הסכם הסיוע מוכיח: נבואות הזעם התבדו
אחרי כל נבואות הזעם והדיבורים על נקמה קרה של אובמה בנתניהו, מזכר ההבנות שנחתם השבוע בין ישראל לארה"ב מבטא שוב את הקשר האמיץ בין המדינות. כמו בכל מו"מ טוב, הצדדים נפגשו באמצע
אמרו שזו תהיה הנקמה של אובמה. כתבו שכאן ישראל תשלם את המחיר. ניבאו שפה יומחש הנזק הנוראי שמחולל נתניהו. ניתחו שאם רק לא היה נעשה הצעד הזה או ההוא, אזי הכול היה שונה לחלוטין. ומה שוב התברר, מה עוד פעם התגלה? התבהר שלהד"ם, הוכח שבבל"ת, הוצגו לעין כול השטויות ברוטב עגבניות.
עוד כותרות:
- נהג אגד צרח על נוסע חרדי: "יא דוס מסריח"
- "פרס חזר להכרה וזה מלמד על התאוששות"
- "טסלה מתפשרת בנוגע למערכת האוטונומית שלה"
אחרי שבע שנים וחצי שהמומחים והפרשנים, הלשעברים והלשעתידים, מסבירים שנתניהו חירב את יחסי ישראל-אמריקה, שראש הממשלה השמיד את הקשרים עם הבית הלבן וגדע את הברית עם הטובה שבידידותינו, הגיע הגדול בהסכמי הסיוע שנחתם אי-פעם בין אמריקה למדינה אחרת. והוא לא נכרת עם זימבבואה או טג'יקיסטן, אלא בין ארה"ב של אובמה לישראל של נתניהו.
לא פחות מ-38 מיליארד דולר, פרוסים על פני עשר שנים, המבטאים עלייה - כן, עלייה - של כעשרה אחוזים ביחס להסכם הסיוע הקודם. כל זאת בתקופה שבה האמריקאים מהדקים את החגורה בכלל, ומקצצים בתקציב הביטחון בפרט. אז מה שוות עכשיו נבואות הזעם? מה ערכן של תחזיות המומחים? מה משקלם של דברי הפרשנים?
הררי מאמרים ופרסומים נכתבו בחודשים האחרונים על ה-MOU) Memorandum of understanding), מִזכר ההבנות החדש שיפרט את הסיוע הביטחוני הקבוע שתעניק ארה"ב לישראל מדי שנה. זוהי הפעם הרביעית שבה המדינות חותמות על מסמך כזה, שמעמדו הפורמלי הוא פחות מהסכם אבל יותר מלחיצת יד. בעבר, השיחות בין המדינות על הסיוע כמעט לא עלו לדיון ציבורי.
נציגי הצדדים דנו ביניהם ללא ליווי תקשורתי, כפי שהם עושים בשלל סוגיות אחרות, והגיעו לסיכומים. את הסבב הנוכחי, לעומת זאת, מלוות הכותרות כבר חודשים ארוכים. אולם "רוב מה שנכתב לא נכון", כפי שחזר ואמר לאורך התקופה היועץ לביטחון לאומי בפועל יעקב נגל, מי שהוביל את השיחות מטעם ישראל.
אפילו כאשר שר הביטחון אביגדור ליברמן התבטא בפומבי על פרטי ההסכם כביכול, טען נגל כי "מספר האנשים במדינת ישראל שבאמת יודעים מה קורה בשיחות עולה בקושי על אצבעות יד אחת". אבל עכשיו, כשהמסמך נחתם, אפשר להביא את הפרקים העיקריים והוודאיים של השתלשלות העניינים. מי שעדיין ירצה לקנות את סיפורי הבדים, יעשה זאת על אחריותו.
נקודת ההתחלה של הסיפור היא חבילת הסיוע הנוכחית, הפוקעת רק באוקטובר 2018. כך שלמעשה לא הייתה כל דחיפות להתחיל בשיחות או לסיים אותן בימים אלה. הסיכומים על חבילות הסיוע הקודמות אכן הושגו חודשים ספורים לפני שהן נכנסו לתוקף. אלא שבמרץ 2013 ביקר בישראל כזכור הנשיא אובמה, והוא ביקש כבר אז שהסכם הסיוע הבא ייחתם עוד בימי כהונתו. נתניהו נענה והתהליך הותנע, אם כי בהילוך נמוך.
במטה לביטחון לאומי מונה יעקב נגל לרכז את הנושא מול נציג הבית הלבן, פיל גורדון. במקביל, צוותים של אגף התכנון בצה"ל החלו לאפיין את צורכי העשור הביטחוני הבא, כאשר מדי פעם התקיימו שיחות תחת הכותרת הזו עם נציגים של הפנטגון. אלה היו בעיקר דיבורים כלליים. אף שלא היה קשר בין הדברים, רק כשהתקרב הסכם הגרעין עם איראן, לאורך שנת 2015, החלו הצדדים לזהות באופן עמוק יותר את הסיכונים האפשריים לישראל ואת הצרכים הנובעים מהם. אלא שאז גם החליט ראש הממשלה לעצור את השיחות עם האמריקאים.
"השיחות הופסקו עוד לפני המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן, וזו גם לא הייתה העילה היחידה להפסקת השיחות", אמר נגל בריאיון מארה"ב. אם כך, מדוע הורה נתניהו על ההפסקה? "הרגשנו שאנחנו לא בשלים עדיין לחתום", סתם ולא פירש. כך או כך, הפסקת השיחות סימלה יותר מכל דבר אחר את עומק המשבר שטלטל אז את קשרי ישראל-ארה"ב. אם הסיוע הביטחוני מזקק את המחשבה האמריקאית שישראל היא נכס אסטרטגי, הרי שהמאבק הישראלי בהסכם הגרעין ביטא את עומק האכזבה מידידתנו הגדולה שמעבר לים.
האם המאבק בהסכם הגרעין אשתקד באמת הקטין את היקף הסיוע שקיבלנו לבסוף מהאמריקאים? האם לולא נאום ראש הממשלה בקונגרס, גיוס סנטורים וחברי קונגרס ואזעקת הקהילה היהודית, אובמה היה נותן יותר? "אני ליוויתי את התהליך הזה מתחילתו ועד סופו במשך שלוש שנים. השקעתי בו מאות שעות עבודה ואני כבר לא סופר את הטיסות", אומר נגל, שההסכם רשום על שמו. "בשוב שלב, לא לפני ההפסקה בשיחות ולא לאחריה, לא הייתה הצעה אמריקאית גבוהה יותר. כך שעמדתי החד-משמעית היא שאי אפשר היה לקבל יותר".
קביעתו זו של נגל לא נסתרה עד היום בידי אף אדם, מסמך או הדלפה. אהוד ברקושלי יחימוביץ' אמנם הפריחו לאוויר את המספר 45 מיליארד, אך לא הסבירו מניין שאבו ועל מה ביססו אותו. אשתקד, בשיא המאמץ של נתניהו לעצור את ההסכם עם איראן, נפגשה צמרת ממשל אובמה עם הכתבים המדיניים הישראלים. בכל המפגשים הוצג הרצון האמריקאי העז לחדש את השיחות על מזכר ההבנות באופן מיידי, אולם בשום שלב לא נאמר או נרמז שאם ישראל תחדש כבר עכשיו את השיחות היא תקבל יותר מאשר אחר כך. ודאי שלאוויר לא נזרקו מספרים גבוהים יותר מ-38 המיליארד שהושגו בסופו של דבר.
נכון, נתניהו ביקש בתחילת הדרך 45 מיליארד, בזמן שהאמריקאים התכוונו להישאר על הסכום הקודם, 31 מיליארד. בסופו של דבר, כמו בכל משא ומתן טוב, הצדדים נפגשו באמצע, וזה כשלעצמו הישג נהדר. אגב, הישראלים הצליחו להגמיש את האמריקאים מעמדה קשוחה אחרת. כשהחלו השיחות דרשה מרכזת השיחות מטעם אובמה, הישראלית לשעבר יעל למפרט, שכל תקציבי הסיוע יופנו רק לרכש בארה"ב ולא בישראל. נגל, ועמו ראש אג"ת עמיקם נורקין, הצליחו לדחות את רוע הגזרה בחמש שנים, כך שרק ב-2025 תצטרך התעשייה הביטחונית הישראלית להתחיל להסתדר ללא כספי הסיוע. זה אמנם כואב, אך לפחות אפשר להתכונן.
"אני לכל אורך הדרך לא רציתי לקרוא לזה משא ומתן. הרי מדובר פה במתנה שהם נותנים לנו. אני אמנם מסביר להם שהיא טובה גם למשלם המסים האמריקאי, אבל זו עדיין מתנה. בשורה התחתונה זהו הסכם היסטורי, ואני גאה להיות זה שחתום עליו", מסכם נגל.
בסוף הדרך וגם בתחילתה, שמעון פרס היה פטריוט ישראלי. הבעיה הייתה האמצע. בחלקה הראשון של הקריירה שלו, בשנים של הכור האטומי, הברית עם צרפת, מבצע אנטבהוהסיוע להתנחלויות, פרס נשאר נאמן לערכים ולעקרונות שהדריכו את הציונות העובדת.
הסטייה החלה באירוע לא מאוד מוכר. ב-1974 התמודד פרס לראשונה נגד יצחק רבין. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פוליטיקאי ישראלי לא נקרא לדגל על ידי אחרים - רבין נבחר על ידי זקני מפא"י - אלא העמיד את עצמו לבחירה מיוזמתו שלו. היום זה אולי מובן מאליו, אך במונחים הישראליים של אז היה זה אופורטוניזם צרוף.
ההידרדרות בעמדותיו המדיניות של פרס החלה לאחר בחירתו לראשות מפלגת העבודה ב-1977. מנהיגי אירופה שאיתם התרועע באינטרנציונל הסוציאליסטי השפיעו עליו לרעה. הוא המיר את עמדותיו הנִציות בהזיות שלום, ולרגע לא פסק לחתור לראשות הממשלה גם אם משמעות הדבר הייתה הפרת הסכמים. בשלב הזה אולי פחות נעים להזכיר, אך כך הוא רקח את "התרגיל המסריח" והשפיל את כבוד הכנסת כשהציג ממשלה שלא קמה מעולם. אוי לאותה בושה.
רק אחר כך הגיעו הסכמי אוסלו האוויליים והמדממים, ועמם המונח האורווליאני "קורבנות השלום", הברית עם רוצח היהודים יאסר ערפאת, והפנטזיות על מזרח תיכון חדש. על כל זאת ועוד ההיסטוריה היהודית לא תוכל לשכוח ולא תוכל לסלוח. במעשים ההם הכתים פרס את שמו לנצח.
למזלו באה הבעיטה מהממשלה לבית הנשיא ושמה קץ לשלב הארוך, הנמהר והנורא הזה בקריירה הארוכה שלו. היא אפשרה לו לתקן ולו במעט את הנזקים הנוראיים שחולל. הוא אמנם לא נטש לחלוטין את פטפוטי "השלום", אך ממרום מעמדו הבינלאומי הוא שוב היה למקדם המכירות הבולט של ישראל. בעיניי ראיתי כיצד שועי עולם ועשיריו נוהים אחריו כמו אחרי החלילן מהמלין בכנס הכלכלי בדאבוס. הוא הילך עליהם קסם, והם במקרים רבים תרגמו את הקסם להשקעה בטכנולוגיה ובתעשייה הישראליות. הקהילה הבינלאומית שיחרה לפתחו ומדינת ישראל גרפה את הרווח. כך זקנתו דמתה לבחרותו, ותיקנה ולו במעט את בגרותו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם