ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

אנשי השנה תשע"ו: שרת התרבות מירי רגב

מי כמו מרים סיבוני מקריית גת, שמצהירה בלי להתנצל שלא קראה את צ'כוב, יכול לשים ללעג את ההגמוניה התרבותית בישראל? קבלו את השחקנית הראשית של משרד התברות. כפיים

רגע אחרי שירדה מדוכן הנואמים של חגיגות ארבעים שנה להתיישבות בשומרון, התמסרה השרה מירי רגב לאזרחים הרבים, שעטפו אותה בחום ובבקשות נלהבות לתמונת סלפי משותפת. בחיוך רחב ובעיניים טובות נענתה שרת התרבות והספורט לכל בקשה, והמתינה בסבלנות שכל דורש יכוון היטב את מכשיר הטלפון שלו, כדי שהמעמד יזכה בהנצחה הראויה. כי אם יש משהו שמעריציה של רגב לא אוהבים, זו תמונה מטושטשת. את הסלפי שלהם הם רוצים ברור, חד ונטול פוזות. ממש כמוה.

עוד כותרות:
- אובמה והנסיך צ'ארלס: המנהיגים שיגיעו ללוויה
- ביו"ש נפרדים מפרס: "לזכור את מעשיו הטובים"
-  מבצע האבטחה הגדול ביותר מאז רצח רבין

 

בעוד עמיתיה מהבית היהודי ותומכי התיישבות ותיקים אחרים זכו שם ללחיצות ידיים ולפרגון, רגב גרפה חיבוקים וגילויי הערצה השמורים לכוכבי רוק. 11 שנים אחרי שניהלה בנחישות וברגישות את דברור ההתנתקות, המתנחלים כאילו שכחו לה את מה שנראה אז כמעשה בלתי נסלח. את ההסבר לכך אפשר למצוא בדבריה של רגב עצמה מעל הדוכן, רגעים ספורים קודם לכן, כשאמרה לקהל הנלהב: אתם ואני יודעים מה זה לקבל לעג למרות העשייה, אבל אנחנו מתעקשים להמשיך ולעשות.

אחוות המקופחים היא חלק משמעותי בתורת השרה רגב. היא המגנט שמושך אליה מתפקדים ותומכים, והיא הכוח שהקפיץ אותה מהמקום ה-27 ברשימת הליכוד לפני שתי קדנציות (אחרי ערעור) למקום החמישי בפריימריס האחרונים. העשייה שלה חובקת כול, וגם מקטרגיה נאלצים להודות במבוכה שהיא קשובה לכל גוני התרבות ומנגישה תקציבים. אבל דווקא את ההגינות המקצועית שלה רגב מעמידה בצל, בעוד מול המצלמות היא שומרת על חזות של פנתרה שחורה בחליפה מחויטת.

הקיפוח הוא לא פעם הדלק המניע של עשייתה, אבל כך גם צעקת "המלך הוא עירום" שרגב משמיעה נגד האליטות הישנות. כי מי כמו מרים סיבוני מקריית-גת – זו שמצהירה בלי להתנצל שלא קראה את צ'כוב, ושהאזינה לג'ו עמר כשהחבר'ה בתל-אביב עבדו על גרסאות כיסוי לוודסטוק – יכול לשים ללעג את ההגמוניה התרבותית בישראל? מי כמוה להוכיח שהצהרות המחנה המתיימר להחזיק בתיק הדמוקרטיה והשוויון עוברות בקלות את מבחן האודישנים, אבל נכשלות לא פעם במבחן המציאות?
 
את מלחמת האליטות, שרגב הפכה לנושאת הדגל שלה, היא מנהלת לא פעם בעדינות של סמיטריילר, בלי ניסוחים מפותלים ובלי ניסיונות לשמור על חזות שקולה ומעונבת של קומבינטור פוליטי. היא לא מהססת לאיים על עיתונאים בתביעת דיבה, תוך שימוש בגנגסטרית מדוברת - "אני אראה להם מי זו מירי רגב". אין לה בעיה לזרוק בפני מקטרגיה, החוששים לתקציביהם, אמירות כמו "אנחנו קיבלנו שלושים מנדטים, אתם עשרים". איך לומר? אדיבות של מנצחים היא לא הצד החזק שלה.

אבל מירי רגב היא לא פיל מזרחי בחנות של אשכנזים מפורצלן. לגמרי לא. היא פשוט זו שעולה לבמה, ובמקום לדקלם את הטקסטים שמופיעים לה בתסריט - מורידה את התפאורה ומאפשרת הצצה מביכה אל מאחורי הקלעים. והמראה אכן מביך. אחרי עשרות יצירות תרבות שהאדירו את המסכן והדחוי, שנתנו במה מרכזית למצוקתו של המופלה, קם המקופח על יוצרו והתחיל להנהיג.

לכאורה האליטה התרבותית הייתה אמורה לתמוך במינויה של רגב לשרת התרבות והספורט, אפילו לשמוח בשמחת המהפך שאותה אליטה עצמה הביאה עלינו כשהעלתה את האנדרדוג על ראש יצירותיה. אבל תסריטים לחוד, ומציאות תקציבית לחוד. בתוכנית המתאר שלהם, אנשי האליטה לא העלו בדעתם שהמופלה אשכרה יוביל ויכריע. הם בטח לא ציפו שמקופח המחמד שלהם יתעקש על תפיסה אידיאולוגית שעומדת בצורה קוטבית לזו שלהם - בלי איזו מילת תודה לפטרונים שהביאו אותו עד הלום, בלי ליישר עמדות פוליטיות עם הקו המנחה שלהם ובלי לפנק אותם בתקציבים.
 

מאז שרגב מנסה לתרגם למספרים ולאמירות את עמדתה הציונית הבלתי מתפשרת – בסירובה לתקצב הצגות החותרות נגד קיומה של המדינה, ובשאיפתה להכניס לסל התרבות יצירות מסולסלות שנדחקו עד כה הצדה – ההגמוניה השלטת מפגינה אי שביעות רצון קיצונית. היא מגחיכה את השרה ככל יכולתה, ולא מתביישת לטעון לסתימת פיות. אחרי עשרות שנים שבהן תרבות הפריפריה הרוחנית נעצרה בגסות בידי סלקטור תל-אביבי זחוח, אותו סלקטור עצמו טורח לרכוש איזולירבנד זרחני, להדביק אותו לפיו ולטעון לקץ הדמוקרטיה והיצירה החופשית.

רגב אולי לא נהנית מהעליהום התקשורתי נגדה, מעיניה רושפות האש של גילה אלמגור או מביטוייו הקשים של עודד קוטלר, אבל היא גם חייבת להם תודה. בלעדיהם, העשייה הציבורית שלה הייתה מוצנעת בעמודים אחוריים של מוספים מפוהקים, מתחבאת בצניעות של תזמורת אנדלוסית לקהלים קטנים. ורגב, כמו רגב, לא בנויה לתפקיד שחקנית המשנה. כשהיא עולה לבמה, תסמכו עליה שלא תוכלו להתעלם מנוכחותה. תרצו או לא תרצו, משהו בכנות ובחיוך הכובש שלה יגרום לכם להצדיע בהכנעה. אתם עוד תצעקו לעברה בקול גדול: יאללה, כפיים.

- הכותבת היא סגנית עורך מקור ראשון

-לפרויקט אנשי השנה המלא באתר "מקור ראשון"

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg