ראשי » חדשות » בארץ

הצצה לקליטה: מעברות העולים של שנות ה-50

70 מפות ענק שהתגלו במקרה, רגע לפני שהושלכו לאשפה, מקימות לתחייה את אחד הפרקים המושכחים בתולדות ישראל - המעברות בשנות החמישים. מה ניתן ללמוד דרכן על עיירות הפיתוח?

מיד כשעליזה לרט ובני משפחתה ירדו מהסירה בנמל חיפה, הם נלקחו במשאיות לחלסה, כפר ערבי נטוש סמוך לגבול לבנון. "הורידו אותנו היכן שנמצא היום 'מלון הצפון' ובית החייל של קריית-שמונה", מספרת לרט, אז ילדה בת 6. "התגוררנו בצריפים עשויים פח גלי, ובחורף היינו מתעוררים מרעש הגשם שדפק על הפח. ישנו על מיטות סוכנות עם מזרני קש ושמיכה שחורה וכבדה, לא היה חשמל, והתאורה היחידה נבעה מפנס נפט שנדלק בניפוח. לא אשכח שההורים היו מקלחים אותנו בגיגיות. השירותים היו צריף שבאמצע הרצפה שלו היה חור.

עוד כותרות:
- לוסי אהריש לח"כ גאטס: "אוכל חינם, תתנצל"
- ברק תקף את נתניהו בוושינגטון פוסט
- עורכת דין גנבה 4.2 מיליון שקל מלקוחותיה

 

"התנאים היו נוראים, היה בוץ ולא היו מדרכות. לא קנינו כלום ולא התעסקנו בקניות. הביאו לנו תלושים, ובאחד הצריפים היו מחלקים לנו מצרכי מזון בסיסיים – מרגרינה, סוכר. מזל שאבא עבד בהתחלה בכפר-סאלד כסנדלר של הקיבוצניקים, וחברים שלו דאגו להביא לו פירות וירקות, כי הם ידעו שהמצב שלנו לא מי-יודע-מה".

זה היה להם הסיבוב השני של התיישבות בארץ ישראל: כבר ב-1948 עלתה המשפחה ממרוקו והתיישבה בירושלים, אך כעבור חמש שנים, בשל התנאים הקשים והחורפים הקפואים, שבה על עקבותיה למרוקו. לחץ וניסיונות שכנוע בלתי פוסקים מצד שליחי הסוכנות הציונית הביאו אותם לתת הזדמנות נוספת לחיים בארץ המתפתחת, ולעלות לכאן בשנית בשנת 1955.

על אף השנים הקשות במעברה, לרט רואה בעצמה בת מזל. בגיל 13 נכנסה למשרדי המועצה האזורית של קיבוצי הסביבה וביקשה לעבור לגור בקיבוץ, כפי שעשו בני נוער אחרים מקרב יושבי המעברות. "נורא קינאנו בקיבוצים, שהיה להם הכול - בתים ותרבות והרבה אוכל. לא חסר להם דבר. חברה שלי ואני הלכנו למועצה האזורית, עשינו מבחן ואמרו לי שהתקבלתי לקיבוץ חולתה. היה כיף לדעת שכעת אוכל להיות חלק מהאריסטוקרטים של הגליל.
 
"אי אפשר אפילו לדמיין את הפער בין החיים של הקיבוצניקים באותן שנים ובין חיי העולים החדשים. זה היה עולם אחר, כמו להגיע לאמריקה. לראות אותם ואת הבתים שלהם היה מבחינתנו וואו. הממשלה הזרימה להם כל מה שרצו, כי הם היו הציונים ששומרים על המדינה והגבול. היום המציאות כבר שונה וזה משעשע, אחרי ההפרטה שנכנסה לקיבוץ. הביטחון שלהם ירד לאפס, ופתאום הם כבר לא עדיפים על תושבי עיירות הפיתוח".

מהצריפים וממבני השירותים שזוכרת לרט, ממיטות הסוכנות וממרכזי חלוקת המזון, כבר מזמן לא נותר זכר. במקומם עומדת העיר קריית-שמונה, מסתירה תחת האספלט את ימי המעברה. אבל עשרות מפות ישנות שהתגלו במקרה, ועוברות כעת תהליכי שימור ותיעוד, שופכות אור חדש על אותו פרק היסטורי לא רחוק, ומקימות אותו לתחייה. בשתי מעבדות סריקה ושימור במכללה האקדמית תל-חי יושבים החוקרים, בוחנים את המפות בהתרגשות לא מוסתרת, ומנסים ללמוד באמצעותן על התהליכים שעברה מדינת ישראל בשנות החמישים והשישים, ועל אופן התמודדותה עם קליטת גלי העלייה העצומים.

"המפות האלה מספרות לנו את הסיפור ההיסטורי של 'מה היה', ומאפשרות לנו גם לעקוב אחרי השינויים שנעשו על פני הקרקע", מסביר ד"ר אלון מרגלית, מומחה למערכת החיסונית שמשמש כמנהל הספרייה האקדמית במכללה. "הן גם מאפשרות לנו להבין טוב יותר את השיקולים בכל מקום שבו הוחלט להקים מעברה, ואת המרכיבים שהיו בתוכה. אחרי שאנחנו מבינים דרך המפות את מה שהיה, אנחנו יכולים להבין טוב יותר את שאלת הלמה. מדוע, למשל, מעברה שהוקמה בצמח פורקה בשנה מסוימת, בשעה שמעברות אחרות כן נשארו.

"מפות הן מסמכים היסטוריים אובייקטיביים יחסית, והן תמיד יהיו חלק מהסיפור הכללי. לפעמים הן מציגות דברים שאנחנו לא שמים לב אליהם. במקרה של המעברות אנחנו יכולים לראות כעת איך תהליך ההקמה שלהן היה מחושב, מתוכנן ומעוגן. זה גם עושה צדק היסטורי מסוים. בהרבה מאוד מקרים, המקום שאני נמצא ומסתכל ממנו על הדברים יכול לגרום לי להתעלם מפרטים שמפריעים לתמונה הכללית. המפות האלו מחזירות לנו את היכולת לראות גם את הפרטים של התכנון, המחשבה והיישום. הן גורמות לנו לשאול שוב את השאלות שחשבנו שאנחנו יודעים את התשובה להן".
 

ד"ר אמיר גולדשטיין, היסטוריון ודקאן הסטודנטים במכללה האקדמית תל-חי, מוצא במפות הללו שיקוף לתהליכי כור ההיתוך שעברה החברה הישראלית, וכיצד צמחה מבליל התרבויות שהגיעו לכאן להקים מדינה יהודית. "לצערנו, גם שישים שנה אחר כך המפות האלה משרטטות את הפערים במדינת ישראל. המשפחות האלו בחרו לעלות לארץ ולעזוב את מרוקו או עיראק לטובת ירושלים, ולפני שהבינו מה קורה הן נשלחו לנסיעה ארוכה, להתיישב בקצווי ארץ. המדינה עשתה הרבה דברים יפים מאוד, והדור השני והשלישי למעברות הגיע להישגים מרשימים, אבל עד היום לא הושלם כאן תהליך שוויוני אמיתי. גם שכונות הקבע שהוקמו במקום חלק גדול מהמעברות הפכו למוקדים של חוסר שוויון".

ובכל זאת, ההכנות המדוקדקות שמשתקפות במפות האלה לא מעידות שהמדינה הצעירה נערכה ברצינות רבה לקליטת העולים?
"אני חושב שהמפות מראות לנו את מורכבות הסיפור, על שני צדדיו. אנחנו רואים את תהליכי חלוקת השטח, שהיו לא שוויוניים ולא נתנו מרחבים והזדמנות ותנאים טובים להתפתחותם של יישובים מסוימים. מצד שני אנחנו רואים סיפור של מדינה שרק עתה קמה ממלחמה קשה, צריכה לבנות את מוסדותיה, ואף על פי כן קולטת גלי עלייה במהלך מטורף, קשה לביצוע ובעיקר חסר תקדים".

קליטת גלי העלייה הייתה ללא ספק המשימה הגדולה ביותר שהמדינה הזעירה והצעירה הייתה צריכה להתמודד איתה, בשעה שעוד לא סיימה ללקק את פצעי מלחמת העצמאות. אוכלוסיית היישוב היהודי, שבתום המלחמה עמדה על כמיליון תושבים, קיבלה תנופה אדירה מכל רחבי העולם, ובעיקר ממדינות צפון אפריקה כמו מרוקו, לוב, פרס ועוד. בתוך קצת יותר מעשור הגיע מספר היהודים בישראל לכ-2 מיליונים.

את הרעיון להקים מעברות - הגדרה מכובסת למחנות פליטים - העלה לוי אשכול בעת שהיה ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. למעלה מ-200 מעברות הוקמו במהירות ברחבי הארץ, כדי לשכן את העולים החדשים שבאו אל הארץ המובטחת. הן נבנו בשולי יישובים ותיקים, בכפרים ערביים שננטשו במלחמת השחרור וסמוך לקיבוצים ומושבים שנרתמו לקליטת העלייה. כמעט כל רשות מוניציפלית - עירונית או התיישבותית - קיבלה מעברות תחת חסותה. בבחירת המיקום נלקחו בחשבון שיקולים של אפשרויות תעסוקה, תשתיות מים ותעבורה, ביטחון, וגם מוצא העולים ועקרונות כפיזור האוכלוסין והפרחת השממה.
 

גם היום, שלושה עשורים לאחר שהאחרונה שבהן נהרסה ופונתה, יוצאי המעברות עדיין נושאים בלבם צלקת ממראה הפחונים והאוהלים שקיבלו את פניהם. רבים מהם השאירו מאחור בתי פאר וצי משרתים, ומצאו את עצמם גרים בצריפים עלובים בין שבילי בוץ, ונשלחים לעבודה פיזית קשה.

לרשות העולים החדשים הועמדו מבני מגורים משפחתיים ודו-משפחתיים, עשויים יריעות בד, ברזל או עץ. גודלו של צריף משפחתי ממוצע היה כ-19.5 מטרים רבועים, וצריף דו-משפחתי השתרע על כ-32 מ"ר. בין בתי המגורים פוזרו מאות פחונים בגודל של 1.4 על 1.2 מטרים, שיועדו למקלחות, ואחרים, קטנים יותר, לשירותים. הדיירים החדשים קיבלו מהסוכנות היהודית מיטות, מזרני קש ושתי שמיכות צבאיות לכל נפש. את הבגדים כיבסו במקלחות הציבוריות ובברזיות שהיו מאחורי האוהלים.

לדברי מרגלית, אף שהקמת המעברות הייתה בין האירועים המרכזיים בתולדות המדינה, אין לה כמעט תיעוד מסודר. "אם אנחנו לוקחים את עצמנו במכונת זמן אל נקודת ההתחלה של האירוע הזה, ומנסים להבין מה המהות שלו, אנחנו יכולים לשפוך אור על סוגיות טעונות. בעלייה שהגיעה אחרי קום המדינה אנחנו מזהים שני מאפיינים עיקריים. הראשון, שמדובר בעלייה של קהילות שלמות. עליות קודמות הורכבו מצעירים שבחרו באופן אישי לעלות לארץ מסיבות ציוניות ומתוך רצון לאחוז בטורייה ובמעדר, ואילו אחרי קום המדינה באו משפחות ואפילו כפרים שלמים.

"מאפיין שני הוא שהעלייה של אחרי קום המדינה הייתה מסורתית-דתית - לעומת אנשי העליות השנייה והשלישית, שבנו את הקיבוצים והמושבים לפני קום המדינה, וברובם הגדירו את עצמם חילונים ואפילו אנטי-דתיים. במקביל, היה הבדל בארצות המוצא - 70 אחוזים מהעולים של שנות החמישים הגיעו מארצות האסלאם, ואליו בעליות הקודמות 90 אחוזים הגיעו ממרכז אירופה ומזרחה".  

מהמפות עולה שלקראת קליטת העולים נערכה חשיבה מסודרת על השירותים החברתיים שיידרשו להם. על הגיליונות סומנו, במרכז מתחמי המגורים, צריפים שישמשו למשרדים, חנויות, בתי ספר, גני ילדים, מטבחים ובתי כנסת. "בעצם מה שניסו לעשות למענם זה לבנות 'מחנות פליטים'. אבל המחנות האלו, היישובים הזמניים, מתאפיינים בכמה אלמנטים מאוד מעניינים.

אמנם הייתה במעברות תמותת ילדים וקשישים בשיעורים גדולים יחסית, אבל לא הבחנו במחלות כמו טיפוס, כולרה, דבר וכדומה. כל הדברים האלו, שאנחנו רואים כמעט בכל מחנה פליטים שנוצר עד היום, פשוט לא פגעו ביושבי המעברות, אף שהוקמו במבצע בזק. המחלות נמנעו באמצעות מעורבות גבוהה של הממשלה בכל מה שקשור להיגיינה ובריאות", אומר מרגלית.

הוא מציג את מפת "מעברת רעננה": "דאגו מראש לטפל באירועי מחלה לפני שהם מתפשטים, והקימו מספיק תאי שירותים ומקלחות במיקומים נוחים ומותאמים לשטח המעברה. אנחנו יכולים לראות במפות שהמדינה דאגה גם להפעלת מוסדות ציבור בתוך המעברות – מרפאות, בתי ספר ומוסדות שקשורים בשלטון מקומי ולאומי. הדבר השלישי שאנחנו רואים הוא שהמדינה דאגה לעולים למזון, וניסתה לספק תעסוקה".
 

אז איך התקבע הדימוי של המעברות כסמל של הזנחה, תנאי מחיה איומים וניכור מצד המדינה כלפי השכבות הכי חלשות ופגיעות?
"קשה לנו לשפוט היום אם הדברים נעשו אז בצורה נכונה או לא. אפשר לומר שבהתייחס לנסיבות, זו בהחלט הייתה הצלחה. הקמת המעברות מילאה את ייעודה, ולכך יש כמה הוכחות. הראשונה היא שהיום המעברות לא קיימות. אם נסתכל על מחנות פליטים בכל העולם, ולאו דווקא של פלסטינים, אנחנו יכולים להבחין שברמה זו אחרת הם נשמרים ועומדים. אצלנו, בסופו של דבר היישובים הזמניים האלו חדלו מלהתקיים.

"שנית, אף אחד שם לא מת מרעב או ממגפות. ושלישית, תושבי המעברות השתלבו בחברה הכללית, ואת בניהם או נכדיהם אתה יכול למצוא גם בעמדות בכירות מאוד בכל תחומי החיים. כך שאם ניקח את הפרמטרים האובייקטיביים של מה שיכול לקרות עם מחנה פליטים בשעה שהוא מוקם - אז כן, יש הצלחה.

"עם זאת חשוב לדעת שהיו גם הרבה טראומות, בעיקר סביב היכולת של החברה הוותיקה בארץ להתמודד עם הנושא הלא מוכר וקצת מפחיד של אנשים זרים כל כך. אנחנו יכולים להבחין בתוצאות - אפליה ואלמנטים של גזענות שנשמרים עד היום. גם הרגשת הקיפוח החזקה שנושאים יוצאי העליות האלה מוצדקת לעתים קרובות".

יצחק מיכאל (81) הגיע אל מעברת חלסה עם הוריו ואחיו היישר מרומניה. גם היום, כשהוא חולף ליד האזור שבו הוצב האוהל של משפחתו בשנת 1951, עולה בו חמיצות ותחושה של חוסר הוגנות. "לפי דעתי המדינה טעתה", הוא אומר. "ההורים שלי עזבו הכול, השאירו ברומניה בית ורכוש, ובאו עם שתי מזוודות. אמרו להם שהם יגורו בצפת, ופתאום הם מצאו את עצמם יורדים מהמשאית במעברה בקריית-שמונה. היה אפשר לחכות ולהעלות אותם מאוחר יותר. כמו שהביאו את הרוסים והאמריקאים כשהדברים כאן היו מוכנים, יכלו לעשות גם איתנו, שלא נצטרך לסבול ככה".

את מה שנראה במפות כמחנה מסודר ומאורגן הוא מתאר ככר פורה למצוקות וקשיים: "בהתחלה גרנו, הורים ושלושה ילדים, בצריף מחולק שהיה עשוי מבד. רק מחיצה מבד הפרידה בינינו ובין המשפחה שגרה בחצי השני שלו. אחרי כמה זמן השתדרגנו לצריף מפח, וכעבור כמה שנים, כשסולל בונה התחילו לבנות, עברנו לבית של 15 מטר בשיכון".
 

אביו היה סבל במתחם אגד, אמו עקרת בית. "רוב הגברים עבדו אצל הקיבוצניקים בעבודות דחק. היו מנכשים עשבים על ההר, או סוללים כבישים", מספר מיכאל. על הפערים בין "בעלי הבית" לעולים החדשים הוא אומר: "קיבלנו את זה כמובן מאליו. ידענו שאנחנו חדשים, ועוד יגיע הזמן שלנו. לא הרגשתי קנאה כלפיהם". עם זאת הוא מספר שבמהלך השנים קיווה שהעיר שצמחה מהמעברה תתפתח יותר: "זה עד היום ככה, כל האטרקציות ומקומות הבילוי נמצאים בקיבוצים, ולקריית-שמונה אין כלום", הוא אומר בכאב.

לפי ד"ר גולדשטיין, במפות אפשר לראות את שורשיו של הקיפוח הזה. עד היום נמשך המאבק בין עיירות הפיתוח למועצות האזוריות בנושא שטחי השיפוט – מאבק שיש לו הן משמעות חברתית והן השלכה על סכומי הארנונה שתקבל כל רשות. "כשאתה רואה במפה את התהליך שבו הקצו שטח למעברה ולעיירה שצמחה ממנה, אתה מקבל המחשה מאוד ברורה של העוול. ניקח את הגליל העליון. דרך המפות ומסמכים נוספים אפשר לנסות להבין מה קרה כאן - איך הוקמה מעברה ואחר כך עיירה ששמה קריית-שמונה בתוך שטח של מועצה אזורית, ואיך הוחלט איזה שטח לתת לעיר המתהווה וכמה לתת לה.
 
"נלך אחורה בשנים אל הכפר הערבי חלסה, שעל חורבותיו העיר יושבת. עם קום המדינה התגוררו בו כ-2,000 תושבים, שהחזיקו קרוב ל-12 אלף דונם של אדמות. לכפרים שלצדו היו עשרות אלפי דונמים נוספים. במלחמת השחרור התושבים בורחים או מגורשים, והקרקעות נופלות לידי הקיבוצים והמושבים הסמוכים, כמו נס משמיים.

"כשבאו להקים את קריית-יוסף, שהפכה לימים לקריית-שמונה, התלבטו איזה מין יישוב זה יהיה. מצד אחד היה רצון להקים מושב שיתופי קטן, כי כולם מסביב היו סוציאליסטים שרצו יישוב 'כצלמנו'. מצד שני, האזור הזה היה זקוק לידיים עובדות בשביל האדמות הרבות שנותרו כאן ולצורך פרויקט ייבוש החולה. היה גם צורך במספרים גדולים של אנשים שיישבו את הארץ. לשם כך, הבינו, יש להקים באזור הזה עיירה". 

גולדשטיין מצביע על המפות: "בוא תראה, איזה שטח מקבלת העיר החדשה? רק 1,500 דונם, עשרה אחוזים מאדמות הכפר שהיה באותו מקום. בלי להשחיר את המציאות, אפשר לקבל כאן תיאור היסטורי של מועצה אמביוולנטית: היא רוצה יישוב עירוני ועוזרת להקים אותו, אבל היא גם מעוניינת בשטחים האלה בשביל הקיבוצים, ששיוועו בתקופת המנדט לאדמות ועכשיו קיבלו אותן סוף-סוף כפרי בשל. והם לא מוכנים לוותר. שים לב גם לסוג האדמות שמקצים לקריית-שמונה: אלו שטחים לא חקלאיים, שצמודים לרכס ההר. לכן העיר צרה וארוכה. האדמות החקלאיות הרי הלכו לקיבוצים.

"בתחילת שנות החמישים היה באזור הזה גידול מדהים של האוכלוסייה: בתוך שנה, מקיץ 1950 ועד קיץ 1951, המעברה גדלה פי חמישה. המדינה, שרוצה לקלוט המון עולים וליישב אותם באזורי הספר, שולחת לכאן אנשים. אלה לא מקבלים שטח מספיק, אבל אין מי שישמיע את קולם".
 

גולדשטיין מספר ששמע מאילן הרטוב, ראש המועצה הממונה השני של קריית-שמונה, כיצד פנה למועצה האזורית וביקש להקים אזור תעשייה צמוד ליישוב העירוני. הוא הבין שעיירה שרוב תושביה עולים חסרי כול זקוקה לשטח תעשייתי שיכניס לקופתה כספי ארנונה. הקיבוצים, שהשטח הזה היה אמור להילקח מהם, לא אהבו את הרעיון. בעקבות פנייתו נקרא הרטוב אל גולדה מאיר, שהייתה אז שרת העבודה, ושמע ממנה שהוא מודח מתפקידו.

"תבין", אומר גולדשטיין, "קריית-שמונה קלטה בתוך ארבע שנים 4,000 עולים חדשים מצפון אפריקה. לא היו כאן תשתיות כלכליות, לא מפעלים ולא שטח, אבל כולם מגיעים לכאן. זו הייתה עיר במשבר, ולא היה לה שום סיכוי לקלוט את העולים כמו שצריך. המפות עוזרות לנו להבין באילו שלבים הגיעו לעיר עוד תושבים ואיפה הם קיבלו אדמה למגורים.

"פרנסי העיר הבינו שאם הם רוצים לפתח אותה הם חייבים שטח, ואז התחילה המלחמה. גם אשר ניזרי, שהיה ראש המועצה הנבחר הראשון של העיר, ביקש שייתנו לו שטחים. הוא אמר שלא ייתכן שתושבי קריית-שמונה יעבדו במפעלים שצמודים אליה, אבל הארנונה מהמפעלים האלה תלך לקיבוצים. בקיבוצים כמובן לא היו מוכנים לשמוע על האפשרות שיצטרכו להיפרד מאדמות לטובת קריית-שמונה. צריך להבין גם אותם: החקלאים במדינה הצעירה רצו להבטיח את התוצרת החקלאית, והקיבוצים רצו לבסס את עצמם. אין כאן מאבק בין טובים לרעים". 

בגלילי הנייר המצהיבים, המתפוררים בחלקם, נחבאות עוד אינספור דוגמאות לפערים בין היישובים הוותיקים למעברות החדשות. גולדשטיין ממשיך לסיפורן של העיירה חצור-הגלילית, שהוקמה על בסיס מעברות, והמושבה הוותיקה ראש-פינה: "דוקטורנטית שעובדת איתי, שמחה גואטה, התחילה את המחקר שלה בשאלה פשוטה - כיצד מעולם לא נסלל כביש המחבר את שני המקומות הללו?

"עיירת הפיתוח הוקמה צמוד למושבה הוותיקה, עשרות מטרים בלבד מפרידים בין הבתים שלהן, ולמרות זאת, גם קרוב לשישים שנה אחר כך, עדיין אין כביש ישיר ביניהן. תושב חצור שרוצה להגיע לראש-פינה צריך לצאת מביתו, לעלות על כביש 90, להיכנס ממנו למושבה, ורק אחרי נסיעה של עשר דקות הוא יגיע לבית שנמצא ממש קרוב אליו. הבידול הזה סמלי: המעברות הפכו לעתים למובלעות במרחב שלהן. המפות מאפשרות לנו להתבונן על התהליך הזה מהזווית התכנונית-פיזית.

"אסור לשכוח שבימים ההם, עם הדרכים המשובשות ואיומי הטרור מהמדינות השכנות, כאן היה ממש סוף העולם. באזור כזה בעל הבית המקומי הוא זה ששולט - ואלו היו הקיבוצים, שבנו הכול בעשר אצבעותיהם. כך נוצר אי צדק היסטורי שממשיך עשרות שנים קדימה: תושבי קריית-שמונה הלכו לעבוד באדמות החקלאיות, חזרו הביתה בסוף היום, והבינו שהם מפתחים ובונים את הקיבוצים. הנכסים המניבים תוצרת ידיהם הלכו רק לרווחת הקיבוצים, וקריית-שמונה נשארה ללא תשתיות וללא יכולת להקים מיזמים שיכניסו לה כספים".
 

לצד זאת, גולדשטיין מבקש לציין שבשנים האחרונות התקיים תהליך הידברות בין המועצה האזורית גליל עליון לעיריית קריית-שמונה, והושגו הסכמות בסוגיות חלוקת הקרקע והכנסות הארנונה מתעשייה.

שלום טרמצ'י, מנהל מערך תיעוד המפות והדיגיטציה במכללה, מסביר כיצד הפוליטיקה שסביב המעברה נשקפת מהגיליונות שלפנינו. "גם בראש-פינה הייתה מעברה, ואפשר לשאול מה קרה לה: למה היא חוסלה בשלב מסוים, וכל הדיירים שבה עברו לחצור הסמוכה? למה יושבי המעברות לא נותרו כולם לחיות במקום שבו הוקמו השכונות הזמניות?

"מבדיקה של קורות המעברה הזו למדתי שתושבי ראש-פינה פשוט לחצו שהעולים החדשים לא יישארו לגור בשכנותם. הם התעקשו לסגור את המעברה. כך היה גם בעשרות מעברות נוספות, כמו למשל בצמח. היום אנחנו רואים את התיעוד שלהן במפות, אבל הן הועתקו למבני קבע באזורים אחרים, ולא נשאר להן זכר בשטח".

לדברי ד"ר מרגלית, גם בקריית-שמונה נוצר מתח בין יושבי המעברות לקיבוצניקים הוותיקים: "מעברת חלסה א', הראשונה כאן, הורכבה בעיקר מעולי תימן, שפתאום נפגשו עם תושבי הקיבוצים השכנים. לאלה הייתה מוטיבציה אדירה לקלוט את העולים החדשים, אבל לא הייתה ביניהם כל שפה משותפת. אצל הקיבוצניקים, לדוגמה, היה מאוד חשוב החינוך המוסדר לילדים, ואילו אצל התימנים החינוך נגמר אחרי ה'חיידר'. הקיבוצניקים חשבו שילדה צריכה להתחתן בגיל 18 עם בחיר לבה, ואילו העולים חיתנו את בנותיהם בגיל מוקדם יותר באמצעות שידוך.

"זה נמשך כשבני הקיבוץ הציעו לעולים החדשים את העבודה הנפוצה באזור, החקלאות. העולים, שבארץ מוצאם היו סוחרים, ראו בעבודה הזו פחיתות כבוד. התחושה של הוותיקים ש'אנחנו יודעים הכול' יצרה ריחוק. האנשים שחיו במעברות זוכרים יחס משפיל מצד אלה שבאו לטפל בהם. זה פצע שקיים עד היום, ומורגש לא רק בדור שעבר את החוויה, אלא אפילו אצל הנכדים שלו.

"סבא שלי, שהגיע לכאן בעלייה השלישית, בא ממשפחה אמידה. דבר ראשון הוא הלך לקורס בגדוד העבודה, עבד בשבירת אבנים בכביש חיפה והקים את תל-יוסף. מבחינתו, זה היה מחיר שהוא מוכן לשלם כדי לבנות מדינה ציונית. לעומת זאת, הרבה מהעולים של שנות החמישים באו בתפיסה שהם חלק מתהליך הגאולה, ולכן מצבם פה אמור להיות הרבה יותר טוב מאשר במקום שממנו יצאו. ואז המציאות הכתה בפניהם. הם לא יכלו להבין איך הם, שבאו מבית גדול עם משרתים ומצב כלכלי טוב, נשלחים פתאום לגור באוהל ולעבוד בשתילת יערות.
 

"במקום שהם חיו בו, אפילו לאריסים של האריסים שלהם לא היו חושבים להציע עבודות כאלה. גם אם תגיד ש'לא הייתה ברירה', זה בכלל לא חשוב, כי הייתה אי הבנה מוחלטת בין הצד הקולט לצד הנקלט. אנחנו רואים את אותו הדבר גם עם העולים מאתיופיה. יש פערים גדולים ושרירותיות גדולה שמתחזקים שריטה דומה.

"במידה מסוימת, לתושבי הקיבוצים היה חשוב שהאנשים שגרים לידם יהיו דומים להם. זו מחשבה אופיינית ונפוצה. קח את הסיפור של מושב נחלים, שנדחה בידי הקיבוצים בצפון ועבר למרכז הארץ, ולא בגלל בעיות ביטחוניות: הם פשוט לא מצאו את מקומם בסביבה החילונית". 

תיאור הפערים בתרבות ובשפה מעלה את השאלה מדוע מלכתחילה היו הקיבוצים הראשונים שנחלצו להקים בשכנותם מעברות ולקחת על עצמם אחריות לקליטת העלייה. "הייתה כאן תפיסת עולם שהוביל בן-גוריון, ולפיה המעברה צריכה להיות בסיס להקמת עיר שדה", אומר מרגלית. "כלומר, המרכז האורבני של היישובים החקלאיים יהיה בתוך ערים, שלצורך הקמתן נעזרים בעלייה הגדולה".

איך התקבעה המציאות שבה בפריפריה יש יותר אנשים מעדות המזרח, ואילו מרכז הארץ הוא "אשכנזי"?
גולדשטיין: "מדינת ישראל לא הצליחה לפזר נכון של האוכלוסייה. התושבים הוותיקים, שחיו בקו החוף, לא רצו לעבור לקצות הארץ. לכן המדינה שלחה לשם את העולים, מה שהיה קל יותר לביצוע אם כי לא הוגן יותר. המשפחות שהגיעו עם שמונה או עשרה ילדים, ועם הדודה שלא התחתנה או הסבא הנכה, התיישבו בשיכונים מטים ליפול בפריפריה.
 

"20-30 אחוזים מיושבי המעברות היו יהודים ממזרח אירופה, ובעיקר מרומניה והונגריה, אבל להם היו כל מיני יתרונות. לדוגמה, במשפחות שלהם היו רק שניים-שלושה ילדים, וקל יותר לנייד משפחה קטנה ממקום למקום ולעבור למרכז הארץ. גם היו להם קשרים עם האוכלוסייה הוותיקה בארץ, מה שעזר להם לפלס את דרכם למרכז. מי ששימש כמנהל לשכת העבודה במעברה כאן סיפר לי שהיו מגיעות משאיות, ואחרי שבוע יותר ממחצית העולים לא היו נשארים. מי שהבין שהוא הגיע לסוף העולם, ולא מחכה לו עתיד כלכלי - ברח כשהיה יכול".

הוריה של עליזה לרט היו בין אלה שעזבו את הגליל. "בערך בשנת 65' פיטרו את כל תושבי קריית-שמונה שעבדו בקיבוצים, ואמרו שלא רוצים יותר 'עובדים זרים'", היא מספרת. "הייתה אבטלה קשה מאוד. אבא שלי חיפש עבודה באזור תל-אביב, והמשפחה עברה לגור בחולון. הרבה מהעולים נהרו אז למרכז הארץ לחפש עבודה.

"כשאבא שלי הביא אותנו לישראל בפעם השנייה, הוא היה ממש מאוכזב לראות שהמדינה לא מוכנה לקראת הקליטה שלנו. לדעתי זו הייתה טעות להעלות את האנשים למעברות כאלה. בשביל מה לחצו עלינו להגיע לכאן, לגור בפחונים ולקבל אוכל בתלושים? מצד שני, אולי זה קצת אגואיסטי לצפות שיביאו אותנו לבית מוכן. אני מבינה שכדי להקים מדינה צריך להתאמץ, לא הייתה ברירה אחרת". 

העבודה על המפות נעשית מתוך שני משרדים גדולים בקמפוס המכללה. האחד משמש כ"בית החרושת" לאיסוף המפות, לשימור שלהן ולתהליך הדיגיטציה. אלפי מפות עוד לא נסרקו וסודותיהן טרם נחשפו. הן הגיעו אל אנשי המכללה מעיזבונות שונים של ותיקי היישוב, שאולי אפילו לא היו מודעים לקיומן בעליית הגג או בארגז מאובק.

טרמצ'י ומרגלית מחזיקים במפות בחרדת קודש, רוכנים מעליהן בסקרנות שאינה יודעת שובעה. חלקן קרועות ובלויות, לפעמים עד כדי אי יכולת לזהות מה מתואר בהן. מערכת המחשב והסורק המשוכלל יודעים גם לחדד את הסריקה, כדי לגלות את העבר המתחבא בין הדפים.

ברשות הספרייה במכללה האקדמית תל-חי מצויות כיום למעלה מ-15 אלף מפות שנאספו ממקומות שונים בארץ. חלקן הגיעו רגע לפני שיועברו למחזור או לפח האשפה. טרמצ'י מספר שאוסף המפות של המעברות – כ-70 מפות ענק שבימים אלו נסרקות ועוברות הליכי שימור - הגיע מעיזבונו של עמוס מנדלסון, שעבד כמודד שטחים. לפני כשלושים שנה נודע למנדלסון שבארגון המודדים הישראלי מתכוונים להשליך לפח את ארכיון המפות שלהם בשל חוסר מקום, והוא מיהר לאסוף את המסמכים לביתו. לפני חודשים אחדים נפטר מנדלסון, וגם בני משפחתו תכננו לזרוק את הדפים המצהיבים. בזכות קרוב משפחה שהכיר את אוסף המפות בתל-חי, הצליחו אנשי המכללה לשים את ידיהם על התיעוד החשוב.
 

לאחר הסריקה מועברות המפות לארכיון שבתוך הספרייה האקדמית, למען חוקרים שאולי יבקשו לבחון אותן בעתיד. באוסף המפות אפשר למצוא גם כאלה שמשרטטות את מהלכי צבא סוריה לכיבוש הגליל במלחמת העצמאות, את הנחת צינור המים לאילת, את חלוקת אדמות קק"ל ועוד. החומרים הסרוקים מאפשרים לחוקרים לדלות פרטים היסטוריים עובדתיים מתוך התיעוד של פני הקרקע בישראל.

"מפה היא מסמך היסטורי שמספר גם על תמונת המצב בתקופה מסוימת, וגם על כוונות שרצו ליישם", אומר מרגלית. "הרבה מפות ומסמכים ממלחמות עבר ומאירועים היסטוריים לא נשמרו, מסיבה פשוטה: 'לא חשבנו שזה חשוב', יגידו אנשי התקופה ההיא. באיגוד המודדים כמו בכל גוף אחר יש ארכיון, ויושב בו עובד שאוסף ואוגר את החומרים. מגיע יומו לצאת לפנסיה, ובא לשם מנהל חדש, מוצא ערמות של מסמכים ישנים מעלי אבק, ופשוט משליך אותם. אין תיעוד או שימור ראוי.

"יש אנשים שמחזיקים את המפות אצלם בבית - בבוידעם או במקומות אחרים. רבים מהאנשים האלה נמצאים בדיור מוגן במקרה הטוב, או שהם פשוט לא בין החיים. ייתכן שהמשפחות לא יודעות מה לעשות במפות, וזה חומר שבסופו של דבר נזרק. אני רוצה שיידעו שאנחנו הבית של המפות האלה. אצלנו הן מוחזקות בחדר עם בקרת אקלים והגנה מפני קרינת UV, ואנחנו משתמשים בכל הכלים כדי למנוע הידרדרות במצבן. אנחנו יכולים לשמור עליהן למען הדורות הבאים".

פעולות התיעוד והסריקה של מפות המעברות עוד לא הסתיימו, אבל החוקרים מקווים שהקווים המשורטטים בהן יציירו תמונה מלאה יותר של אותו פרק נשכח. "התחושה היא שהסיפור של המעברות לא קיבל מספיק מקום", אומר גולדשטיין. "התרומה של יושבי המעברות לבניית הגליל, הנגב ומרכז הארץ, והקשיים שאיתם הם התמודדו, לא זכו להכרה בסיפור הישראלי. לאחר שהתמונה ההיסטורית הכללית של הקמת מדינת ישראל נחקרה, כעת הזמן לכתוב את המיקרו-היסטוריה. מתוך המקרים הפרטניים נוכל לבנות בסוף תמונה כוללת חדשה. אני כל כך שמח על אוצר המפות הזה, שיעזור לנו לקבל עוד מידע".  

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg