביטחון את "היחידה לטיפול במשפחות". בהתאם לדגם של הבנת מצבי משבר שהגתה, הצליחה בפרויקט הזה, לדבריה, למצוא את המשותף לכל מצבי המשבר באשר הם, אנושיים ולאומיים כאחד. "ההכשרה שלי לטיפול במשבר באה ממלחמת יום הכיפורים. נפלתי לנושא שהיה לא מוכר לי, ונעשיתי מומחית", היא אומרת, וניכר כי יותר מארבעים שנה אחרי, הדבר עדיין מרגש אותה.
הכול התחיל בשנת 1970, כאשר כפיר שבה עם משפחתה משהות של ארבע שנים בפריס, שבמהלכה עשתה בסורבון את הדוקטורט שלה בפסיכולוגיה חברתית. "נחתנו לאופוריה של אחרי מלחמת ששת הימים", היא נזכרת. "רצנו לסיני, לסנטה-קתרינה, לראות הכול. כעבור חודש קיבלתי טלפון מראש אגף השיקום של משרד הביטחון: 'אנחנו רוצים שתקימי ועדה שתתכונן למקרה שישראל מותקפת בהפתעה מכל עבריה'. אמרתי לו: 'מה, אתה עובד עליי? איך יכול לקרות דבר כזה?', והוא המשיך: 'תקשיבי עד הסוף - ויהיו לנו אלפי קורבנות כבר במכה הראשונה'. אמרתי לו שאין לי שום ניסיון בזה, ושרק עכשיו חזרתי ארצה. הוא ענה שזו דרך טובה להתאקלם.
"לימים נודע לי שמי שהמליץ עליי לתפקיד היה משה דיין, שאיתו הייתה לי היכרות אישית. בוועדה שקמה היו חברים שני אלופים, עובדות סוציאליות, שני רופאי משפחה ופסיכיאטר. בשנה הראשונה רק צחקנו, אמרנו כל הזמן: 'איך יכול להיות שיקרה דבר כזה?'. אחר כך חזרנו להורים שאיבדו ילדים במלחמת השחרור, וגילינו שלא עשו עמם כלום מבחינת טיפול ומעקב. מהם המשכנו אל משפחות שכולות מהמלחמות האחרות. עבדנו מאוד ברצינות במשך כמה שנים, והכול בהתנדבות".
בערב יום כיפור 1973 הגישה כפיר למשרד הביטחון את הדו"ח המלא של הוועדה. "כולם שתו לחיים ואמרו זה לזה 'גמר חתימה טובה'. אמרתי להם: 'עבדנו על זה שלוש שנים, ואני יודעת מה משרדי ממשלה עושים עם דו"חות. תנו לי צלצול בעוד חודש, תגידו 'למה התכוונת בעמוד 16?', כדי שארגיש שלפחות פתחתם את המסמך הזה. הלכנו הביתה ולמחרת פרצה בדיוק המלחמה שאותה תיארנו, עם אותן תוצאות, בהפרש של עשרה קורבנות. אני תמיד מצטמררת כשאני חושבת על זה.
"ראש אגף השיקום התקשר אליי ושאל 'את עומדת מאחורי הדו"ח שלך? את יכולה ליישם אותו?'. עניתי: 'הצחקת אותי, עוד לא עשינו לזה אפילו פיילוט'. ובכל זאת, סגרתי את הקליניקה, לקחתי את כל האנשים שלי והלכנו לעבוד בהתנדבות בשביל משרד הביטחון במשך שנה. לא היה זמן לחשוב, פשוט הלכנו צעד-צעד לפי הדו"ח: גיוס 600 מתנדבים, הצמדה של כל זוג מתנדבים לשש משפחות למשך שנה שלמה, והקמת קבוצות תמיכה. אחרי כמה חודשים, כשהמערכת הזו כבר פועלת, אני אומרת לעצמי: כל זה ממוחי הקודח, אולי זה לא נכון בכלל?"
כפיר וצוותה החליטו באותה נקודה להיוועץ בפנטגון. "הם ענו תשובה בסגנון של - מה זאת אומרת, 'מה עושים עם משפחות שכולות'? מה אתם מבלבלים לנו את המוח? אצלנו שולחים להן מכתב שאומר 'נשיא ארצות הברית מצטער להודיעכם כך וכך ובבניין ירושלים תנוחמו'".
כתובת נוספת שאליה פנתה כפיר הייתה בית הספר לפסיכיאטרייה של אוניברסיטת הרווארד. במכתב ששלחה לשם היא תיארה את התוכנית שבנתה, וביקשה חוות דעת. "התשובה שלהם הייתה: 'קבוצות של הורים שכולים? איזה רעיון גרוע. הורים שכולים עסוקים רק בשכול שלהם, לא של אחרים'. למרבה המזל לקח חודשיים עד שהם ענו, וכשהתשובה הזו הגיעה כבר היו לנו רק בגוש דן 28 קבוצות תמיכה. אחרי שלוש שנים אני בעצמי לימדתי בהרווארד".
הסתדרות הפסיכולוגים, היא מספרת, לא הסכימה לקחת חלק בפרויקט, בנימוק של חוסר ניסיון בטיפול במשפחות שכולות. תחת זאת גייסה כפיר עובדים סוציאלים, מנהלי בית ספר, מורים ורבנים. רבים מהם פנו אחר כך ללימודים אקדמיים כדי להפוך למטפלים בעצמם, והם שומרים איתה על קשר עד היום.
כפיר עצמה נכנסה באותה תקופה לבתיהן של משפחות שכולות רבות. "אותי הזעיקו במקרים שנראה היה שיש פתולוגיה, לא אֵבל רגיל. באחד מהבתים פגשתי הורים, אח צעיר ובחורה שניחשתי שהיא האלמנה. אותה בחורה ראתה אותי ומיד קמה ואמרה: 'את הפסיכולוגית? אני צריכה לדבר איתך'. היא לקחה אותי לחדר אחר ואמרה לי: 'תראי, מה שההורים הטיפשים האלה לא מבינים, זה שהולך להיגמר אוקטובר. באוקטובר היינו אמורים להיכנס להריון, אז זה צריך לקרות'. שאלתי 'עם מי?' והיא ענתה: 'עם אחיו'. מדובר היה בנער בן 16, עם פצעי בגרות.
"באותו רגע דפיקה בדלת, ונכנס פסיכיאטר שהזמין משרד הביטחון. הוא שמע את הסיפור, הוציא נייר והתחיל לכתוב הפניה לבית החולים גהה. הוא אמר לי 'את לא מבינה שזה מצב פסיכוטי?'. עניתי: 'קוראים לזה הלם'. הוא שאל 'ואת רוצה לחתום שאת לוקחת אחריות?'. אמרתי שכן. טיפלתי באלמנה במשך שנה, ובמהלך הזמן הזה הבנתי מה קרה: אמה נפטרה זמן לא רב לפני החתונה, אבל הם לא דחו את החתונה, מה שלא אפשר לה להתאבל על האם. לכן, כשהגיע האסון השני, היא הגיבה בצורה חמורה יותר. במשך כמה חודשים דיברנו רק על אמא שלה. הבעל כאילו לא נהרג".
תוכנית הליווי שהגתה כפיר למשפחות השכולות התגלתה בדיעבד כמוצלחת. "אני לא יודעת עד היום איך יכולנו להמציא כזה דבר. התוכנית התבססה קודם כול על תגובה מיידית, שהדלת תיפתח. כי אם הדלת נסגרה - ואת זה אמרו לנו הורים ממלחמת השחרור - היא לא נפתחת יותר. ההפתעה שנפלה עלינו מהשמיים במלחמת יום הכיפורים, שגבתה אלפי קורבנות כבר בשבוע הראשון, דרשה מיידיות תגובה וכניסה של איש מקצוע לבית בתוך זמן קצר ביותר".
"מאז 73', היא מדגישה, לא ידעה מדינת ישראל מערכה בסדר גודל כזה ובוודאי שלא הושלכה אליה בהפתעה, ויש לכך גם משמעות טיפולית. "לרוב אמליץ לטפל במשפחה שכולה רק אחרי שהות מה, וגם לא לכל משפחה יש צורך בטיפול. אבל התערבות קצרה כתוצאה מהמשבר - בהחלט כן".
כיצד את רואה מקרים של עיבוד האבל בצורה פומבית, דוגמת זעקת המשפחות השכולות בטקס לציון שנתיים לצוק איתן?
"לתהליך האבל יש כמה שלבים: בשלב הראשון, ההלם, אנשים עוד לא מבינים מה קרה להם. אחריו בא הכעס שמתבטא בהאשמה של מישהו - למשל המדינה, או במשפטים נוסח 'אני אמרתי לו לא ללכת, אתה רצית שהוא ילך לקרבי'. אחרי הכעס בא הצער, ורק אחרי שלושת השלבים האלה מתחיל תהליך של שיקום".
נירה כפיר נולדה בשנת 1937 בקריית-מוצקין, להורים שעלו ארצה מפולין. אחותה, המבוגרת ממנה ב-11 שנה, היא הדסה בן-עִתּו - שופטת בדימוס ומחברת הספר "השקר מסרב למות", פרי מחקרה בנושא הפרוטוקולים של זקני ציון.
כשנירה הייתה בת חמש נחרב בית המשפחה כתוצאה מהפצצות של מטוסים גרמניים ואיטלקיים על בתי הזיקוק במפרץ חיפה. "כמו לפי סימן מוסכם, הגיחו כולם מן המקלטים ועמדו משתאים למראה", תיארה בספרה "כמו מעגלים במים" (עם עובד, 1993). "ההפצצות המשיכו לנחות על המכלים הענקיים האפופים להבות. (...) בלבי הייתה תעוקה של אסון גדול שאת פשרו לא ידעתי. אך תחושת הייאוש הזאת היתה מלווה בתחושת שחרור מוזרה ומפחידה. (...) פתאום אין עוד פחד. הדבר קרה".
את האירוע הזה היא דווקא לא זוכרת כמשבר, אלא ההפך מכך. "הבית שלנו נהרס, אבל לנו לא קרה כלום כי הסתתרנו במקלט שבחצר", אומרת כפיר. "אפשר לכאורה להגיד שזו טראומה, לא? אבל כילדה כבת ארבע, הזיכרון היחיד שיש לי מאותו יום זה האוטובוס שלקח אותנו לירושלים. עד אז, מתי הייתי על אוטובוס? ופתאום נסעתי וראיתי המון דברים בדרך, וזה אחד הזיכרונות היפים ביותר שיש לי, כי פתאום התרחב לי העולם". אולי על סמך ניסיונה זה היא קובעת שאירוע בעל אופי טראומטי מהילדות לא בהכרח יגרום לתסביכים ארוכי שנים. "לכל ילד טמפרמנט שונה, וכל ילד, אפילו באותו בית, לוקח אירוע זה או אחר בצורה שונה", היא מסבירה.
כשבגרה למדה כפיר באוניברסיטת בר-אילן, במחזור הראשון של לימודי הפסיכולוגיה שם. אחר כך, ב-1963, הייתה ממקימי מכון אדלר, שהתבסס על גישתו של אלפרד אדלר - רופא יהודי-אוסטרי, מייסד הפסיכולוגיה האינדיבידואליסטית.
היא נשואה למוטי כפיר, שמילא תפקיד בכיר במוסד, ואם לשתי בנות. בשנת 1967 מונה בעלה לנהל את פעילות המוסד באירופה, ובעקבות זאת עברה המשפחה להתגורר בפריס. "אמרו לי אז שבשביל לעשות דוקטורט בסורבון צריך למצוא מרצה שימליץ עליך, אבל אני לא הכרתי שם אף אחד. יום לפני הטיסה לפריס ירדתי לבית המרקחת לקנות תרופות, ופגשתי במקרה בחור אחד, עולה ממצרים, שלמד איתי בבר-אילן. בזמנו הוא בא לאוניברסיטה בחליפת שלושה חלקים וכובע גדול, ולא השתלב חברתית עם שאר הסטודנטים, שמרביתם היו אחרי צבא. אני הייתי היחידה שהזמינה אותו הרבה פעמים לדשא, לאכול צהריים ולדבר קצת.
"בפגישה בבית המרקחת סיפרתי לו שאני רוצה לעשות דוקטורט בסורבון. הוא הוציא חתיכת נייר, כתב עליה מספר ואמר: 'הדוד שלי הוא מנהל בית חולים בפרבר ליד פריס ומרצה בסורבון. קחי את המספר שלו'".
היא הכניסה את הפתק לארנק ושכחה ממנו. "ההתחלה בפריס הייתה קשה מאוד: חצי שנה הסתובבתי מיואשת, כמעט ויתרתי על התוכנית לדוקטורט. ואז יום אחד אני פותחת את הארנק ורואה את הפתק. התקשרתי, ואותו מנהל בית חולים מיד הזמין אותי לבוא אליו. הוא הכניס אותי לישיבת צוות גדולה, שבה דובר על שחרור של איזשהו סכיזופרן, ושאל 'מה את חושבת?'. אני בקושי ידעתי אז להגיד חמישה משפטים בצרפתית. בהמשך אמרתי לו במה אני עוסקת, והוא אמר: יש לי מנחה שיתאים בדיוק בשבילך. הרים טלפון, סידר לי מנחה, ומהר מאוד גם למדתי וגם עבדתי עם אנשי הקהילה הישראלית בצרפת".
בתקופה שבה גם את וגם מוטי עובדים בתחומים שבהם החיסיון חשוב, על מה מדברים בסוף יום העבודה?
"מדברים. אני אספר לך משהו: במוסד היה מקובל שבכל יום שלישי התקיים ערב משפחות שכלל הרצאה. באחד השבועות, כשמוטי נעדר מהבית בגלל מה שהוא הגדיר 'אימונים בדרום אמריקה', הגעתי לערב כזה. אמרתי שם לאחת המזכירות הבכירות: 'תשמעי, אני משתגעת, מתי הם חוזרים?'. היא ענתה לי: 'את משתגעת? אני מבטיחה לך שהלילה, ברגע שאנחנו שומעים את המילה 'אבוקדו', אני מיד מטלפנת אלייך'. כך הבנתי שלא מדובר באימונים, אלא בפעילות מבצעית סודית.
"בארבע לפנות בוקר היא התקשרה ואמרה בהתרגשות 'אבוקדו'. אחר כך מוטי התקשר מהשדה והודיע שחזר, אבל הוא לא מגיע מיד הביתה כי הם נוסעים קודם לראש הממשלה לוי אשכול, כדי לדווח לו. בהמשך קראתי בעיתונים שמישהו אנונימי - לא דובר שם על המוסד או על ישראל - הרג את הרברטס צוקורס, מפקד גטו ריגה שהיה סדיסט גדול. זה היה מבצע מאוד מסובך, היה צריך להביא אותו למונטווידאו, בירת אורוגוואי. הוא חשד, אבל בסוף הם הצליחו להרוג אותו. שמו אותו בארון והשאירו פתק: 'מאלה שלא שוכחים'".
אחרי שמוטי חזר הביתה, ישבה איתו נירה לשיחה של תיאום ציפיות להמשך. "אמרתי לו: 'מאחד המבצעים אתה עלול שלא לחזור. גם מהמבצע הזה כמעט שלא חזרת. אני לא מוכנה לקבל אותך בארון ולא לדעת אפילו למה'. אז הוא אמר: 'בסדר, אבל אין לך זכות וטו על ההשתתפות שלי בפעולות'. הסכמתי, ובהמשך התחרטתי על כך. ידעתי על מבצעים שהוא יוצא אליהם, וממש פרפרתי. אבל הוא סיפר הכול".
במשך שנים רבות ניהלה כפיר את הקליניקה לפסיכותרפיה של מכון אדלר, עד שב-1985 החליטו כמה מהמטפלים לפרוש ולהקים יחד את "מעגלים" כמכון לייעוץ פסיכולוגי ומרכז לימודים. "כל הקליניקה שלנו פרשה, כי נראה היה לנו שמה שקורה שם הוא מצומצם", מסבירה כפיר. "התמקדו יותר מדי בהורות ובאדלר - שהיה בהחלט גאון, אבל במאה השנים שאחריו קרו כל כך הרבה דברים בפסיכולוגיה, וצריך היה להיפתח לכך. בשלב ההוא אני כבר יצרתי את התיאוריה שלי".
לאורך שנות עבודתה היא עיצבה את "תורת העדיפויות באישיות" (או PP - Personality Priorities), שבה הגדירה חלוקה לטיפוסים אנושיים בהתאם למיקומו של האדם בתוך עולמו החברתי. הטיפולוגיה שלה, שהוצגה לראשונה באוניברסיטת הונולולו בשנת 1971, הופיעה בהמשך באנציקלופדיה לפסיכולוגיה, וגם כפרק בספר Handbook of Innovative Psychotherapies שיצא לאור בשנת 1981 בניו-יורק. לקהל הישראלי הוסברה התיאוריה בספרה "אסטרטגיית חיים – טיפולוגיה", שהוציא מכון מעגלים בשנת 2009.
כפיר מחלקת את הטיפוסים האנושיים לארבעה - "העליון", "הנחמד", "השולט" ו"הנמנע". כל מטופל המגיע אליה מקבל את טבלת התכונות של הטיפוסים, כדי לנסות ולמצוא איזה מהם משקף אותו. ההגדרות השונות טומנות בחובן את ההתנהגויות שניתן לצפות להן מאותו טיפוס, ובהתאם לכך – את יעדי השיפור שפסיכולוג יכול להציב במהלך הטיפול. לדברי כפיר, החלוקה נוצרת כבר בשנות החיים המוקדמות, בעקבות ארבע תחושות שנחוות אצל ילדים ביחסם מול מבוגרים: דחייה, נשלטות, חוסר אונים וחוסר משמעות. כל אחת מאלה יוצרת אצל הילד מחסום, שכדי לעקוף אותו ולהימנע מהחוויות השליליות הוא מפתח את המאפיינים של אחד מהטיפוסים הללו.
בפיה יש ביקורת נוקבת על ההורות העכשווית. "הורים פוחדים מהילדים, וחיים רק בשביל לעשות טוב לילדים. שוכחים שילדים גדלו בתנאים איומים, ויצאו בני אדם בסדר. תסתכלי על ההיסטוריה של ברית המועצות, איך ילדים חיו. אמא הלכה לעבודה, לא היה אף אחד בבית, והילד הסתדר. היום הכול נעשה מתוך ייסורי מצפון ותחושה הורית של 'איפה טעינו'. מה פתאום? לא טעיתם בשום דבר".
אז מה הורה כן צריך לעשות?
"להציב גבולות לילדים. איזו ביקורת על ההורים אני שומעת במפגשים עם הילדים. מה שילדים מעזים להגיד עליהם. 'הם לא מספיק טובים', 'האמא של החברה יותר טובה', 'לא קונים לי מספיק'. צריך שיהיה שינוי".
מכון "מעגלים", שהקימה עם חבריה, פועל בשתי זרועות - קליניקה ומכללה, ומתמחה בטיפול אישי, זוגי ומשפחתי. המרכז להתערבות במשבר, שפעל במסגרתו תקופה ארוכה, נסגר בשלב מסוים לאחר שבשעריו באו יותר ויותר אנשים שדרשו טיפול בתלאות ביורוקרטיות. "כל מי שהיה חייב כסף למס הכנסה או שהיו לו בעיות עם ביטוח לאומי, הגיע לכאן וזה יצר עומס רב. זה לא אומר שהם לא במצוקה, אבל סגרנו את המקום כי זו בכלל לא הייתה כוונתנו המקורית". הסגירה הזו הייתה זמנית; בינואר השנה החליטו כפיר וצוותה שבשלו התנאים לפתיחה מחודשת.
המרכז שוכן בקומה הרביעית של בניין ישן ברחוב מנחם בגין התל-אביבי המפויח, ולא בכדי הוא ממוקם שם: על מנת שיוכלו להגיע אליו פונים מכל הארץ, חשוב שתהיה לו נגישות גבוהה לתחבורה ציבורית. אך מבחינת כפיר וצוותה אין בכך די, והם שואפים לפתוח מרכזים להתערבות במשבר גם בצפון ובדרום.
"אנחנו כל הזמן אומרים לעצמנו שאמנם התחלנו בתל-אביב, אבל אנחנו צריכים לצאת גם לפריפריה - או למה שנקרא פריפריה, כי בארץ מדובר בסך הכול על מרחק של שעה ברכבת. שם אין שירות כזה, ועוד בחינם", מסבירה כפיר. "כרגע עוד אין לנו יכולת לפתוח מרכזים נוספים, אבל בקרוב נתחיל בקורס להכשרת מנחים להתערבות במשבר, כי אנחנו רוצים לאמן אנשים למשימה הזו".
לדבריה, היא אינה מאמינה בטיפול פסיכולוגי מתמשך, אלא בטיפול ממוקד וקצר מועד, או אפילו ביקור חד-פעמי לצורך התערבות במשבר. "ויקטור פרנקל, מחבר הספר 'האדם מחפש משמעות', אמר שטיפול ארוך הוא יותר גרוע מהסיבה שבגללה אדם בא לטיפול", היא מצטטת את מי שהיה עבורה גם מורה וידיד אישי.
אין יתרון בטיפול ממושך, שמאפשר לעבור תהליך על פני תקופה?
"ניתן בהחלט לעבור תהליך גם בטיפול של חודשים ספורים, ואפילו בטיפול קצר מזה, אם הוא ממוקד ומרובה 'שיעורי בית'. כי התהליך האמיתי הוא בחיים".
גם במרכז להתערבות במשבר היא לא מאפשרת סיטואציה של "לשפוך את הלב" רק לשם הפורקן שבדבר. "אני מאוד ממקדת אותם, שואלת כל אחד מה מביא אותו לכאן ומה הציפיות שלו. קורה לפעמים שאדם שמגיע למרכז לא יודע שהטיפול נעשה במסגרת של קבוצה. לאחד כזה אמרתי בשבוע שעבר: 'תיכנס כמשקיף'. הספיקו לו בדיוק חמש דקות כמשקיף, עד שגם הוא רצה לדבר. נוצרת כאן דינמיקה, כמעט חברות".
שיעורי הבית שכפיר נותנת לבאי המרכז נועדו לביצוע מיידי. כך למשל, את האישה המבוגרת שבתה מתגרשת, היא ציידה במשימה של הפוך על הפוך: פשוט לא לעשות כלום לנוכח מצבה של הבת.
"היא כל הזמן הדגישה בדבריה איך היא 'לא מתערבת', וכיצד חברות הן אלה שעוזרות לבתה לאורך השנים. ההתרשמות הכללית שלי הייתה שהאישה הזו היא בעלת קושי לעזור, ולכן הייתי מאוד ישירה איתה. במקום לתת לה את התגובה הבנאלית של 'תעזרי לבת שלך, את צריכה להיות אמא', אמרתי לה בדיוק את הדבר ההפוך: 'אני לא חושבת שאת יכולה לסייע, אל תעשי כלום'. החברים בקבוצה הרימו גבה, אבל המטרה שלי הייתה ליצור אצלה 'התערבות פרדוכסלית': התקווה שלי היא שהאם תרגיש בסדר עם עצמה, וכך תוכל לבוא אל בתה ממקום אחר, יותר מכיל", אמרה.
במקרים רבים כוללים שיעורי הבית פרקטיקות יומיומיות. "הגיעה אלינו אישה, אם לשלוש ילדות קטנות, שבעלה היה עבריין שנרצח אחרי שהסכים להיות עד מדינה. היא אחת שמעולם לא ראתה בנק בעיניים, כי הבעל היה עושה הכול. לאחת כזו אתן בתור התחלה משימות פשוטות כמו 'מחר בבוקר את נכנסת למקלחת ועוברת שלוש פעמים מקר לחם ומחם לקר'. היו אנשים שקיבלו משימה כזו ולמחרת התקשרו ושאלו 'קודם חם או קודם קר?'.
"בעת משבר אתה רוצה שמישהו יגיד לך מה לעשות, שמישהו אחר ייקח אחריות. עניתי להם מאוד ברצינות: 'קודם הקרים, אחר כך החמים, ככה שלוש פעמים ואז לצעוק, להוציא רעש מהגרון'. משימה אחרת יכולה להיות צעידה של חמש דקות ביום. חמש דקות זה משהו שכל אחד יכול לעשות, והמטרה היא להשיב שליטה".
איבוד השליטה בחיים הוא מבחינתה גם ההגדרה של משבר. "זה מצב שבו אינך יודע מה לעשות, אבל מה הפרדוקס כאן? שהאדם עצמו לא יודע שאיבד שליטה. בסביבתו אומרים לו 'לך לטיפול, אתה לא אתה', והוא אומר שהוא בסדר גמור. בדרך כלל אדם במשבר צריך שיביאו אותו, הוא לא בא לבד".
למרכז להתערבות במשבר אנשים דווקא מגיעים בכוחות עצמם, אולי אחרי שהשמועה על השירות הניתן חינם עשתה לה כנפיים. הבעיות שמביאות אותם לכאן הן מגוונות ומייצגות את סדר יומה של החברה הישראלית. "גל הטרור יצר פחדים: מישהו צריך לנסוע לירושלים, והוא נכנס להתקף חרדה", מדגימה כפיר. "השנה גם פוטרו עובדים רבים, ואנשים החלו להתקשר אלינו ולומר 'אני בחרדה, ואני לא יכול לשלם על טיפול'".
כמי שגדלה בעצמה בבית דתי, לא פעם תשתמש כפיר בציטוט מהמקורות כשהיא משוחחת עם הקבוצה. לדבריה, בין המגיעים למרכז ניתן למצוא לא מעט דתיים-לאומיים. "באים אנשים שחיים בקהילה שבה כולם מכירים את כולם, באים מההתנחלויות. האנונימיות מאוד חשובה להם, והם בטוחים שלא יכירו פה אף אחד".
ב-The Psychology of Terrorism, ארבעה כרכים שראו אור בלונדון בעקבות מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, התפרסם מאמר של כפיר שעסק בהבנת מניעיו של טרור המתאבדים דרך הפסיכולוגיה ההומניסטית והאקזיסטנציאליסטית. המאמר עורר הדים, והמחברת קיבלה הזמנות רבות להרצאות.
"כתבתי שם שהטרור היה המצאה גאונית", היא מספרת. "במאה השנים האחרונות, אנשי האסלאם נהיו צרכנים של כל הקדמה שסיפק העולם - הטלפונים, הטלוויזיה, הרפואה המודרנית - אבל הם לא ייצרו כלום. נוצרה אצלם נחיתות רבה, ואז הם הבינו שבשני דברים כל האנשים שווים: כולם נולדים, וכולם מתים. לכן הם פנו לדרך הטרור. הטרור ניצח, ובגדול – עובדה, כל העולם משקיע כיום מיליארדים בביטחון. הניצחון הזה הושג בעזרת מעט מאוד אנשים שכולם מתנדבים, ובכלום כסף".
רבים מהאנשים שחוו על בשרם את הטרור וחזרו כדי לספר על זה, היא אומרת, נזקקים לתהליך שיקומי ארוך. "מוכרחים להוריד אדרנלין ולהעלות את הסרוטונין כדי לפרק את החרדות, וזה נעשה בעזרת תרופות. יש כאלה שאומרים 'איזה מזל היה לי' או 'איך זה שאני חיה?'. יש שמרגישים אשמים. יש כאלה שפתאום מבינים שיצר לב האדם רע מנעוריו, ושזה יכול לקרות מחר שוב, בכל מקום, מה שמפיל אותם לפסימיות. אחרים חשים צורך לתרום משהו לעולם, ואומרים 'זה לא מקרי שאני נותרתי בחיים'".
סוג אחר של התמודדות עם קרבתו של המוות פוגשת כפיר בשיחותיה עם חולי סרטן. כבר בשנות השמונים היא הוזמנה לאנגליה כאורחת של האגודה הבריטית לפסיכיאטרייה חברתית, ויישמה שם עבור חולי הסרטן את מודל ההתערבות במשבר שיצרה עבור משרד הביטחון. מאז היא מרבה לטוס לאנגליה כדי להעביר לחולים ובני משפחותיהם סדנאות שיסייעו להם בהתמודדות עם המחלה. במהלך השנים היא העבירה סדנאות בנושא גם לאנשי מקצוע בריטים, חברה לפעילויות משותפות עם האונקולוג הבכיר פרופ' מוריס סלווין, וכתבה יחד איתו את הספר "מה שתלוי בך; סרטן - הכאוס והכוח" (עם עובד, 1991).
בשש השנים האחרונות החלה כפיר גם להעביר במסגרת "מעגלים" קורסים חינמיים להורים של ילדים חולי סרטן. "אחרי שנים של עבודה באנגליה, התברר לי שבארץ אף אחד לא עוזר להורים האלה", היא אומרת. "בחרנו הורים דרך העמותות המתאימות, ואנחנו נותנים להם קורס שמכשיר אותם להנחות קבוצות תמיכה להורים אחרים. את החולים אנחנו מלמדים לעסוק בעשייה קצרת טווח ולהיות ממוקדי מטרה".
רבים מאלה שנאבקים במחלה, אומרת כפיר, מנסים למצוא הסבר הגיוני למה שנחת עליהם. "בעלת בסטה בשוק באנגליה שחלתה בסרטן, אמרה לי: 'אבל אני כל כך נקייה כל החיים שלי, איך יכול להיות שזה קרה לי? אני באה מהשוק ומתקלחת שלוש פעמים'. כאילו סרטן זה משהו מלוכלך. מאוד חשוב לנו להבין למה זה מגיע לי למרות שעשיתי את הישר בעיני השם".
במקרים רבים, המודעות לסוף המתקרב היא חלק מהותי מההתמודדות עם המחלה. "הגענו לעיירת כורים באנגליה ופגשנו אדם שחלה בסרטן סופני. הוא בכה ואמר 'אני כל כך לבד'. אשתו אמרה: 'איך אתה יכול להגיד את זה? מיום שחלית, לא עזבתי אותך לרגע'. הוא הסתכל עליה וענה: 'אבל רק אני הולך למות'".
איך משפיע עלייך הליווי של אנשים בסיטואציות כאלה?
"זה קשה. זה כמו לראות אלפי הורים שכולים. את מוכרחה לבוא עם אנרגיה ולשדר שזה לא סוף החיים, אבל אחר כך הייתי באה הביתה ובוכה שעתיים. את הרגיעה אני מוצאת אצל הילדים והנכדים. כדי לפרוק את המתח צריך להיות בפעילות, לא להתיישב מול הטלוויזיה".
אחרי שעבדת עם מגוון כל כך גדול של אוכלוסיות, האם את מאמינה שבאיזשהו מקום, כל אחד זקוק לטיפול פסיכולוגי?
"לא. אמנם בכל אחד יש דברים חבויים, אבל כל עוד הוא מתמודד איתם, זה בסדר גמור. הרי אלה הדברים שמבדלים אותנו זה מזה. אף אחד לא אמר שאם אתה הולך לטיפול, אתה בהכרח חי טוב יותר. אפשר לשדרג את החיים שלנו בדרכים הרבה יותר פשוטות, כמו עיסוק בספורט ושמירה על אורח חיים בריא. עם זאת, אני מאמינה שכל אדם צריך ללמוד כדי לדעת לזהות את עצמו ואת האחרים. למודעות עצמית יש חשיבות רבה, ואותה אפשר לרכוש בלימוד, לא צריך ללכת לטיפול בשביל זה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם