לחיים טובים: הוויכוח העקר של שקד ויחימוביץ'
לסוציאליזם וגם לקפיטליזם יש את אותה היכולת לייצר פערים עצומים באותה מידה שניתן ליצור באמצעותם צדק חברתי ושיוויון. כשהמטרה היא חברה מתוקנת עבור כולם, אפשר להגיע אליה בכל מיני דרכים
מאמרה של איילת שקד בכתב העת ״השילוח״ הוליד דיון ציבורי מהסוג שהרבה זמן לא ראינו. דיון שחלקנו ערכו בפעם האחרונה אי שם בתיכון או בצבא. דיון עם הרבה אמיתות מוחלטות, אידאולוגיות נוקשות וקביעות נחרצות. אחרי שכבר היינו בטוחים שרק נערים מוטרדים משאלות כמו ״סוציאליזם או קפיטליזם״, באה שקד ופרשה משנה סדורה בנושא.עוד כותרות:
- טראמפ היה יותר טוב, ספק אם זה יספיק
- פתרון נתניהו וליברמן לטרור: חרם על המפלגות הערביות
כצפוי, מיד לאחריה הגיבה הצד השני של המטבע - שלי יחימוביץ'. אחרי ששקד פרשה תפיסת עולם שמצדיקה התערבות ממשלתית מינימלית בנושאי חברה וכלכלה ומקסימלית בנושאי דת ומדינה, צצה יחימוביץ' ואמרה פחות או יותר את ההפך: תפקידה של המדינה הוא קודם כל בהסדרת כוחות השוק, ולעומת זאת אין שום הצדקה בהתערבות מדינתית בנושאי זהות יהודית.
שתיהן הביאו אסמכתאות למכביר מהמקורות היהודיים: בעוד שקד העצימה את מסורת ההסתמכות היהודית על גופים קהילתיים וולונטריים, יחימוביץ' ביכרה את החוקים הסוציאליים המעוגנים בתורה.
על אף שהדיון בהחלט מרתק ומעורר מחשבה, יש בו לטעמי צד מגביל ביותר שנובע מאופי השפה ההרמטית של אידאולוגיות סדורות למיניהן. בזמן שכל צד מתחפר בתפיסת עולם מסוגרת, הוא עלול לשכוח שהמטרה היא לא תורת העולם אלא בני האדם, קידום חייהם ופתרונות לבעיותיהם. וכך נוצרים אחד מהשניים: או שהאידאולוגיה מתנפצת בקרקע המציאות, או במקרה הרע והמוכר באכזריותו, בני האדם מתנפצים בקרקע האידאולוגיה.
ומה מלמדת ההיסטוריה המקומית בנושא הויכוח? מדינת ישראל הוקמה על רקע ערכים סוציאליסטיים ולא ליברליים. ערכים של צדק ושיוויון כלכלי הובילו, לפחות בהצהרה, את המייסדים והמדינה (יחד עם אירגון העובדים הגדול, ההסתדרות) לנהל את סדרי העדיפויות הלאומיים - המדינה ולא יוזמה פרטית, כמו שהיתה שואפת השרה שקד.
ומה קיבלנו מהמילים הגבוהות של ״חברת מופת שיוויונית״? קיבלנו מציאות שבה מההטבות הסוציאליסטיות נהנו מקורבי השלטון, שבנו לעצמם שכונות מגודרות ומסוגרות שנהנות עד היום מהטבות קרקע ומס (קרי - הקיבוצים), ולעומת זאת את הרחוקים מהצלחת ניתן היה בקלות להפוך לחלשים ולשלוח לאייש את הנגב השומם והגבולות המסוכנים, חסרי אמצעים לפיתוח כלכלי.
ומה השתנה כשערכי הסוציאליזם הוחלפו? כשהחלו הפרטות מסיביות, קיצוץ קצבאות והפחתת התערבות המדינה? האם נוצר שינוי מהותי בסדרי העדיפויות? התשובה לכך היא כמובן שלא. אבירי הנאו-ליברליזם התייחסו לחלוקה המעוותת שנוצרה על ידי קודמיהם כנקודת הפתיחה של התחרות החופשית, כמציאות טבעית ונתונה. כמה קל היה להגיד לאם חד הורית במצפה רמון ש״מי שרוצה מצליח״, כי ככה הרי לימד אותנו מילטון פרידמן האמריקאי. אחרי שזרקו אותם בבית שאן, עם אפס סיכויי הצלחה, באה האידאולוגיה השנייה, מוסיפה חטא על פשע ומתייחסת אליהם כשחקנים שווים בשוק החופשי.
במילים אחרות, השאלה היא לא מהי האידאולוגיה אלא מהי המטרה הסמויה מן העין. כמו שכבר ראינו, גם לסוציאליזם וגם לקפיטליזם יש את אותה היכולת לייצר פערים עצומים בין מרכז חברתי לפריפריה חברתית - באותה מידה שניתן ליצור באמצעותם צדק חברתי ושיוויון. כשהמטרה היא חברה מתוקנת עבור כולם, אפשר להגיע אליה בכל מיני דרכים.
במקום לחפש תורות עולם סדורות מיובאות, הרבה יותר הגיוני להסתכל על האתגרים והבעיות שקיימים במציאות, בזמן ומקום מסויימים ולהתאים את הפתרונות אליהם. שיטה כלכלית שטובה לשבדיה ולארצות הברית, כנראה שלא תתאים לכאן, ומה שהיה טוב להקמת המדינה, לא יהיה טוב ל״סטארט אפ ניישן״ של 2016.
שיטה כלכלית ישראלית חייבת להתייחס לבעיית היסוד של החברה הישראלית, והיא החטא הקדמון של מקימי המדינה שיצרו בגסות ובאכזריות שתי מדינות שונות: מדינת המרכז החברתי-פוליטי, שבה האליטות השונות נהנות משליטה במוקדי הכוח, מעושר כלכלי ומהזכות לנהל דיון ציבורי שעובר מעל לראש של כל השאר, ומולה מדינת הפריפריה, שסובלת מהזנחה, חינוך גרוע ונוכחות דלה במוקדי הכוח.
הדיון בין יחימוביץ' לשקד לא נמצא שם, בבעיות הממשיות הדורשות תיקון. הדיון האידאולוגי מתנהל כאילו היינו בגרמניה או בשבדיה. במקום התמודדות עם אתגרים חברתיים, הדיון הוא על אידאולוגיות שנכתבו אי שם במאה ה-19 על ידי מרקס ואדם סמית, אידאולוגיות שבהחלט היו מנועי השינוי הגדולים של האנושות בעידן המודרני, אך התנפצו לרסיסים במלחמות העולם האחרונות.
ואם כבר סוציאליזם מול נאו-ליברליזם, למה לא לקחת מכל אחת מהגישות את היתרונות שבה? כבר לפני 80 שנה ניסח זאב ז׳בוטינסקי תפיסה חברתית שעושה זאת, כשקבע את חמש המ״מים שעל המדינה היהודית לספק לאזרחיה - מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. כל השאר יושגו בצורה הטובה ביותר על ידי כוחות השוק, התחרות והיוזמה הפרטית.
זוהי גם הגישה הקרובה יותר לערך היהודי המרכזי של ״ערבות הדדית״, האם זהו לא ערך שסביבו אפשר לייצר מכנה משותף רחב?
למחרת קריאת הדיון בין יחימוביץ לשקד, נתקלתי בפוסט בפייסבוק של עורך הדין יורם סגי-זקס, המתאר לקוח שלו, אדם חסר-כל בן 76 שעומד למשפט באשמת ״מטרד לציבור״. חטאו הגדול הוא שקיבץ נדבות בעירו באר שבע, והמשטרה החליטה בשל כך לגרור אותו לתת את הדין על כך בבית המשפט. והוא לא לבד: בשנים האחרונות משטרת ישראל הפעילה נוהל מיוחד וניהלה הליכים (לרבות מעצרים) כנגד פושטי יד רבים. ונשאלת השאלה, במיוחד בימים אלו של חשבון נפש: האם זו החברה שאנו רוצים לחיות בה?
אקו"ם