"מחיר פיקס" לסיוע חוץ ביטחוני וניתוק התעשיות הביטחוניות מהעטין האמריקאי. דעה

הסכם הסיוע הביטחוני החדש שאמור להיכנס לתוקף בשנת 2018 מכיל הקשחה אמריקאית על השימוש בכספי סיוע. אם לא מסתנוורים מהכותרות, בחינה עמוקה תגלה שמדובר בסיום גיל ההתבגרות של תעשיות הביטחון הישראליות שהתחיל אי שם בחרם של דה גול. למרות החשש, בפעם הקודמת שהתעשיות הביטחוניות התנתקו מעטין חיצוני הן דווקא פרחו. אם תהיה תמיכה דיפלומטית מירושלים מול ארה"ב, אין סיבה שההסכם החדש לא יהווה קפיצת מדרגה עבור התעשיות הישראליות שתאפשר להן לגדול 

Israel's Head of NSC Brig. Gen. Jacob Nagel & US Under Secretary of State Tom Shannon sign 10-yr MOU on security aid - twitter.com/IsraelinUSA IsraelDefense

ישראל וארה"ב הגיעו להסכמה על חבילת סיוע ביטחוני לעשור הקרוב שיחל ב-2018 שתעמוד על 38 מיליארדי דולרים, או 3.8 מיליארדי בשנה, כך לפי פרסום של הבית הלבן. מתוכה, 33 מיליארדי דולרים יוקצו לרכש ביטחוני, ועוד 5 מיליארדי דולרים יוקצו לפיתוח והצטיידות במערכות הגנה אווירית.

לכאורה, מדובר בהסכם יותר טוב מההסכם הקודם שהיה לישראל ועמד על 31 מיליארדי דולרים לעשור (במקור 3, אבל ישראל קיבלה יותר קרוב ל-3.1). אולם, פירוק ההסכם לגורמים יעזור להבין את מהות השינוי - ויש שינוי.

מחיר "פיקס"

מאז כניסת אובמה לתפקיד ב-2009 ועד היום קיבלה ישראל בממוצע כ-500-600 מליוני דולרים בשנה לפיתוח והצטיידות במערכות הגנה אווירית. ההסכם החדש מכליל את התוספת הזו בחבילת סיוע החוץ ומקבע אותה.

המשמעות של הקיבוע ("Fix Price") היא שלמעשה אובמה מסנדל את שני הנשיאים אחריו, בית הקונגרס והסנאט, מלתת לישראל תוספת נוספת באם תצטרך. עד היום, הבידול בין הסיוע הביטחוני להגנה אווירית עזר לישראל להתמודד עם מתווה האיומים המשתנה במזרח התיכון. אם צריך יותר, מקבלים יותר, ואם צריך פחות, מקבלים פחות. בהסכם החדש, זה מה יש. לטוב ולרע.

מכאן , שאם בוחנים את ה-5 מיליארדים שהוקצו להגנה אווירית, רואים שאין תוספת אמיתית. נהפוך הוא, במציאות שבה כמות הטילים והמעופפים במזרח התיכון רק עולה, על ציר הזמן מדובר בקיטון בתמיכה האמריקאית בצרכים של ישראל בהיבט זה. יותר מטרות ליירט, אותו תקציב כל שנה.

פחות 1.2 מיליארדי דולרים לייצור ביטחוני בארץ

אז נשארו 33 מיליארדי דולרים לעומת 31 מיליארדים בעשור הקודם. על פניו, גידול משמעותי. אבל, גם כאן אליה וקוץ בה. מדוע? מכיוון שההסכם החדש אמור להגביל את האפשרות של ישראל להזמין בדולר סיוע רכיבים ומערכות שמיוצרים על אדמת ישראל. כמו כן, ההסכם ימנע מישראל את האפשרות להזמין דלק סילוני באמצעות דולר סיוע לכלי הטיס שלה.

לפי חישוב של הבית הלבן, זה מסתכם בהוצאה של 1.2 מיליארדי דולרים בשנה. אם מפרקים אותה, רואים כי התמיכה בתעשיות ישראליות באמצעות דולר סיוע (26.3%) הוא כ-800 מליוני דולרים בשנה והיתרה, כ-400 מליוני דולרים, משמשת לרכישת דלק.

דלק למטוסים ישראל תמשיך לצרוך, רק שאת זה היא תעשה בשקלים מתוך תקציב הביטחון. המשמעות היא שמגדילים את תקציב הביטחון (סביר להניח שמשרד הביטחון ינסה זאת) או שמוותרים על פרוייקטים אחרים בגובה עלות רכישת הדלק לכלי הטיס.

מכאן, שאם לא יגדילו את תקציב הביטחון, מדובר בקיטון של כ-400 מליוני דולרים בשנה בכסף שיזרום לתעשיות הביטחוניות בישראל מצד משרד הביטחון. במקום לממן פרויקטים, יקנו דלק. זאת, בנוסף לקיטון של עוד 800 מליוני דולרים שילכו לייצור בארה"ב במקום בישראל. כלומר, מדובר ב-1.2 מיליארדי דולרים שפינו מקום בשקלים לפרויקטים.

צריך לזכור שמדובר לא רק בקיטון ההשקעה הישירה בתעשייה הביטחונית בארץ, אלא גם כזה שיפגע במעגלים של השירותים התומכים. סביב כל עובד ייצור / פיתוח בתעשייה הביטחונית יש מעגל של נותני שירותים - תחבורה, מזון, ניקיון, תרבות, פיננסים וכו'. המשמעות היא שאם יש פחות עובדים כאלו, צריך פחות נותני שירותים.

תעשיות ישראליות מייצרות גם בארה"ב

כאנטי תזה, יכול פלוני לומר שהתעשיות הישראליות, לפחות הגדולות שבהן, מקיימות מערך ייצור גם בארה"ב. לכן, גם תחת המגבלות החדשות, יגיד פלוני, משרד הביטחון יוכל להזמין מהתעשייה הישראלית רק שהייצור יהיה בארה"ב ולא בארץ. מבחינה פיננסית, החברה הביטחונית לא אמורה להיפגע, אולי אפילו להציג רווחים טובים יותר.

אכן טענה רלוונטית, רק שהיא חסרה ממד אחד - משרות בישראל. העתקת הייצור מישראל לארה"ב באופן מלא של 100% ייצור אמריקאי, משמעותו, העתקת המשרות מכאן לשם. במילים אחרות - פחות משרות בייצור הביטחוני בישראל.

מציאות כזו יכולה לייצר למדינת ישראל הפסדים בדמות השקעה ביצירת מקומות עבודה חלופיים לאותם עובדים שיפגעו או תמיכה כלכלית בהם. לא תמיד אפשר לספק חלופת תעסוקה לאיש ייצור בתעשייה הביטחונית. ולכן, בסופו של יום מתחת לכותרות, צריך לראות אם באמת מדובר בתוספת אמיתית במאזן הכולל.

פגיעה במו"פ הישראלי?

לצד הייצור, חלק מהכספים שמוזרמים לתעשיות הביטחוניות באמצעות דולר סיוע או שקלים שהדולר סיוע מחליף, הולכים לפיתוח. וכדאי להתעכב לרגע על הפיתוח הביטחוני כי זו נקודה קריטית, לא פחות מייצור.

הפיתוח הביטחוני בישראל מוזן בעיקר ממפא"ת במשרד הביטחון ובפרויקטים בדולר סיוע. כאשר, התקציב של מפא"ת הוא בשקלים, ונגזר מתקציב הביטחון של ישראל. והוא נקבע, בין היתר, גם על בסיס הידיעה שיש 1.2 מיליארדי דולרים בשנה לייצור ביטחוני בארץ ולדלק על חשבון דולר הסיוע. אמנם זה לא יחס של 1:1 אבל קיימת תלות בין התקציבים בראייה כוללת.

אם משרד הביטחון ירצה לשמר את אותם 1.2 מיליארדי דולרים בהזרמת שקלים כדי לשמר את כמות המשרות בתעשיות הביטחוניות ואת כמות הדלק, הוא יצטרך להגדיל את התקציב שלו או לקצץ. ואם יהיה קיצוץ גדול, הוא כנראה יגיע גם למפא"ת.

אמנם התקציב של מפא"ת לא גלוי, אבל פרסום בדו"ח לוקר (פרק ט') מגלה כי מדובר בכ-700 מליוני שקלים בשנה. פרסומים אחרים מדברים על תקציב גדול יותר של קרוב ל-1.3 מיליארדי שקלים. גם אם מדובר על נתון בין המספרים האלו, הוא עדיין לא מספיק לכל הפיתוחים שישראל רוצה לעשות בהיבט הביטחוני.

עבור ארה"ב, המגבלות בהסכם החדש יכולות להוות חרב פיפיות בטווח הארוך בהקשר המו"פ הישראלי בתחום הביטחון. למרות גודלה הקטן ביחס לתעשייה האמריקאית, מצליחה התעשייה הישראלית לפתח טכנולוגיות שהאמריקאית לא הצליחה. מעיל רוח, כיפת ברזל, חץ 3, מכ"מים מסויימים ואלו רק חלק מהדוגמאות.

במקרים כאלו, ארה"ב שיפרה את הביטחון הלאומי שלה אודות לתעשייה הישראלית ולדולר סיוע שתרם במישירין או בעקיפין לפיתוחים. מרבית הפיתוחים הישראלים הפכו בסופו של דבר לשיתוף פעולה עם האמריקאים והטכנולוגיה עברה את האוקיאנוס.

פיתוחים אלו, מעבר לתרומתם לביטחון הלאומי של ארה"ב, הוסיפו ערך מוסף לחומרה הצבאית האמריקאית שנמכרת על ידי קבלני ביטחון אמריקאים ברחבי העולם. יתרה מכך, הפיתוחים הישראלים כל כך מתקדמים ומקדימים את זמנם, שבחלק מהמקרים הם מייצרים ביקושים עבור קבלני הביטחון האמריקאים שאחרת הלקוח לא היה חושב עליהם.

לעיתים, מדובר בתופעה שפועלת נגד התעשיות הישראליות שמתחרות על אותו לקוח מול תעשייה אמריקאית, עם אותה טכנולוגיה שפותחה בישראל. אבל עדיין, הרווח ההדדי גדול יותר בראיית מאקרו היסטורית מאשר עסקה זו או אחרת.

יתרון שלישי בהיבט זה הוא האפשרות לשמר את ההבטחה האמריקאית ליתרון איכותי (QME) של ישראל במזרח התיכון. יתרון זה לא מגיע רק ממטוסי אפ-35 חדשים, הרקולסים או ספינות קרב. אלא הוא מגיע מיכולת המו"פ של התעשייה הישראלית. ישראל "נהנית" ממיקום גיאו-פוליטי הכולל מלחמה אין סופית, ויכולות מו"פ מתקדמות שדורשות הרבה כסף עומדות בבסיס היתרון האיכותי של ישראל, כמו, או יותר, מפלטפורמות חדשות.  

שוב, אם בוחנים את ההחלטה של אובמה ואת ההסכם לעשור הקרוב בהקשר המו"פ הביטחוני בישראל, נראה שתובנות אלו לא חילחלו לסוף דעתם של כותבי ההסכם ואלו שחתמו עליו. אם המגבלות שאובמה הטיל על השימוש בדולר סיוע יפגעו במו"פ הביטחוני הישראלי - הוא פוגע במו ידיו בתעשייה הביטחונית האמריקאית בטווח הארוך.

ניתוק מהעטין = הזדמנויות חדשות

אם הגעתם עד לשורות אלו, אני מניח שהתובנות מההסכם מתחילות להתבהר. אמנם לא ניתן לדעת מה צופן העתיד בהקשר תקציב הביטחון של ישראל בשקלים, אבל ההסכם החדש מבחינה מספרית לא בטוח שיהיה טוב יותר מהקודם מבחינת ישראל.

ההנחה שיעלו את תקציב הביטחון ב-1.2 מיליארדי דולרים בשנה כדי לשמר את אותה רמת השקעה בתעשייה הביטחונית (ייצור + מו"פ) ובדלק, לא בטוח מחזיקה מים בעידן שבו פיתוח חברתי הופך להיות לא פחות חשוב מפיתוח ביטחוני עבור הציבור הישראלי.

המשמעות היא שאם אכן יהיה קיטון בכסף שיזרום לתעשיות בארץ ולמו"פ, התעשיות הביטחוניות יעמדו בפני שוקת שבורה כמו בתקופת דה גול. וזה, כמו בעבר, יכול להיות קרש קפיצה עבורן. במציאות כזו, התעשיות יצטרכו למצוא ערוצי הכנסה אחרים.

הניתוק מהעטין האמריקאי יפתח לתעשיות עוד יותר את הרעב למכור בעולם. ושווקים צמאים לא חסר. אסיה - כולל סין, אפריקה ודרום אמריקה. אמנם מדובר במדינות מתפתחות בחלקן, לא יציבות פוליטית, לא תמיד יש להן כסף, אבל דבר אחד מאפיין את כולן - הן רוצות אמל"ח איכותי, מתקדם ובמחיר טוב.

הצורך בביטחון לאומי לא דועך. בימינו, הוא רק מתעצם עם המלחמה בטרור, מלחמת הסייבר, הצורך הגובר בנכסי חלל, והתפתחות תחומי הטילאות המדויקת והבלתי מאוישים. ולישראל יש הרבה מה להציע בתחומים אלו.

כן, זה ידרוש מהתעשיות להיות יותר יעילות, לייצר מוצרים שמתאימים ליכולת הכלכלית של הלקוח, אבל זה אפשרי. כמובן, זה ידרוש סיוע של ראש הממשלה ושריו שיצטרכו לעמוד איתן מול מחלקת המדינה של ארה"ב שתנסה למנוע הסטה של עסקאות מתעשיות אמריקאיות לישראליות בשיטות שונות.

עתיד ורוד

אין ספק כי ההסכם הוא שינוי מבחינת התעשיות הביטחוניות בארץ. אם לא נותנים לכותרות השונות לבלבל את ההיגיון, ניתן לראות שמדובר בהקשחת תנאים אמריקאית. אם כדי לדחוף את ישראל לעצמאות ביטחונית מלאה, כדי לסנדל תחרות מצד ישראל או גם וגם.

יחד עם זאת, בחינה מחד של מגמות הביקוש בשוק האמל"ח העולמי ומאידך של התושיה ההיסטורית מצד תעשיות הביטחון הישראליות, תגלה שייתכן כי בסופו של דבר התעשיות הישראליות יגדלו מההסכם החדש, והנשיא האמריקאי הבא שיכנס לבית הלבן בינואר 2017 יבין שההסכם שאובמה סגר דווקא בא לרעת ארה"ב בראייה ארוכת טווח.