כשמפורסמים מתו השנה, אנחנו מתנו על עצמנו
השנה נחיה פחות ברשת החברתית. נחיה באמת, וגם נמות באמת, כמו שאנחנו: פשוטים, מלאי פגמים וכאלה שלא זכו לפגוש את פרס
השנה הרבינו להשתמש במותם של מפורסמים כדי להאדיר את עצמנו מבחינה אישית. כבוד המת כלל לא היה חשוב, אלא רק כבודו האדיר של החי. על גבו של המת, מתאפשר לחי להראות כמה הוא מת על עצמו וככל שהמת גדול ומפורסם יותר, כך ההספד מאדיר את החי יותר, ככזה שזכה לפגוש את המת בחייו. ואפשר גם לערב הורים: אם רק הדוד שלך זכה לפגוש את דיויד בואי, שלוף את התמונה מהנפטלין, דבר על הדוד, דבר על הגנים המשובחים שמפעמים בך, דבר קצת (אולי) גם על בואי וזכית.עוד כותרות:
- טראמפ היה יותר טוב, ספק אם זה יספיק
- פתרון נתניהו וליברמן לטרור: חרם על המפלגות הערביות
חבר הפנה את תשומת ליבי לקיומו של עמוד פייסבוק שנקרא: 'המנוח ואני', כעמוד שמרכז את ההספדים האלה ששברו השנה שיא, כשרגעי פולחן האישיות הגדולים ביותר הגיעו כמובן בימים האחרונים, עם מותו של שמעון פרס כשאנשים היו עסוקים בלספר איפה פגשו את פרס ואיזה מדהימים הם.
שמעון פרס. חגיגת הנרקיסזם הגיעה לשיאה עם מותו של פרס ז''ל.
צילום: אריק סולטן
"כל כך מתבקש דף כזה במדינה מלאת נרקיסיסטים כמו שלנו", כתב חבר אחר בתגובה לשיתוף הדף הזה. הוא כל כך צודק. הפכנו לפרטים נרקיסיסטיים, לאומה שמקדשת את ה'אני'. ברור שאנחנו כבר מזמן לא ה'אנחנו' האלתרמני, אבל קיטוב כזה בין פרטים שמאדירים את עצמם הפך להיות נחלת היומיום הלגיטימית שלנו וזה הזמן להגיד שזה נמאס.
חלקם של המספידים גם משתמשים בדברי ההספד במסווה של געגועים ל'ארץ ישראל הישנה והטובה', ע"ע ההספדים בזמנו לאריק אינשטיין, אבל אל תקנו את זה. בעצם השימוש המוגזם והפומפוזי הזה בגעגוע המזויף הם רק מראים שהם בעצם מאוד מרוצים מהתקופה של היום ככזו שמאפשרת להם להחמיא לעצמם בלי סוף בצורה פומבית במסווה של כתיבה רגישה. אם הם היו מתגעגעים באמת לתקופות אחרות - הם היו שותקים או משתתפים במאמץ להצעיד את המדינה לתקופה טובה יותר ממה שהיה אז. היו עסוקים פחות בלהתרפק על נוסטלגיה ויותר בלייצר קיימות.
אישי ציבור חוטאים בזה, וגם אנחנו, אנשי התקשורת, חוטאים בזה. אנחנו אלופי המספידים כאלה שפגשו/ראיינו/הצטלמו עם המנוח וחוו איתו רגעים אינטימיים שאיש לא חווה וכבר לא יזכה לחוות. וכל זה לא היה קורה בלעדינו, ללא מקצועיותנו אז גם נכתוב ונבליט את זה, למקרה שמישהו שכח שאנחנו כאלה. וכן, ברור לי שגם לי יצא לחטוא בזה והטקסט הזה הוא גם נקודה רצינית למחשבה עבורי.
אז שווה בהחלט להכניס לחשבון הנפש שלנו השנה עד כמה שכחנו שגם צניעות היא אופציה לא רעה בכלל. לחשוב עד כמה סטטוס הוא באמת מהלב, באמת מנציח משהו או מישהו או שמא אנחנו יותר מאוהבים ברעיון שקל כל כך ליצור פרסום עצמי ברגעי משבר לאומיים או בינלאומיים. וכשמוכנס למשוואה הספד על אדם מת, שכבר לא יכול להתגונן, נוצר שיח דביק ומלאכותי של אנשים שלא באמת מתאבלים, שלא באמת מבכים, אלא של כאלה שלא יכלו לחכות כבר לשלוף את 'תיק החבצלת' האישי שיש להם עם המת כדי לצאת גדולים עוד בחייהם וזה סוג של חטא כפול: חטא כלפי ה'ממנטו מורי' וחטא היוהרה.
השנה זה הזמן לחשוב על פחות האדרה עצמית, ויותר ערבות הדדית. פחות פולחני אישיות של מי שבלאו הכי חזק, ויותר העצמה של מי שחלש וזקוק שאחרים ידחפו אותו למעלה. פחות פוטו-אופ עם אנשים שבטח ימותו יום אחד, ויותר עשייה מאחורי הקלעים.
אבל נדמה שאנחנו לא יודעים איך לעשות את זה יותר, ואנחנו מאדירים את מי שמצליח לסחוט מאיתנו הכי הרבה לייקים. מי שיש לו הרבה עוקבים הוא חזק וזה יכול גם להשתלם לו כספית, וההיפך, מי שחלש ברשת לא קיים. כולנו חסידי התיעוד המידי, התזזיתיות הקליפית. השקת אופציית השידור החי בפייסבוק שמאפשרת לכל אחד מאתנו לחיות בפרק של 'מחוברים' ולתעד את חייו, רק מוסיפה עוד נופך חי ובועט לנרקיסיזם שלוח הרסן הזה.
אולי הפתרון הוא פשוט לקיים מידי פעם 'צומות' רשתות חברתיות, להיכנס אליהן במידה ולא לחיות בהן כל הזמן, ואז לא נצטרך לבהות בהן ולמלא את הפיד, את הריק, ב'אני'- אלא פשוט נחיה באמת, וגם נמות באמת, כמו שאנחנו: פשוטים, מלאי פגמים וכאלה שלא זכו לפגוש את שמעון פרס.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם