ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

מנטרול ועד אזריה: הישראלים חזקים במילים

השנה החולפת תרמה ללקסיקון הישראלי לא מעט מושגים וציטוטים זכורים, לפעמים על חשבון מעשים. כותבי ועורכי מקור ראשון ו-nrg מגישים: מונחון לשנת תשע"ו, לגזור (בעזרת נערה עם מספריים) ולשמור

 
(או האינתיפאדה השלישית או גל הטרור)

לכל אינתיפאדה יש שם שנתנו לה אביה ואמה, ושנתנו לה מסקריה, ושנתנו לה מתיה. בפעם הקודמת זה נע בין "אינתיפאדת אל-אקצה", כינוי שביטא את הנראטיב הפלסטיני, לבין "אינתיפאדת אוסלו" בעל נימת התוכחה הימנית, ולבסוף התייצב על "האינתיפאדה השנייה". הפעם המצב מסובך יותר: הממסד הביטחוני הישראלי העדיף לדבר על "גל", מילה שטומנת הבטחה לזמניות. "אינתיפאדת הבודדים" הכיל ניסיון לנקות מאשמה את ארגוני הטרור, ואפילו אמפתיה מסוימת למחבל, משל היה חייל בודד שהשאיר מאחור הורים דואגים ויצא לבדו אל ארץ הקודש. "אינתיפאדת הסכינים" עשה עוול לקולפנים ולפיגועי הירי. "האינתיפאדה השלישית" שוב נשמע כשם אובייקטיבי יחסית, אבל מעורר בעיה משלו, כאשר נדמה שהטרור נרגע וכעבור זמן הוא מתעורר מחדש. אז מה עכשיו? אנחנו בשלישית או ברביעית? ואולי זו אינתיפאדה S3?

עוד כותרות:
- "אויב הפלסטינים"
- 5 יבשות, אדם אחד: פרס בראש סדר היום העולמי
- כך תמך פרס במפעל ההתנחלויות

 

 
במשך שנים רבות כיכב בראש סולם האירוניה הסיפור הידוע על רוצח הוריו שהתחנן לרחמי בית המשפט משום שהוא יתום. אבל השנה השיא הזה נשבר, כאשר מפרגני הנרטיב הפלסטיני השוו בין כאב השכול של אמהות הנרצחים בגל הטרור האחרון לבין כאב השכול של אמהות המרצחים. כדי לתקוע מסמר אחרון בארון הקבורה של ההגינות המוסרית, בא ערד ניר וצייץ את הגרסה המשופרת ל"רצח הוא רצח הוא רצח": "אמא היא אמא היא אמא". כי אם אתה מבקש לחתום ויכוח בטיעון משכנע, שֹומה עליך להשתמש בשיטת הטריפל-סטייל. שנאמר: דמגוגיה היא דמגוגיה היא דמגוגיה.

 
אוקיי, לא ממש חשופות: האזרחים הישראלים נאבקו במחבלים גם בעזרת מוט סלפי, נונצ׳קו ומטרייה. זכור במיוחד נטרול בטיילת ביפו שנעשה בעזרת גיטרה, מה שעורר שאלה מעניינת: האם גיבור הערב יפתח הדסטארט לצורך הגנה משפטית, או להוצאת דיסק חדש.

 
חברת הבנייה שהקימה את החניון הקורס ברמת-החייל הפכה לשם נרדף לשאננות פושעת. בזמן שכוחות ההצלה נברו בהריסות וניסו לאתר סימני חיים, התברר שדופק פעיל ונשימה היו גם התנאים העיקריים כדי להתקבל לתפקיד המהנדס של הפרויקט.
 
 
סתיו שפיר התעצבנה על נפתלי בנט, שדיבר על שורשינו הירושלמיים, ובפוסט בפייסבוק (שנמחק מאוחר יותר) ביקשה להזכיר לו ש"לפי התורה, הגענו לכאן ממצרים". אפשר להבין מדוע חברת הכנסת מתרפקת על זיכרונות מצרים של עם ישראל, שהרי מבחינתה מדובר בהתגשמות של חלום: חברה שוויונית לחלוטין, בלי אף טייקון, שעוסקת בחריצות במציאת פתרונות דיור, וכשיאיר לפיד פונה אליה במשפט "אחיי העבדים" היא לא מתעלפת מהתרגשות, אלא עונה "מי מדבר בבקשה?"

 
מתכננים לפתח אפליקציה שתתרגם לכם את הכלב? חולמים להקליט אלבום רוק כבד עם רביעיית נגני מפוחית? רוצים להמציא טלפון שמדבר בשפת הסימנים? אתרי מימון המונים הם הלהיט הגדול של היזמים בשקל, או במיליון שקל - אבל בשנה האחרונה הם הפכו גם לכלי פוליטי של ממש: למשל, כשהציבור סבור שהמדינה לא מסייעת לחיילים במצב קשה, כמו אלאור אזריה או יהודה הישראלי, הוא מתגייס ומגיש להם את העזרה. על מגש של כסף, אלא מה.

התקשורת הישראלית הופתעה מעוצמת האמפתיה הציבורית כלפי אלאור אזריה, אבל אולי גם היא אחראית לכך במידה מסוימת, בשל הכינוי שהדביקה לו. אחרי הכול, כשבסצנה משתתפים המחבל הכושל, הצלם השטינקר והמפקד המתחמק מאחריות – חייל שיורה נשמע כמו הדמות היחידה שממלאת את תפקידה.
 

מה בדיוק נאמר שם, באותה פגישה בין חאג' אמין אל-חוסייני לאדולף היטלר? זה כנראה לא ממש משנה. ההתנצלויות וההבהרות שנשמעו מפיו של נתניהו, אחרי שהעניק למופתי הפלסטיני את זכויות היוצרים על השואה, מלמדות שגם הוא הבין שיש אירועים שעדיף פשוט לא להתעסק איתם. אפילו הגרמנים מחו ולא הסכימו לשמוע שמישהו אחר אשם בהשמדת העם היהודי, אחרי שבמשך שנים הם מעבירים לנו צוללות למירוק המצפון. מצד שני, אולי גם זה רעיון ששתל אצלם אבו-מאזן, בניסיון אחרון לזרוק את היהודים לים.


לציבור הישראלי נמאס מרשות השידור. הוא לא מבין למה עליו לשלם אגרה ולקבל עוד גוף תקשורת שמורכב ברובו מאותה אליטה אשכנזית-חילונית-שמאלנית, ונהנה מתקציב של מאות מיליוני שקלים. נו טוב, זה קרה מכיוון שרשות השידור הוקמה על ידי אנשי שמאל בתקופה שבה נדמה היה ששלטון השמאל יימשך לנצח. עכשיו לעומת זאת הקימו את "תאגיד השידור הציבורי" – גוף חדש ואחר לגמרי, עם שם חדש ואחר לגמרי, עם תקציב חדש ואחר לגמרי של מאות מיליוני שקלים חדשים ואחרים לגמרי, שיורכב ברובו מאשכנזים-חילונים-שמאלנים חדשים ואחרים לגמרי. כמה טוב שיש ממשלת ימין.


מילה שמשמשת לתיאור פצצות המרגמה הנוחתות תדיר ברמת הגולן - בשל חוסר דיוק מצד צבא אסד, המורדים או דאע"ש. מכיוון שהמטרה העיקרית של המונח הזה היא לפטור את ישראל מפעולת תגמול, אפשר למצוא לו יישומים נוספים: "לא איחרתי לעבודה, פשוט זלג לי המוצ"ש לתוך יום ראשון"; "זה לא חיסול פלילי בהרצליה, זו זליגה של נתניה"; וגם "החניון לא קרס, בסך הכול הזדלג לתוכו מפלס מינוס 3".
 

בתי החולים שערי צדק, איכילוב ומאיר חייבים הרבה לבני הזוג סמוטריץ': ממש בעיצומו של השיימינג לשלושת המוסדות הרפואיים, שלפי הדיווח ברשת ב' הנהיגו הפרדה בין יהודיות לערביות במחלקות היולדות, בא הח"כ בצלאל והסביר שרעש החפלות של בנות דודותינו אינו מאפשר מנוחה לאם הטרייה. זוגתו הוסיפה שגם מרופא ערבי כדאי לתפוס מרחק בזמן הלידה, שכן מדובר ברגע קדוש, והיא מעוניינת ש"רק ידיים יהודיות ייגעו בתינוק שלי". וזה הרגע שבו תחקירני רשת ב' היו צריכים לצאת בכותרת חדשה: בבית החולים שבו רויטל סמוטריץ' נוהגת ללדת, הרופאים אינם משתמשים בכפפות!

אלף גינויים ממנהיגי הציונות הדתית לרוצחי משפחת דוואבשה, לא יכלו אל מול תמונה אחת: תמונתו של התינוק עלי, שבה ננעצים סכינים לצלילי השיר "ואינקמה נקם אחת משתי עיניי". אכן, מבוכה למגזר. ועוד לא דיברנו על העובדה שהפלייליסט של החתונות הסרוגות תקוע עם אותם שירים כבר עשרים שנה, וגם לא על כך שזהבה גלאון ראתה איזה נזק נגרם לימין והתחילה לרקוד את הריקוד שלה - מראות קשים בפני עצמם.
 

אל תראו אותה ככה. המילה יאכנע, מתברר, התחילה את הקריירה שלה ככינוי חיבה לבנות ששמן יוכבד. רק ב-1878 הפך הכינוי הזה למילה נרדפת לאישה רכלנית וחטטנית, שמתפארת בהיותה מיושנת וזקנה. למהפך הזה אחראי המחזה "המכשפה", שבמרכזו עמדה הדמות בובע יאכנע. סבתא יוכבד, בשבילכם. מאז עברו הרבה הגהות על מילון הסלנג, והמילה "יאכנע" נשלחה אחר כבוד לאגף הסיעודי שלו, לצד חברותיה הצעירות "מדליק", "להיט" ו"גזעי". כך שכשאהוד יערי כינה באולפן שישי את דנה וייס "יאכנע", הוא הצליח בעיקר לפסול במומו, כמקשיש בזכות עצמו.


ב-1966 הוקמה הוועדה הציבורית הראשונה לבירור הטענות על חטיפת ילדים תימנים בשנות הקמת המדינה. ועדות נוספות הוקמו ב-1967, ב-1988 וב-1995, וזו האחרונה הגישה בשנת 2001 דו"ח סופי בן 1,828 עמודים. למרות שלל הוועדות הפצע הציבורי נשאר כאוב ופתוח, ולכן עלתה השנה דרישה חדשה - לחשוף את כל החומרים של כל הוועדות, כדי שפעם אחת ולתמיד אפשר יהיה להגיע למסקנה ודאית שמדובר בפרשייה שלעולם לא תגיע לפתרונה הסופי.


(או כדור בין העיניים או חופר מנהרות)

כאשר גם יו"ר הליכוד וגם יו"ר הבית היהודי הם קצינים לשעבר ביחידות מובחרות, ההתכתשויות המילוליות ביניהם הופכות לבליץ של דימויים מהעולם הצבאי. בקרוב תיתכן הסלמה כאשר השניים יעברו לגדף זה את זה ב"יא פעור", "שקמיסט" ו"חפ"ש". לבנט, לפחות, הפגנת הקרביות לא עזרה בינתיים; תיק הביטחון, שהוא כל כך חשק בו, ניתן דווקא לאפסנאי במיל'.


ב-1966 הוקמה הוועדה הציבורית הראשונה לבירור הטענות על חטיפת ילדים תימנים בשנות הקמת המדינה. ועדות נוספות הוקמו ב-1967, ב-1988 וב-1995, וזו האחרונה הגישה בשנת 2001 דו"ח סופי בן 1,828 עמודים. למרות שלל הוועדות הפצע הציבורי נשאר כאוב ופתוח, ולכן עלתה השנה דרישה חדשה - לחשוף את כל החומרים של כל הוועדות, כדי שפעם אחת ולתמיד אפשר יהיה להגיע למסקנה ודאית שמדובר בפרשייה שלעולם לא תגיע לפתרונה הסופי.
 

יוזמי הקמפיין של שכונת "כרמי גת" המציאו מגזר חדש: ערסים שלא יודעים מה זאת חנוכייה. ציון לשבח מוענק להם בזאת על הקריאייטיב שהחזיר לאופנה דתיים משנות התשעים, סרטי בורקס וגזענות מביכה. לזכותו של הציבור הסרוג ייאמר שנרשם בו קונצנזוס מלא של סלידה מהקמפיין. יותר משהסרטון הזה חשף את פרצופו הגזעני של המגזר, הוא גילה את פניו המתפכחות.


הספורט יפה לבריאות, אלא אם כן אתה אוהד הפועל תל-אביב, או מכבי חיפה, או כל קבוצה אחרת שמשחקת נגד בית"ר ירושלים. עשרות מחברי ארגון "לה פמיליה" נעצרו ביולי השנה, בחשד שתכננו לרצוח ולשדוד אוהדים של קבוצות אחרות. כי מה פתאום הם העזו ללבוש אדום או ירוק? זה לא יפה. רק צהוב-שחור יפה לבריאות, או להישארות בחיים.

בעבר ידענו שלמחבל יש שני מצבי הפעלה: "מסוכן" או "מחוסל". והנה נוסף אזור הדמדומים של "מנוטרל" - חי, אך נטול יכולת תמרון ותנועה; נראה מאיים, אך לא באמת מהווה סכנה לאיש. ולפי הקריטריונים האלה, גם ההנהגה הישראלית הייתה מנוטרלת למדי בשנה האחרונה.


אין יהודי שלא חולם על אחדות בעם, ופוליטיקאים לא שונים בזה מכל אחד אחר. מתוך רצון אמיתי של ראש הממשלה (להעיף את בנט) ודאגה כנה של יו"ר האופוזיציה (לא לאבד את כיסאו), ניהלו השניים לאורך השנה מגעים מתקדמים להקמת ממשלת אחדות, כפי שהם חלמו ורצו תמיד. או כמעט תמיד. ואם לדייק – רק אחרי הבחירות. כי לפני הבחירות דווקא הגברת הקיטוב ומלחמות "זה אנחנו או הם" עוזרות להביא מנדטים, ועם כל הכבוד לאחדות ישראל, המנדטים קצת יותר חשובים.


בוז'י הרצוג, אהוד ברק, גילה גמליאל – הם ועוד רבים אחרים מיהרו להתריע מפני הפאשיזם המשתלט על ארצנו. גם כי "נאציזם" זו מילה לא יפה, וגם כי קשה להגיד "ניצני נאציזם" ועדיין לקוות שייקחו אותך ברצינות.
 

היא מכינה מגזרת נייר לסוכת אבלים? היא נאבקת בשפיץ של השוקו? היא ממהרת לחנוך מחלף חדש? אפשר לנחש שהתשובות לכל השאלות האלה הן שליליות, ובכל זאת הרמטכ"ל גדי אייזנקוט בחר בה כסמל, כשאמר לתלמידי תיכון "לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". אולי בעוד כמה שנים, כשתסתיים תקופת הצינון שלו, הוא יהיה זה שיגזור את הקופון.


כולם כבר יודעים עד כמה הנשיא ריבלין צנוע, האיש שאפילו השם שלו מעיד על צניעותו – לא ראובן אלא סתם רובי (רק לשם השוואה: תארו לעצמכם שקודמו, שמעון, היה הופך לשימי). תמונותיו הצנועות של נשיאנו, ממסעותיו הצנועים במחלקות התיירים הצנועות של המטוסים הצנועים ביותר - התפרסמו בכל מקום אפשרי. כאילו מישהו שכח שיש דברים שהצנעה יפה להם. ועדיין, ברוך יהיה ריבלין שחתך את תקציב בית הנשיא בשליש.


הנה הוא, המנוול הקטן. הפיקאצ'ו המ*%*@ הזה! חודשים אני רודף אחריו, יצור צהוב ונאלח. תפסתי כבר את כל הפוקימונים חוץ ממנו, חתיכת קארטוּן יפני מקולל. ועכשיו אני רואה אותו, ממש מולי. איזו התרגשות. אני מכוון את הטלפון, מחכה לרגע הנכון ו... כן! כן! תפסתי אותו. יש לי פיקאצ'ו. סוף-סוף יש לי פיקאצ'ו. אין לי חיים.
 

גם כאלה היו לנו בגל הטרור האחרון, וזכורה במיוחד המחבלת שנופפה סכין מול חיילים בעפולה באוקטובר 2015, רק מתוך תקווה שיירו בה. כשפיגוע זוכה להגדרה "על רקע אהבה נכזבת" כמעט מתחשק לשאול: נו, ואיך זה נגמר? לא, עזבו אותי מפצועים והרוגים, יש דברים חשובים יותר: הוא חזר אליה בסוף? הם הבינו שכל אחד מהם רק ניסה לשחק אותה קשה להשגה, ושרק יחד הם יכולים להיות מאושרים? ויהיה סרט המשך? טוב ויפה ומרגש, הבעיה היא שכמעט כל פיגוע יכול להסתתר מאחורי ההגדרה "אהבה נכזבת". אם לא לאהוב מהעבר, אז ל-72 הבתולות המובטחות בעתיד.


במשך שנים איימו לעשות את זה, הזהירו, נופפו, ובנובמבר האחרון גם עשו: הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בראשות ראאד סלאח' הפך לבלתי חוקי, ונשלל רישיונו לפעול. ומי שהכי נדפק זה הפלג הדרומי, שעכשיו יצטרך להסיע אותו לפיגועים.
 

ימים אפלים ואנטישמיות רבתי נחתו על מדינת ישראל באמצע החורף האחרון, כאשר צבא ההגנה הורה על גז עבדקנים כאן ולאלתר, כאילו אנו חיים בת"ח ות"ט. השערורבנים (רבני שערוריות - מילה שתיכנס בקרוב לשפה כי אין ברירה) שלפו מיד את נשק יום הדין, והכריזו כי הביני"שים יצעדו לכלא בגאון. וצה"ל – כמו תמיד כשהוא מחליט להתבחבש במשהו שאינו קשור לתפקידו – התבלבל והתנצל והתקפל. הסכנה הקיומית חלפה, הקדוש ברוך הוא שוב הצילנו מידם.


מסעודה משדרות, יצירתו המופתית של אלכס גלעדי, הודחה מכהונתה רבת-השנים בקול רעש גדול, על ידי שכנתה לשיכון בעיר הדרומית. היה זה כאשר הודלפו בצורה מגמתית דבריו של רמי סדן, יו"ר דירקטוריון ערוץ 10, על הצורך בפנייה לקהלים חדשים. לא ברור מה בדיוק גרם להדחה המפתיעה של מסעודה, אבל לפחות בדבר אחד היא יכולה להתנחם – התואר נשאר בשדרות. אם סדן היה מדבר על פרחיה מנתיבות, מישהו כבר היה עולה על בריקדות.


את "זובור" אנחנו מכירים מהשפה הצבאית, אבל בתחקיר על פעילי בצלם התברר שיש למילה הזו בת-זוג, "גזנגה". יחד הן מתארות את המסלול הממתין לסוחר קרקעות שמוסגר למשטרה הפלסטינית – קודם עינויים, אחר כך הוצאה להורג. האמת, לא מפתיע במיוחד. תמיד ידענו שארגוני השמאל שואפים לתלות בחוץ את הכביסה המלוכלכת, עכשיו בסך הכול התברר שהם לא טורחים להוציא ממנה לפני כן את הבנאדם.


"אמרו לי תמיד להתחיל בציטטה כי זה עושה רושם תרבותי, אז קבלו: כמו שאמר פעם פילוסוף סיני יהודי - קאט דה בולשיט". בנאומה על ביטול חוק הספרים, הוכיחה שרת התרבות שלפעמים הפארסה יכולה להפוך לקלאסה. היכולת של מירי רגב לקחת את אחד התיקים הכי פחות מבוקשים בממשלה וליצור ממנו את צלחת הפטרי של האג'נדה שלה, היא ללא ספק מרשימה. הסגנון – או היעדרו - הוא שאלה של טעם, אבל דבר אחד ברור: רגב באה לעשות מהפכה. היא רוצה שילדים בנתיבות יקנו ספרים. היא רוצה שחברי הקרנות ישקשקו כשהם דוחים תסריט. היא חושבת שלכולם מגיע ביס מהיצירתיות הישראלית. ולפעמים, רק לפעמים, המטרה כן יותר חשובה מהדרך.
 

 

רגע לפני גמר העונה השביעית של האח הגדול נוסד "צבא האמת של שי חי", כאשר גדול גיבורי הווילה בנווה-אילן עזב אותה על תקן בלתי נסבלות חברתית. לאמת של שי חי יש דרישה מאוד פשוטה מן העולם: "ככה אני, תסתדרו". ואם אפשר, סגדו לי. שאיפתו הכמוסה של שי חי והדור שהוא מנהיג, ילדי "האמת שלי", היא שיניחו להם להמשיך לשקר לעצמם. הרי מה צריך השי חי כדי להיות מאושר? שמישהו יעניק לו את הלגיטימציה להתעצל. שמישהו יגיד לו שלבנות חומה במסגרת משימה זה הרבה פחות קסום ומרטיט מאשר לבעוט בה ולעטוף את זה בצלופן של גבורה.
 
 
לגויים יש מחלת זיקה שמכווצת את גולגולות ילדיהם, לנו יש זיהום במפרץ חיפה שיוצר אפקט דומה. ומה שמרגיז במיוחד הוא שבני משפחת עופר, שהמפעלים שלהם חשודים בהקטנת הראשים, דווקא קיבלו ממדינת ישראל תספורות ממש גדולות.

 
אז מה היה לנו שם? קורנפלקס, חומוס, טחינה, דג סלמון, גרנולה וחלבה. מצעד המוצרים שירדו מעל המדפים בבושת פנים והוחזרו לבית היוצר המפשל שלהם שבר השנה שיאים של טעם רע. לא רק טעמו של הרעל המזיק, אלא גם של תעשיית השקר שחלחלה לתעשיית המזון, כיסתחה עצמה לדעת, ונאלצה לצאת עם זנב של סלמונלה מקופל בין הרגליים. האזרח הנבוך נשבע להחרים, לגנות ולהיגמל לנצח - וחזר לצרוך את אותם מוצרים תוך שבועיים כאילו כלום. איפשהו בין אזעקת הסלמונלה הרביעית לחמישית, הצרכן התחיל להרגיש שהנודניק האמיתי בסיפור הוא בכלל משרד הבריאות. הרי אם נביט ברשימת המרכיבים של האנטיביוטיקה שלנו, לדוגמה, נראה שכל מה שצריך כדי להכשיר את השרץ זה למתג אותו מחדש כקפסולות לשיפור תפקוד הכבד. במקום להילחם ביצרניות הסוררות, מומלץ להעביר את מוצריהן ממדף הדגים למדף תוספי המזון. כי כידוע, מה שלא הורג אותך, מחשל אותך.
 
 
"אנחנו לא עובדים אצל השטאזי ולא מגיבים לשטאזי", הייתה לשון התגובה ששלחה מנכ"לית "שוברים שתיקה", בעקבות צילומי הווידאו שבהם נראה פעיל השמאל הקיצוני עזרא נאווי מקבל כספים מאנשי ארגונה. למה שטאזי? אולי כי המשטרה החשאית של מזרח-גרמניה היא האסוציאציה הראשונה של מי שמרבה לטייל בברלין; אולי זה קטע היפסטרי בנוסח "זו המשטרה החשאית הכי טובה בעולם אבל אין סיכוי ששמעת עליה"; או שמא כי "שטאזי" היא מילה שאפשר לירוק החוצה בשפתיים מכווצות ושיניים חשוקות, כשלא רוצים לתת תגובה עניינית.

 

לתקופה מסוימת זה הפך כמעט להרגל: בליל שבת דאעש מכה בצרפת, בגרמניה או בבלגיה; במוצאי שבת מתמלא הפייסבוק העברי בפוסטים שנעים בין "אמרנו להם" לבין "מגיע להם". מצד שני, ההזדהות שהפגין השמאל הישראלי עם סבלם של האירופים הייתה גם היא מתיימרת ונטולת אותנטיות. אחרי מתקפת טרור בפריז האירו כל אתר אפשרי בצבעי דגל צרפת, אבל כשהיה פיגוע בקריית-גת אף אחד לא חשב שצריך להאיר בגלל זה את קריית-גת.
 
 
"הבעיה שלך היא שאף אחד לא מזהה אותך", אמרו היועצים לח"כ אראל מרגלית, "בשביל המתפקדים אתה ממש כמו ח"כ איתן ברושי". איתן מי? שאל מרגלית. "בדיוק", ענו היועצים, "ואם אתה רוצה להפסיק להיות אלמוני, פשוט תקלל". אז זה מה שמרגלית עשה, ואכן בתוך זמן קצר רבים ממתפקדי מפלגת העבודה הכירו את שמו; הבעיה היא שאת מפלגת העבודה היום כבר אף אחד לא מזהה.

 
מיטב וגם הרבה-פחות-מיטב עיתונאי ישראל זכו הקיץ למופע חינם, בחסות משרד ראש הממשלה. 4.5 שעות בממוצע - בלי הפסקה לקניית פופקורן - של אחד ממיצגי התאטרונטו הטובים שנראו בישראל. נתניהו זעם וצחק, דפק על השולחן ואייר את עצמו, חיקה והרעים בקולו, והוא עשה זאת יום אחרי יום מבלי להראות סימני שחיקה, בדיוק וחדות של שחקן נשמה אמיתי. עיתונאי השמאל נפלו שדודים לרגליו במאמרי דעה משתפכים, עיתונאי הימין בעלי המשפחות הברוכות, תהו האם בפעם הבאה יהיה אפשר להביא גם את הילדים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg