ראשי » חדשות » בארץ

חשבון נפש תשע"ז: מי צריך לבקש סליחה, ולמה?

נתניהו צריך לבקש את סליחתו של יעלון, האופוזיציה צריכה להתנצל בפני הציבור, גוטמן חייב לכפר על התקופה האחרונה והתקשורת צריכה להתפייס עם מירי רגב. פוליטיקה, תקשורת, צבא: מי צריך לנצל את כיפור עבור חשבון נפש?

25 שעות הצום הן זמן מצוין עבור אדם לעשות עם עצמו חשבון נפש. לשאול היכן הוא טעה, מה צריך לתקן ולמי מגיעה התנצלות. פוליטיקאים, מאמנים, נבחרי ציבור, קצינים בצה"ל וגם התקשורת – כולם טעו השנה, כולם הגזימו, הקצינו ופגעו. עכשיו הזמן לבקש סליחה.

 

אין ספק שבערב יום הכיפורים תשע"ז, נדרשת ממשלת ישראל לחשבון נפש עמוק. האם רמת הביטחון שמקבלים אזרחי ישראל בתוך ומחוץ לקו הירוק אכן מספקת? האם חגיגות השמחה בירושלים של תושבים בעלי תעודות זהות כחולות בעקבות רצח יהודים הן דבר שיכול להתרחש במדינה נורמלית? ובכלל, האם לא הגיע הזמן לטיפול שורש יסודי, על כל הבלגן המשתמע מכך, ביחס למה שמתרחש בחלקים רבים במגזר הערבי בתוך שטחה הריבוני של ישראל? אבל את חשבון הנפש שלה נדרשת ממשלה לעשות בכל שנה. למעשה, בכל רגע ורגע. לכן, הפעם נעסוק במי שמבקשת להיות אלטרנטיבה לממשלה – האופוזיציה.

במסגרת חשבון הנפש וההתבוננות הפנימית הנהוגים בימים שלפני כיפור, כדאי גם למפלגות האופוזיציה, ובעיקר למפלגה הראשית שלה, לבקש סליחה מהציבור הישראלי. בעיקר על זה שהיא לא מציעה לו כמעט דבר חוץ מבכי ונהי. עבור סיעת המחנה הציוני וחברי הכנסת שלה, החיים בישראל הם הסיוט בהתגלמותו. כך לפחות משתקף כמעט מכל הודעה לעיתונות שמוציאים חברי הסיעה לאחר כל אירוע בולט שמתרחש במרחב הציבורי.

 

נאום ראש הממשלה באו"ם? דיבורי סרק בלבד. מתווה הגז? אסון לאומי. חוק העמותות וחוק הדחת חברי כנסת? גזענות והרס הדמוקרטיה. תקציב המדינה, על כל תכניותיו ורפורמותיו? התקציב הגרוע אי פעם. במילים אחרות, אליבא דמפלגות האופוזיציה, הכול רע פה.

מה הן מציעות במקום? זה פחות חשוב מבחינתן. קודם כל צריך לגרום לאנשים כאן להפנים שהם גרים בשכונה שסמוכה לגיהינום. שלאן שלא נביט נראה רק שחור בעיניים. האמת, יש לא מעט מה לשפר כאן, אבל מישהו באמת חושב שאזרחי ישראל מאמינים לתמונת הזוועה שמתארת האופוזיציה מהבוקר עד הערב?

הציבור אוהב את האופוזיציה שלו ככזו שמסתכלת למציאות בעיניים, ומדברת אמת. כשיש לה ביקורת כנה ואמיתית, עליה לצעוק אותה מעל לכל במה ובעוצמה, אבל לא כמו תקליט שבור, שצווח על כל נושא ועל כל החלטה - ולא עוצר רגע לבדוק. מי יודע, אולי מדי פעם מתרחשים כאן גם דברים חיוביים, שאפשר להצביע בעדם ולהגיד עליהם כמה מילים טובות שבח.

ועוד מילה אחת במסגרת חשבון הנפש של המחנה הציוני. אם אינכם רוצים לעשות זאת מטעמי ענייניות, אז לפחות תעשו זאת מטעמים פוליטיים. עובדה, יאיר לפיד קלט את העניין הזה היטב חודשים ספורים בלבד לאחר שחטף מכה בבחירות. הוא החליט שמכאן והלאה הוא הופך להיות ממלכתי. בלי קשר לשאלה אם עשה זאת מכיוון שהוא מאמין בכך באמת, או כי ייעצו לו, על דבר אחד אין ויכוח – זה עובד. הציבור רוצה אופוזיציה עניינית. כזו שלא עושה כל הזמן "לאאאא" עם הראש. תחשבו על זה. יש לכם צום ארוך ומשמעותי לשם כך.

 

תרשו לי להיות הלא פופולארי שמגן בצורה כלשהי על שרת התרבות מירי רגב, אבל ביום כיפור תשע"ז התקשורת בישראל צריכה לבקש סליחה ממנה. מהיכרותי את רוב רובה של התקשורת, ערך ה"סליחה טעינו" או "סליחה הגזמנו" או "סליחה, אנחנו לא באמת צריכים לתפקד כמפלגה מן המניין כשיש בישראל בחירות ולהשפיע עליהם בצורה ישירה כל כך" - לא קיים. אין חרטה, אין חשבונות נפש. לציבור זיכרון קצר ואנחנו ממשיכים בשלנו.

סיפור המאבק של רגב במוקדי הכוח של התרבות בישראל הוא סיפור קלאסי שבו רובה של התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש. למה? כי זו אותה תקשורת ששוב לוקחת צד, עושה עוול במקרים רבים – והכי נורא, מטאטאה מתחת לשטיח את הנושאים המוצדקים שרק שרת התרבות הזו העזה להתעסק בהם: חלוקת תקציבי תרבות צודקים וחברתיים יותר, ניקוי האורוות המתבקש בלא מעט מגופי התרבות בארץ, וכן, המימון הבעייתי של הצגות וסרטים על ידי המדינה.

בואו נשים דברים על השולחן: זה לא שצריך לבקש סליחה גדולה מרגב, סליחה מעומק הלב. גם אני יודע שהיא מרוויחה הון פוליטי ממה שהיא עושה. אבל סליחה כזו הייתה מעידה על התבגרות מסוימת של חלק מאנשי
התקשורת שלקחו צד במאבק הזה – כדי להוציא את השרה רגב בהמתית, אלימה ואופורטוניסטית.

 

להוציא את רגב בהמתית וצווחנית זה קל – בעיקר כי בצד השני אין פרצופים, אין שמות, לא באמת ברור מי הם אנשי התרבות. במאבקים שלה מול כאלו שיש להם פרצוף (קוטלר, אורשר, מנהלי התיאטרנות והקרנות שנדבקו לכיסאותיהם) הציבור מצדיק את רגב לא פעם. כן, כן, רק כי יש שם פרצוף להזדהות איתו.

התקשורת מתעלמת במודע מהבעיה הזו של רגב במאבקה באנשי התרבות החזקים מדי: אין להם פרצוף. אין להם פרזנטור. אין מי שעומד מול שרת התרבות המכהנת ואפשר להצביע עליו כמי שאולי מדליק את הגזרה בכל פעם מחדש. זה לא נתניהו נגד הרצוג, לא בנט נגד נתניהו – זו מירי רגב נגד קבוצה כללית, שמאחוריה מסתתרים אנשים שמניעים את המלחמות האלו לא פחות ממנה.

אם היה פרצוף מאחורי אישור הקטע האומנותי בטקס פרסי אופיר, שבו אמן ערבי מקריא באקט אלים את שירו של דרוויש – הרבה מהאש שחטפה רגב הייתה מוסתת לעברו. אם איזה עודד קוטלר כזה של הטקסים היה יוצא ואומר "אני אישרתי את זה" לתקשורת ולפרשניה היה קשה לתקוף את מירי רגב.

זה חשבון הנפש שצריך לעשות בסוגיה. אני לא מדבר על פאנלים שלמים בטלוויזיה שמורכבים רק מתוקפי רגב, שהייתי עד להם, או הצביעות של התקשורת שיודעת שמאחורי חיכוכי התרבות הללו יש יד מכוונת גם מצדם של האמנים. בכל פעם שנושא רגב עולה לכותרות, התקשורת צריכה לשאול את עצמה מי הם הפרצופים שעומדים מול דברי השרה, מי הם בעלי האינטרסים המנוגדים ולמי מאוד קל להוציא אותה שוב, ובכן, מירי רגב.

 

ב-20 במאי החליט שר הביטחון משה (בוגי) יעלון להתפטר מתפקידו. הוא עשה את המהלך הכואב והדרמטי הזה בעל כורחו. יעלון, הרמטכ"ל לשעבר, נכנס לפוליטיקה כדי לשמש כשר ביטחון וחיכה לתפקיד הזה במשך שנים. לאורך כל הדרך הוא גילה נאמנות לבנימין נתניהו שהביא אותו לליכוד ועשה בו שימוש לא רע כדי לגייס קולות בבחירות 2009, אז ניצח ונכנס לקדנציה השנייה שלו כראש הממשלה.

יעלון נחשב לשר ביטחון טוב, מי שמכיר את הצבא והמערכת הביטחונית המסועפת על בוריין. ברגעי האמת, כמו במבצע צוק איתן, הצליח שיתוף הפעולה עם נתניהו להוכיח את עצמו. כל אלו לא מנעו מראש הממשלה לנצל חולשה פוליטית של יעלון כדי להעיף אותו ביום אחד מתפקידו, ולמנות במקומו את אביגדור ליברמן, מי שלא הפסיק לקלל ולהשמיץ את נתניהו עצמו מאז הבחירות האחרונות ובכלל.

 

יעלון עשה טעות. הוא לא השכיל לבצר את הכוח הפוליטי שלו בליכוד, וכך הקל על נתניהו. לפני שהתפוטר הוא נקט בשורת מהלכים והתבטאויות אמיצים, שהכעיסו את ראש הממשלה ופעילים רבים בליכוד. הוא תמך באלופי המטכ"ל שביקשו להביע דעות באופן פתוח; הוא תמך בעמדות הרמטכ"ל שיצא נגד חיסול לא מבוקר של מחבלות פלסטיניות שבאו לדקור עוברי אורח במספריים; יעלון תקף גם את החייל אלאור אזריה שעשה דין לעצמו וירה במחבל גוסס, וכך פגע לדבריו בערכי היסוד של צה"ל. נתניהו עצמו תמך בדברי יעלון בתחילת הדרך, אך בהמשך שינה את הטון ואת ההתייחסות לאירוע בעקבות דעת הקהל.

יעלון הלך הביתה. ליברמן נכנס פנימה והרחיב את הקואליציה, אבל נתניהו צריך בכל זאת לבקש סליחה משר הביטחון ששמר לו אמונים ולא חתר תחתיו. סביר להניח שראש הממשלה יתחרט במוקדם או במאוחר על המהלך. ליברמן עשה כבר כמה דברים שנויים במחלוקת במשרד הביטחון. הוא גם לא שינה מעולם את דעתו על נתניהו, יחכה לו בפינה ובשעת כושר שנוחה לו יפיל את הממשלה. נתניהו יודע את זה.

במקום יעלון נכנס לכנסת יהודה גליק, מי שנודע בפעילות הרעשנית שלו על הר הבית, וזמן רב היה מסורב כניסה להר. גליק ניצל בדרך נס מהתנקשות בחייו על רקע הפעילות בהר, שלא תרמה להרגעת הרוחות בגזרה הישראלית-פלסטינית. יעלון דיבר בנאום ההתפטרות שלו על "המיעוט הקיצוני שמשתלט על הליכוד", ואולי כיוון לגליק. נתניהו עצמו סירב לראות את גליק בכנסת. עכשיו הם ביחד, השטח בוער, ויעלון בחוץ. על כך ראש הממשלה צריך לעשות חשבון נפש.

 

את השנה שעברה פתח אלי גוטמן כאחד מאנשי הכדורגל המוערכים בישראל: הוא אמנם סיים קדנציה כפולה כושלת בנבחרת ישראל, אך רבים עדיין ראו בו איש מקצוע מעולה ששם לעצמו למטרה להעלות את הסטנדרטים המקובלים בענף החבוט ושמו הכדורגל הישראלי.

אלא שאז הגיעה השנה האחרונה שכל אוהביו של האיש, שזכה לכינוי "הגרמני", יבקשו לשכוח. ב-10 בינואר השנה הוא הוצג רשמית כמנג'ר הפועל ת"א, שאותה הוביל להישגים גדולים בקדנציה הקודמת שלו באדום, כשמתחתיו אמור היה לעבוד המאמן גיא לוי.

אבל תשעה ימים לאחר מכן, לוי נשלח הביתה בבושת פנים, גוטמן ירד אל הקווים, והשאיר את מועדון הפועל ת"א בליגה הראשונה, בזמן שהקבוצה שלו מציגה יכולת לא משכנעת בלשון המעטה.

בקיץ בנה גוטמן סגל חדש כמעט לחלוטין. הוא החליף הרבה מאוד שחקנים תוך שימוש בפנקס הצ'קים של הבעלים אמיר כבירי, אבל אחרי ארבעה מחזורים בלבד הרים ידיים בייאוש. המאמן כינס מסיבת עיתונאים שבה למעשה פיטר את עצמו ומינה את גיא לוזון למאמנם החדש של האדומים מתל אביב.

 

גם אם הסיבות האישיות שעומדות מאחורי ההתנהלות התמוהה מוצדקות לחלוטין, הזיגזוגים וההסברים החמקמקים לא ברורים ולא מכובדים. לכן, מה שאוהדי ואנשי הפועל ת"א צריכים לשמוע עכשיו מגוטמן זו המילה "סליחה". כך לא אמור להתנהל איש מקצוע שנחשב עד לשנה הנוכחית מודל לחיקוי עבור רבים, אבל תוך שנה איבד את מרבית מניותיו ונמצא בימים הנוראיים ביותר בקריירה שלו.

בקריירה הארוכה שלו גוטמן כבר ידע לקום מהקרשים, כפי שהוכיח אחרי הנפילה בבית"ר ירושלים של עונת 2001-2000. ייתכן מאוד שהוא עוד ייצא לדרך חדשה וטובה יותר, יפעיל שוב את קסמים ויכבוש עוד פסגות בכדורגל, ממש כמו בעונת הדאבל המדהימה וההעפלה לליגת האלופות עם הפועל ת"א גרסת 2009-10. אבל גם אז, בתקופת הרנסנאס שאולי עוד צפויה לו, רבים לא ישכחו לו את מפח הנפש שנראה כמו חלטורה למי שלא הצליח למצוא אכסניה ראויה בחו"ל.

במילים הכי פשוטות: אלי גוטמן היקר, הגיע הזמן לעשות חשבון נפש ולבקש סליחה מהאוהדים האדומים, הבעלים וכן, גם מגיא לוי. לא בטוח שהם יסכימו לסלוח, אבל זה פשוט הצעד המתבקש.

בלי לדעת אם תהיה הרשעה או זיכוי במשפט אלאור אזריה, יום כיפור הוא זמן טוב לכל הנוגעים בדבר, החל ממערכת הביטחון ועד לנבחרי הציבור והפרקליטים, להתבונן עמוק פנימה ולעשות חשבון נפש. כבר בתחילת הדרך ניתן היה להניח כי המשפט לא יתנהל על מי מנוחות. בני משפחתו של החייל ותומכיו הצמידו לו צוות של ארבעה עורכי דין, ומולם התייצב תובע צבאי מנוסה ומיומן שגויס במיוחד למילואים.

למרות המלצת בית הדין, לא ניגשו הצדדים להליך גישור וסיכלו כל אפשרות להגיע להסדר טיעון. בתביעה לא ויתרו וביקשו להציג את החייל כמי שירה שלא לצורך. הם טעו כבר בראשית הדרך כשהציגו (גם אם בפתק) לבית הדין כי החייל חשוד ברצח והעלו את גובה הלהבה הציבורית. 

בצוות ההגנה גם שפכו שמן למדורה, כשסימנו את המפקדים, ובראשם המ"פ, כאשמים. עדות אחר עדות נמתחה ביקורת קשה על המפקדים בשטח, גם מפיהם של קצינים בכירים בדימוס ששכחו כי לבשו בעצמם מדים לפני מספר שנים. העובדה שהקו שבחרו עוסק בהתקפה על הצבא לא הוסיפה כבוד, כאשר היו מי שהעזו אף להאשים כי צה"ל מנוהל על ידי משפחות פשע.

 

הפרקליטות הצבאית וצוות ההגנה צריכים להביט במראה ולחשוב איך ניתן היה למנוע את כל הפרשה המשפטית הזו, שגם כאשר תיגמר השלכותיה ימשיכו ללוות את הצבא עוד ימים רבים. כך גם נבחרי הציבור שמיהרו לחרוץ את דינו של החייל היורה או לדרוש חנינה והתערבו בהליך לא להם על מנת לעשות רווח פוליטי רגעי.

המשפט כבר חשף את הניתוק בין מפקדי החטיבה, הגדוד, הפלוגה והלוחמים הפשוטים בשטח. ככל שהם יהיו מפקדים טובים, ברגע שהגיעו להעיד נגד פקודם בהוראת בית הדין ובמצוות התביעה הצבאית, הם נאלצו להתמודד עם עדויות נגדיות של לוחמים ולעתים גם השמצות, והצבא נפגע. הכביסה המלוכלכת כבר לא נמצאת בין ארבע קירות, היא מעטרת את הכותרות הראשיות והחיילים בשטח שואלים שאלות ומחכים לתשובות. מפקדיהם מעידים כי בעיני הלוחמים, שראו את חברם מובל באזיקים לבית הדין בשכונת עג'מי ביפו, התמונות אינן מתקבלות על הדעת.

בית הדין יחליט אם החייל היורה מחברון צריך לשלם על המעשה שעשה, ולא הציבור, הפוליטיקאים או העיתונאים. חומר הראיות שמונח בפני השופטים, ומרבית העדויות שנשמעו, יכריעו את הכף ואמורים לסייע לשלושת השופטים בגיבוש דעה. אף שיש מי שחושבים כי כבר נגזר דינו של החייל, שריקת הסיום עוד לא נשמעה, אבל המערכת צריכה ללמוד להבא שגם לתבונה יש תפקיד. בצה"ל יודעים שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור, אבל חשבון הנפש בפרשה הזו חייב להיות קו פרשת מים לעתיד.

 

לפני מספר שבועות זעקו הכותרות בעקבות שני מקרים של כליאת בני אדם על ידי בני משפחותיהם ביישובים הבדואים בנגב. בתחילה היה זה שוטר ששמע במקרה קולות בכי בוקעים מתוך פחון בכפר אל פורעה. הוא חילץ מתוכו גבר עירום ומוזנח כבול בשלשלאות ברזל. ימים ספורים לאחר מכן הזעיקה עובדת רווחה כוחות הצלה ליישוב חורה לחלץ אדם שנמצא אזוק לעמוד במחסן. בשני המקרים טענו בני המשפחה כי נאלצו לפעול כך בלית ברירה משום שמדובר באנשים הלוקים בנפשם שפגעו בסביבתם.

בעוד הציבור הרחב הגיב בשאת נפש וזעזוע בטרם דפדף הלאה לסערה הבאה, אנשי טיפול ופעילים בדואים הופתעו פחות. לדבריהם, היקף התופעה רחב והיא מתרחשת מדי יום בכפרים בדרום. מצער לחשוב כי ישנו יותר מחשד סביר להניח שאותם קורבנות כבר שבו מאז ל"חיק" משפחותיהם.

יש להבהיר, מדובר במעשים בלתי נתפסים, והאחריות רובצת בראש ובראשונה לפתחן של אותן משפחות שבמצוקתן בחרו בפתרון נורא. ובכל זאת, קל מדי לתלות את האשמה בסביבה הקרובה של הקורבן. כמו בתחומים רבים אחרים הנוגעים לאוכלוסייה הבדואית בנגב, הנחשלות והבורות הולכות יד ביד עם הזנחה ממסדית ארוכת שנים מצד המדינה. וכאשר מדובר בתחום מופקר ומורכב בלאו הכי, כמו בריאות הנפש, בייחוד באזורים פריפריאליים, התוצאה קשה פי כמה.

 

כצפוי מחברה מסורתית, התפיסות בקרב מרבית החברה הערבית בנגב כלפי מחלות נפש עודן סטיגמטיות ומלוות בהסתרה, בושה ופחד. גם כאשר קיימים שירותים ותפיסות טיפול חדשניות, קיימים חוסר מודעות, חוסר נגישות ופערי שפה. קרוביו של אדם שעושה את צרכיו במרחב ציבורי, נכנס בעירום לבית השכנים או מיידה אבנים על ילדות, מעדיפים פעמים רבות טיפולים "מסורתיים".

מול מציאות עגומה זו ישנו ואקום ברור - האוכלוסייה הבדואית בנגב מונה מעל ל-200 אלף איש, אך מנתוני משרד הבריאות עולה כי קיים מחסור חמור במרפאות בריאות הנפש ובכוח אדם שיאייש אותן. נכון להיום, קיימות שתי מרפאות בלבד בעיר רהט והן מיועדות למבוגרים. מעבר לכך, לא פועלות שלוחות ביישובים בדואים אחרים.

ואולי חשבון הנפש צריך להיות אפילו רחב יותר; קל לצקצק בלשון כאשר נחשפים מקרים של יחס מחפיר לשונה בשוליים הקיצוניים ביותר של החברה הישראלית. אך האם גם כיום במיינסטרים של החברה לא ממשיכים לכבול ולכלוא במובן החברתי את מתמודדי הנפש שבתוכנו? הסתרה, הדחקה ובושה עדיין אופפים את השיח הציבורי סביב פגיעות נפש, ומעטים המעזים לשוחח באומץ על המאבק היומיומי בעננה הכבדה שמלווה אותם.

 

יום הכיפורים תשע"ז מהווה הזדמנות למשרד החינוך ולעומד בראשו לערוך חשבון נפש אקטואלי במיוחד על הצורך של אלפי מורים המועסקים על ידו להתחנן לקבל את שכרם המלא בזמן. שלא כמו עובדי חברת החשמל, הנמלים ואפילו סתם פקידים במשרד החינוך, נאלץ המורה הקטן שנושא על גבו משא כבד של 30 ילדים בכיתה כפול 34 שעות חודשיות לתהות בכל תחילת שנה איזה שכר יזכה לקבל הפעם.

בשבועיים האחרונים התעורר גל מחאה נוסף של אלפי מורים בישראל שבמקום לקבל שכר ההולם עבודה אינסופית ומסירות אין קץ הם זכו, במקרה הטוב, לשכר מינימום ומטה, ובמקרה הרע, תלוש שכר המצביע על מינוס של אלפי שקלים. אתם בטח תוהים איך אפשר להיכנס למינוס עבור חודש עבודה מלא אצל המעסיק, הלוא הוא משרד החינוך, אז מתברר שזה אפשרי. בעוד שבמקומות עבודה אחרים קיבלו מתנות לחגים, גילו המורים כי המעסיק שלהם פשוט לא סופר אותם ומרשה לעצמו "לטעות" בחישוב השכר המגיע להם.

הם לא מבקשים תוספות או תנאים רק את הפרנסה שלמענה הם למדו ועבורה הם עובדים מדי יום. נדרש חשבון נפש ארוך ומעמיק בארגוני המורים, הנהלת משרד החינוך, חשביה ופקידיה שמאפשרים להתעללות הזו להתרחש באין מפריע שנה אחרי שנה.

 

אבל בינתיים, התיקון צריך להיות מידי – מעבר להסכמי שכר מפורטים כמו בכל ענף תעסוקה אחר הכולל את שעות העבודה הנדרשות תמורת השכר המובטח, ולא אל תשלח אותם שוב להסתכל באקסלים באינטרנט כדי לגלות מה הוא. וללא טעויות חישוביות, קיזוזים או החזרים רטרואקטיביים – פשוט שכר מלא ובזמן.

לא מדובר בבעיה חדשה שנולדה אצל השר הנוכחי חלילה, מדובר בצרה הפוקדת את המורים מדי שנה, בעיקר בחודשים הראשונים, שבהם מתקשים חשבי השכר במשרד להחליט מי מהמורים לחסד ומי לשבט ומי עדיין לא מצאו לנכון לעדכן לו את הדרגה ובגלל זה הוא ירוויח 1,000 שקלים פחות (פחות מ-4,000). אבל הפעם, המחדל המביש הזה התגלגל לפתחו של נפתלי בנט והוא מתבקש לעשות את השינוי.

בניגוד למקובל לחשוב, שר החינוך לא חייב דין וחשבון לתלמידים שלו או להוריהם (הבוחרים הפוטנציאלים שלו), כי אם לעשרות אלפי המורים שהוא מעסיק ונשלחים מדי בוקר לחזית העשייה. במקום לקדם עוד רפורמה ללימודי מתמטיקה או מזרחנות לטובת דור העתיד, שר החינוך צריך לחשוב לראשונה על העובדים שלו, שהם הורים לילדים ומשלמי משכנתאות ולקדם עבורם את הרפורמה החשובה מכולן – תשלום שכר מלא - ובזמן.

 

כל נבחר ציבור צריך במהלך חייו הפוליטיים להתחשב בכל כך הרבה גורמים לפני שהוא מקבל החלטה או מביע בקולו הצהרה מסוימת. כך קרה, כנראה, גם כשראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו חשב על ההצהרה מלפני כמעט שנה בכנס של הפדרציות היהודיות בארה"ב. "בפעם הראשונה ממשלת ישראל יחד עם הסוכנות היהודית ישקיעו ויחזקו את הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות בתוך מדינת ישראל", הכריז אז כבוד ראש הממשלה בראש חוצות.

בשביל נתניהו היה זה אולי עוד משפט שהוכנס לנאום, או שמא שורה שאחד היועצים המליץ לו להוסיף, אך עבור כל אותם מאות אלפי יהודים ששמעו את ההבטחה, הייתה זו בשורה של ממש. במיוחד המשפט שאמר לקול תשואות אותם יהודים פרו ישראלים: "כל יהודי צריך להרגיש שהכותל שייך לו וכל יהודי צריך להרגיש רצוי בישראל".

מה קרה מאז? לא הרבה. כולנו מכירים את העניין הזה של פוליטיקאים - להגיד משהו אחד בחו"ל, ואחר בארץ. אך כאן המצב מרגיש מעט שונה. הממשלה הרי קיבלה החלטה, אחרי לא מעט שנים של דיונים, שלפיה תוקם עזרה שוויונית בסמוך לקשת רובינזון, שבה יוכלו חברי וחברות הזרמים הליברליים יותר להרגיש סוף סוף בבית. אולם ההחלטה לא יצאה אל הפועל.

 

אז למה רה"מ אינו עומד מאחורי החלטה זו? איך הוא יכול בכל פעם מחדש לפנות לאותם מיליוני יהודים ברחבי העולם, אשר אינם אורתודוקסים, ולצפות מהם לנאמנות עיוורת לישראל?

מצב היחסים בין התפוצות לישראל עדין ורגיש. כיום בבתי כנסת יהודיים רבים ברחבי צפון אמריקה אסור להגיד את המילה "ישראל", שהפכה כבר לשנויה במחלוקת, בשונה מבעבר, כשהיא נחשבה לגורם מאחד. אי אפשר לטעון שהקמת הרחבה השוויונית תפתור בעיה זו, אך אולי היא תגרום לכך שכל אותם יהודים שאינם אורתודוקסים (רוב מוחלט של יהודי צפון אמריקה) ירימו ראש ויתגאו במולדתם ההיסטורית.

לכן, נתניהו צריך לבקש סליחה מאותם מיליוני יהודים ברחבי העולם שמאוכזבים. הם קיוו שכבר השנה, או בשנה הבאה, יהיה להם מקום תפילה מפואר וסמלי מול הר הבית, זכר לחורבן, מקום שאליו התפללו יהודים במשך אלפיים שנות גלות.

ביום כיפור, היום שבו יהודי העולם מתייחדים לרגע עם הבורא, עושים חשבון נפש ומקדישים את היום לתפילה, כדאי לראש הממשלה לחשוב לרגע שוב על אותן הצהרות ללא כיסוי ועל החלטת הממשלה שטרם יושמה. זה הזמן להתנצל בפני מיליוני יהודים שמצפים לשווא לרחבה שוויונית בכותל המערבי.

 

נהוג לומר שבידי שר הביטחון והרמטכ"ל מונחים הדברים הכי יקרים בעולם - החיילים. אותם צעירים עוטי מדי חאקי שנשלחים לקרב שבו הם עלולים למצוא את מותם. כמה מחשבה וזהירות מלווים את הקברניטים בצאתם למלחמה, כמה דאגה. ערב יום הכיפורים ואל בית הכנסת יצטרכו להגיע שרי הממשלה ובראשם רה"מ, שר האוצר, שר הפריפריה ואחרים, שנראה שלא ממש מבינים עד כמה אחריותם ומעשיהם עולים בחייהם של המוני אזרחים שאינם לבושים במדי צבא. דם תושבי הפריפריה בצפון שסובלים מהזנחה וזלזול מתמשך, שכמו בדיחה מכאיבה קיבלו בחודשים האחרונים תזכורת לכך שהם האחרונים בשרשרת המזון.

רק לפני חצי שנה הגיעו כל שרי הממשלה לישיבה חגיגית והיסטורית ברמת הגולן. כמו צימריסטים מצויים שבאים ללילה וחוזרים למרכז הארץ הם נהנו מכל טוב תוצרת הגולן, לגמו מהיין המשובח, נגסו בתפוחים המתוקים והתמוגגו מנוף הכנרת.

בין הפרויקטים הבולטים ביותר הייתה השקעת ענק בשדרוג בית החולים זיו בצפת, הרחבת אזורי תעשייה, הרחבת כבישי הרוחב, פרויקטים חינוכיים, שילוב כל המכללות באזור לאוניברסיטה, עידוד מתיישבים לעבור לצפון באמצעות מענקים ועוד. ראשי המועצות והיישובים בצפון ניפחו את החזה כחתנים ביום חופתם. כמה הם שמחו על הבשורות שהגיעו מירושלים.

 

ארבעה חודשים לאחר מכן, הם מצאו את עצמם מכנסים ישיבת חירום במעלות תרשיחא ודנים בזעם בשאלה כיצד יתמודדו עם ההבטחות שלא קוימו. באותה ישיבה, אגב, הצהיר השר דרעי כי ימסור את המפתחות ויחזיר את המנדט שניתן לו אם לא יביא את התוכנית לידי הצבעה בדיוני התקציב.

אך נכון לימים אלו ממשיכים תושבי הצפון לסבול ממחסור חמור במקומות עבודה, שירותי רפואה ירודים, היצע נמוך של תרבות לנשמה ולרוח ונטישה חוצה מגזרים של צעירים. השרים דרעי, כחלון, בנט וליצמן ורה"מ נתניהו, שמיהרו להצהיר על תקציבי עתק דמיוניים, הפיחו תקווה, הפיחו חיים ונתנו סיכוי לאחרוני המאמינים, נעלמו כשהיו צריכים לממש את אותן הבטחות, והחושך שב לשרור.

ביום הכיפור יעברו מאות אלפי בני הגליל בפני האל ורק יבקשו צדק. לא צדק חברתי, צדק אנושי. הם יבקשו שהשרים דרעי וכחלון, שמתקוטטים על קרדיטים מטופשים, יניחו את המאבקים, יפשילו שרוולים ויבינו כי שעת המשבר הזו חייבת לחלוף.

"על חטא שחטאנו בשקר. בכחש. באטימות הלב. בגאווה. בפוליטיקה". ערב יום הכיפורים, זה הזמן שלכם רבותי חברי הממשלה וההנהגה הלאומית שלנו. הזמן לתקן, להוסיף טוב ואור ולהציל את מאות האלפים שמבקשים להיות שווים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg