זריקת עידוד: המחקר שפיצח את פעולת תרופות הפלצבו
אפקט הפלצבו הוא מהתעלומות הגדולות של עולם הרפואה. כעת עומדת החידה מאחורי האפקט על סף פיצוח, אחרי שצוות חוקרים מהטכניון גילה מה מתחולל במוח שמלא בציפיות חיוביות. תחשוב טוב יהיה טוב, גרסת המעבדה
לולא הסתבך פרנץ אנטון מֶסְמֶר בפרשייה רומנטית עם פסנתרנית עיוורת בת 18, נראה שהרופא הגרמני בעל השם לא היה מעלה בדעתו לעזוב את וינה. על גדות הדנובה, במחצית השנייה של המאה ה-18, פיתח מסמר שיטת ריפוי ייחודית שבבסיסה ניצבו מגנט ותיאוריה מהפכנית.
עוד כותרות:
- ארבע נשים טוענות כי טראמפ תקף אותן מינית
- "הגידול נעלם": פריצת דרך בטיפול בסרטן הריאה
- "חשבתי שאני מת ואז שמעתי קול קורא לי 'אבא'"
"המגנטיזם החייתי" מבית מדרשו גרס שבכל בעל חיים מפעם הפלוידום, נוזל בעל תכונות מגנטיות. את קיומן של מחלות הוא תלה בחסימות בזרימת הנוזל המגנטי בין חלקי הגוף, ומכאן שאין בעיה שמגנט חיצוני לא יוכל לה, מדיכאון ועד עיוורון. הטיפול שהעניק מסמר למטופליו כלל היפנוזה, עוד קודם שהוענק לה שמה; הכנסת המטופלים לטראנס דמוי שינה; איתור קוטביות הכוח המגנטי דרך הרצת אצבעות לאורך גופם; בליעת חלקי מתכת בפי המטופל, והצמדת מוט מגנטי לגופו.
עקב הביקוש הרב, הטיפול היחידני הפך במהרה לטיפול קבוצתי שהזכיר פחות הליך רפואי ויותר טקס פגאני. הקהל רקד ושר סביב גיגית מים, בניצוחו של מסמֶר העוטה בגדי משי סגולים, ומצא את עצמו ממוגנט. חלק מהמשתתפים אפילו התעלפו משתיית המים ה"ממוגנטים". ומה שמעניין יותר מכול הוא שהמטופלים אכן דיווחו על שיפור ממשי במצבם הבריאותי, בעוד מסמֶר נהנה לגזור את הקופון, ולפחות לא נותן לפציינטים לבלוע את המספריים.
גם בגלותו בפריז, אחרי ההסתבכות האתית ההיא עם הפסנתרנית, השתלב מסמר יפה בחוגי החברה הגבוהה. בחסותם של לואי ה-16 ומרי אנטואנט הוא פתח קליניקה, ושמו נישא בפיהם של אצילים ומלכים. אבל אנשי המדע לא חיבבו את מי שהם תפסו כשרלטן כרוני, ובשנת 1784 ניאות מלך צרפת לבקשתם לכנס ועדת חקירה שתבחן את תיאוריית המגנטיזם החייתי.
הוועדה כללה כמה חברים מהאקדמיה המלכותית למדעים, ובהם שגריר ארה"ב בנג'מין פרנקלין, הכימאי אנטואן לבואזייה, והרופא שלא בטוח שהייתם רוצים שיישב בוועדה הדנה בעניינכם - דוקטור ג'וזף גִיוֹטַן, ממציא הגיליוטינה. החברים ערכו סדרת ניסויים, ואחריהם קבעו קבל עם ועדה שלתיאוריית הפלוידום – שאותה כנראה שאל מסמר ממרפא וינאי - אין כל ביסוס מדעי. ומה באשר להצלחות הבלתי מבוטלות שנרשמו אצל המטופלים? את אלה ייחסה הוועדה ל"פרי כוחו של הדמיון לבדו".
שוב נאלץ מסמר לארוז פקלאות, מניח אחריו ממשיכי דרך בבירה הצרפתית ויסודות לתיאוריית המסמריזם שנפוצה באירופה (ושרדה לדאבוננו עד ימינו אלה, בכסות חדשה ותחת השם מגנטותרפיה). אבה פאריה, נזיר פריזאי בן תקופתו, כתב אז על הצלחתם של טיפולי המסמריזם ש"שום דבר לא הגיע מהמְמַגנט עצמו, הכול הגיע מהמטופל והתרחש בדמיון שלו. אוטו-סוגסטיה נוצרת בתוך המוח".
למעלה ממאתיים שנה אחר כך עמדה ענקית התרופות האמריקאית מֵרק בפני הישורת הקלינית האחרונה בדרך לאישורה של MK-869, שמה הזמני של תרופה חדשה נגד דיכאון. MK-869 הייתה אמורה לא רק לשנות לגמרי את ארון התרופות האנטי-דיכאוניות, אלא גם להרים את המניה המתרסקת של החברה. עד השלב ההוא הדגימה התרופה יעילות גבוהה: רבים מהמטופלים הגיבו אליה יפה, ותופעות הלוואי שהפגינו לא היו חמורות.
ובכל זאת, היא מעולם לא עלתה על מדפי בתי המרקחת. בשלב הקריטי בניסוי היא נחלה הפסד צורב למול קבוצת הפלצבו: אחרי פיתוח ממושך, השקעה של מיליוני דולרים והצלחה בשלבי הניסוי המקדמיים, התרופה של מרק לא הצליחה להראות יעילות גבוהה יותר מכמוסות סוכר במסווה של תרופה שניתנו לקבוצה אחרת של משתתפים.
כבר למעלה מחמישים שנה שקבוצת פלצבו היא חלק אינטגרלי בתהליך האישור של כל תרופה חדשה. נכון להיום זו הדרך הטובה ביותר לוודא שהאפקט החיובי של התרופה קשור במרכיביה הכימיים, ולא בריפוי טבעי או בציפייה של המטופל לשיפור. הציפייה הזו מחוללת את אפקט הפלצבו, חידה עלומה שמלווה את הרפואה מראשית ימיה ומעלה על נס את הקשר החמקמק בין גוף לנפש, שהטריד כבר את קדמונינו.
אפקט הפלצבו מתרחש כשאדם עובר הליך רפואי שאינו מכיל חומר פעיל, אבל מכיל מסר האומר שבריאותו של המטופל עשויה להשתנות. מצבו אכן משתפר - בין אם בעקבות הנפת מוט ברזל מול פרצופו הזחוח של דוקטור מסמֶר במופע הכי טוב בעיר, ובין אם בעקבות השתתפות בניסוי קליני, שבו במקום תרופה מוזרקים לגופו מים. האפקט ממשיך לפעול גם בימינו, ומחקרים אף מראים שעם השנים הוא הולך וגובר. למשל, תרופת הפרוזאק, שיצרה מהפכה בשדה הטיפול בדיכאון, לא הייתה עוברת היום את סף קבוצת הפלצבו.
הרפואה לא רק עומדת משתוממת מול אפקט הפלצבו, אלא גם יודעת להיעזר בו. בסקר שנערך בישראל בשנת 2004 העידו 60 אחוזים מהרופאים שרשמו למטופליהם תרופות-דמה - כלומר כאלה שאינן בעלות התוויה ספציפית לבעיה שהמטופל סובל ממנה, אלא ויטמינים וכדומה. 94 אחוזים מהם העידו שהם מאמינים שזו דרך טיפולית יעילה.
על שיעורי המופע של האפקט קיים ויכוח, על קיומו - אין מערערים, ויוכיחו המוני ניסויים מבוקרי פלצבו וניסויים פסיכולוגיים אחרים. אפשר להבין מדוע הפיזיקאי מייקל ברוקס כלל את אפקט הפלצבו בין השאלות המסקרנות של חיינו, בספרו "13 תעלומות מדעיות".
עולם הרפואה לא הצליח עד כה להבין לאשורה את החידה: מהו ההסבר הפיזיולוגי לכך שתרופה שאין בה כל חומר כימי פעיל מצליחה להביא לשיפור ניכר בבריאותו של האדם? כיצד ייתכן שמי מלח שהזריק הרופא האמריקאי הנרי ביצ'ר לחייל פצוע קשה, אי שם בבית חולים שדה במלחמת העולם השנייה, פעלו כמו מורפיום? מדוע ארבע גלולות סוכר שניתנו לקבוצת פלצבו הועילו לריפוי כיב קיבה יותר משתיים שניתנו לקבוצה אחרת?
לא פלא שהמכון האמריקאי הלאומי לבריאות, בכינוס שהתקיים לפני כמה שנים, הכריז על מתן עדיפות עליונה לחקר הפלצבו. והנה, במעבדה בפקולטה לרפואה בטכניון, נפתח צוהר חלוצי ראשון להבנת הפיזיולוגיה של התופעה. מחקר מרתק ומהדהד שפורסם ביולי בכתב העת הנחשב Nature Medicine מצביע לראשונה על מסלול אפשרי של אפקט הפלצבו במוח, ומגלה את הקשר בין הלך רוח ובין מערכת החיסון ודרכי התנהגותה.
עוד לפני שניכנס לעבי הקורה, ניתן בגדול את השורה התחתונה: הציפייה לשיפור המצב מעוררת במוח את "מערכת התגמול", האזורים שפעילים בזמן עונג. בעקבותיה עולה רמת הכוננות של מערכת החיסון למול חיידקים, וירוסים ושאר מרעין בישין שבאים על האדם. והרי לכם אפקט הפלצבו בחזית הזו.
המחקר אמנם נעשה בעכברים, וגירוי מוחותיהם נעשה אמנם באופן חיצוני, אבל כלי תקשורת ברחבי העולם כבר הפגינו התלהבות נוכח הגילוי והרחיקו עוף עם הפנטזיות לגבי יישומיו האפשריים – מפיתוח תרופות מסוג אחר לגמרי, ועד חיזוק מערכת החיסון באמצעות אימון מוחי.
אבל כאן, במעבדה החיפאית הצופה לים, אמונים על המדע הטהור ומשתדלים להתרכז בעיקר בו – כך מסבירה לי הפסיכו-נוירו-אימונולוגית פרופ’ אסיה רולס. את הקונספט הראשוני למחקרה אפשר לתלות באפלטון המצוטט לעיל, אבל לדבריה תחילת המסע נעוצה איפשהו בשלב הדוקטורט שלה במכון ויצמן.
"עסקתי אז בשאלה איך מערכת החיסון משפיעה על המוח, וכל הזמן הרגשתי שמעניין אותי יותר הפן ההפוך - כלומר, איך המוח משפיע על מערכת החיסון", משחזרת רולס (42). "אבל זה הרגיש לי תחום קצת רך, ניו-אייג'י כביכול. לא ידעתי באמת איך לגשת אליו. דבר אחד היה לי ברור - כדי להתחיל לעסוק בו, אני צריכה להבין עוד את המוח". ובדרך להבנת המוח פנתה רולס לפוסט-דוקטורט במחלקה לפסיכיאטרייה בסטנפורד, בעיצומה של תקופה דרמטית מאוד לחקר המוח וקריטית למחקרים כמו המחקר הנוכחי.
תוצרי הטכנולוגיה שהתפתחו בשנים האחרונות מאפשרים למדענים לגעת בשאלות הגדולות שעד היום לא הייתה נגישות אליהן. אם נלך לטכנולוגיה ותיקה יחסית, ההדמיה המגנטית, מכשיר ה-fMRI מאפשר לראות את המתרחש במוח האדם בזמן שהוא עוסק בפעילות כלשהי. באמצעות המכשיר הזה יכולים חוקרים ללמוד בנקל על השפעתו של כדור-דמה על מוחם של נבדקים. "פלצבו מאופיין בציפייה לטוב", אומרת רולס. "בשיטות של הדמיה תוך-מוחית ראו שאכן, במצב של פלצבו יש הפעלה של אזורי התגמול במוח".
האזורים שעליהם מדברת רולס מופעלים למשל כשקינוח מפתה מונח על השולחן, או ברגע שילד מושיט יד לקבל את מתנת יום ההולדת שלו. אבל השאלה איך משפיעה הפעלתם על הפיזיולוגיה, כלומר איך משתפר מצבו של חולה, נותרה בגדר תעלומה.
כאן באה לעזרת המדענים טכנולוגיה בת העשור האחרון, שהיא חלומו של כל נוירוביולוג: האופטוגנטיקה, שפותחה בסטנפורד. בעזרתה אפשר להפעיל תאי עצב מסוימים במוח או להשתיקם תוך שימוש ב"שלט רחוק" - קרני אור או לייזר. "הטכנולוגיה החדשה מאפשרת לי היום לבחור בדיוק רב את תאי העצב שאני רוצה להפעיל במוח, ואז לעקוב אחרי מה שיקרה", מסבירה רולס. "זה משרת כמובן את שאלת המחקר שלנו, שבודקת כיצד פעילות מסוימת במוח יכולה בסופו של דבר לשנות את כושר ההתמודדות של האדם עם איומים מבפנים ומבחוץ.
"בסטנפורד הבנתי פתאום שיש הזדמנות. השאלה שעניינה אותי ונראתה לי תלויה באוויר יכולה סוף-סוף להישאל בעזרת הטכנולוגיה הזו. האופטוגנטיקה מאפשרת לי להוכיח סיבתיות, לבודד את הנוירונים שאני עובדת איתם, ולראות איך מה שקורה באזור התגמול גורם לפעילות במערכת החיסון".
אחרי האופטוגנטיקה נולדה בשעה טובה הכֶמוגנטיקה, שלמעשה עובדת באותו אופן, אך במקום להשתמש באור או בלייזר היא מפעילה את המוח בעזרת חומר סינתטי. מצוידת בטכנולוגיה החדשה פתחה רולס בשנת 2013 את המעבדה בטכניון, ושם ביצעה עם צוותה את המחקר שהגתה. "בדקנו איך מצב רגשי, מחשבות אופטימיות או ציפייה לטוב, המתבטאים בפעילות מוחית מסוימת, יכולים להיתרגם לשינויים פיזיולוגיים ממשיים. בחרנו לעבוד דווקא עם מערכת החיסון, כי היא זו שמתמודדת עם רוב האתגרים לתקינות הגוף", היא מסבירה.
בעזרת הכמוגנטיקה גירו החוקרים את אזורי התגמול אצל עכברים, כלומר דימו את מוחם לתמונת המצב הנראית במוח האדם כשהוא מקבל שוקולד או מפתח ציפייה אופטימית. אז ניגשו לבחון את התנהגות מערכת החיסון בתגובה לאיום. האיום שנבחר הוא מנה של אי-קולי (E.coli), חיידק שנמצא במעי של כל בעלי הדם החם.
24 שעות אחרי הגירוי המוחי הזריקו לעכברים את החיידקים, שסומנו לרגל האירוע בצבע ירוק פלואורוסנטי, כדי שהחוקרים יוכלו לעקוב בהמשך אחר קצב פינויים מהגוף. "במערכת החיסון יש תאים שאחראים לבליעת הפולש ולחיסולו, ובאמצעות הצבע הזרחני את יכולה לראות אם תא של מערכת החיסון מלא בחיידקים", אומרת רולס. "ראינו באופן מובהק שקיימים הרבה יותר תאים ירוקים כאלה בעכברים שהפעלנו אצלם את אזורי התגמול. הם לא רק חיסלו יותר חיידקים, אלא גם עשו זאת באופן מהיר יותר".
מערכת החיסון, שאני מרבה להזכיר כאן כאילו הייתה יחידה אחת הומוגנית, מורכבת למעשה מעשרות סוגי תאים, כל תא והתפקוד שלו בהתאם לאיום – נגיפים, פטריות, רעלנים או גידולים סרטניים. חברי המעבדה של רולס בחרו כאמור בחיידקים.
"הבעיה הגדולה כשחוקרים קשר בין שתי מערכות - ובמקרה שלנו, מערכת החיסון ומערכת העצבים - היא איפה לחפש את האפקטים, כי אלה מערכות מבוזרות שמשפיעות על המון תהליכים בגוף", מסבירה הדוקטורנטית תמר בן-שאנן, שהובילה את ניסויי המחקר. "ההחלטה שלנו לעבוד עם בקטריות היא מתוך מחשבה אבולוציונית: מה מאיים עליי בחיי היומיום שלי? בקטריה היא משהו שתמיד נמצא בסביבתי. היתרון הנוסף של בקטריות הוא שהתגובה של מערכת החיסון אליהן טיפוסית ומוכרת מאוד, ויכולנו לעקוב אחריה ולראות כיצד היא משתנה בעקבות גירוי המוח".
בהמשך תראה לי רולס על צג המחשב שתי מפות של תאי מערכת החיסון, מתוך עשרות שיצרו החוקרים, הודות לטכנולוגיה נוספת שבאה לעזרתם: ה-CyTOF. פרופ' שי שן-אור, ראש המעבדה השכנה ושותף למחקר, הוא שאחראי לייבוא הטכנולוגיה הזו, שהתפתחה בחמש השנים האחרונות ומאפשרת למפות מאות אלפי תאים בצורה רחבה וברזולוציה גבוהה.
שתי המפות - אוסף נקודות בצבעים שונים - מתארות את תאי מערכת החיסון של קבוצת עכברי הביקורת ושל קבוצת העכברים שבהם נעשה הניסוי, 24 שעות אחרי שהופעלה מערכת התגמול המוחית שלהם. דבר אחד ברור גם לזוטרים כמוני: הן שונות מאוד זו מזו. רולס מראה איך אחת מאוכלוסיות התאים שהשתנו היא של תאים שקשורים למלחמה בגידולים סרטניים.
בהמשך הניסוי, וכדי לתת לממצאים משנה תוקף, הוצאו תאי חיסון של שתי קבוצות העכברים לצלחות פטרי עמוסות מלוא הטנא בקטריות, והחוקרים התיישבו לחזות במופע גלדיאטורים מיקרוסקופי: תאים נגד חיידקים. התוצאה לא איחרה לבוא. "כשהסתכלנו על המפות יכולנו לספור מושבות חיידקים, וממש להבחין בהבדל של חמישים אחוז בין שתי הצלחות", מתרגשת רולס. "תאי מערכת החיסון של העכברים שנמצאו תחת השפעת הגירוי המוחי חיסלו פי שניים יותר חיידקים לעומת התאים האחרים. זו הייתה אחת התוצאות הראשונות בניסוי, והיא הייתה חזקה מאוד. לא ציפינו לראות דבר מובהק כל כך. היה מרגש, ממש זכות, להיות חלק ממחקר כזה".
בדקתם את ההשפעה על מערכת החיסון; האם לאור המחקר הזה את מאמינה שגירוי של אזורי התגמול גורם גם לתופעות אחרות של פלצבו, כמו שיכוך כאבים והפחתת דיכאון?
"אני מניחה שגם במצבים כאלה יש תפקיד למערכת התגמול. אנחנו בחנו השפעה על היכולת הבסיסית של הגוף להתמודד עם מחלות. בעצם, השאלה שלנו רחבה יותר מאפקט פלצבו, ובוחנת כיצד ציפיות לטוב – ומחשבות בכלל - יכולות להשפיע על התמודדות הגוף עם מחלות.
"אין ספק שאפקט הפלצבו הוא תופעה שמתרחשת. אתה לא רוצה שיהיה אפקט פלצבו בקבוצת הביקורת בניסוי הקליני של תרופה שפיתחת, אבל הוא פעם אחר פעם מוכיח את עצמו. יש מחלוקת על ממדי האפקט ועל פרשנות התוצאות, יש שטוענים שאלה טעויות סטטיסטיות בכלל, אבל בשורה התחתונה התופעה חזקה מאוד, ואם מסתכלים על ההיסטוריה של הרפואה - ברובה היא הייתה רפואת דמה".
מה ההיגיון האבולוציוני במערכת חיסון שהופכת יעילה יותר דווקא בעקבות עונג? למה שייווצר בכלל קשר כזה, בין מצב מתגמל שהאדם חווה ובין פעילות אנטי-בקטריאלית?
"אם תחשבי על זה רגע, יש שני מצבים מאוד מתגמלים מבחינה אבולוציונית - אוכל ומין. בשניהם יש תגמול אולטימטיבי מצד אחד, ושניהם גם חושפים אותך לזיהומים, למחלות, לסכנות. זו מה שאנחנו קוראים נקודת מפגש בין פתוגנים (אורגניזמים המחוללים מחלה בגוף, כמו נגיפים ופטריות).
"כשהבנו את זה אמרנו: רגע, קיימת תופעה נוספת, שהיא המהות של התגמול. אם משהו טוב לך – אתה תעשה אותו שוב ושוב. הסנדוויץ' היה טעים? אתה תחזור ותאכל באותה קפטריה, ותיחשף לאותו חיידק. לכן כשהמוח מתוגמל הוא גם מקבל אות, מסמן לעצמו שהחיידק שנתקלת בו עכשיו - מולו חשוב יותר לדעת להתמודד. יש לו אינטרס ליצור זיכרון חיסוני חזק נגד הפתוגן הזה, כדי להתגבר עליו גם בפעם הבאה, והוא יכול לתעדף ולכוון את מערכת החיסון".
כדי לבדוק את הזיכרון החיסוני, נקטו החוקרים שוב מתודה דומה. הם גירו את המוח באותו אזור - עכשיו כבר אפשר לקרוא לילד בשמו: אזור הטֶגמֶנטום הגחוני, שמהווה רכיב מרכזי במערכת התגמול. לאחר מכן חשפו את העכבר לחיידק, נתנו לגוף לזכור את המלחמה באיום, וכעבור חודש שוב חשפו אותו לחיידק. בעזרת מבחנים דומים לאלה שנעשים באבחון אלרגיות, ראו החוקרים שהזיכרון החיסוני שיצרו במו ידיהם חזק בסדרי גודל של פי שלושה ויותר מזה שקיים אצל עכבר "רגיל".
בנקודה הזאת ניגש צוות המעבדה לבדוק איך בדיוק נשלח המסר למערכת החיסון, מי מעביר אותו ומה הנתיב שלו. הדוור, מתברר, הוא מערכת העצבים הסימפתטית - אותה מערכת שבשעת מפגש עם אריה או במצב חירום אחר אחראית להרחיב את האישונים, להאיץ את דפיקות הלב, להגדיל את אספקת הדם לשרירים ולסמר את שערותינו. לא מפתיע שזה השליח שדרכו המוח משגר למערכת החיסון מסר של כוננות לקראת זיהום חיידקי. כאמור, החוקרים גילו שגם מחשבה או ציפייה לתגמול מסוגלות לעורר את המערכת הזו, ודרכה להגביר את ההיערכות החיסונית.
"צריך להבין שסטרס הוא מצב מורכב, והוא לא שלילי בלבד", מסבירה רולס. "אלמנט של מתח קיים בכל חוויה, גם חיובית, אולי חוץ ממצב שינה, שהוא האנטי-סטרס האולטימטיבי. חתונה, טיול, אוניברסיטה - בכולם טמון אלמנט כזה. לגווני המתח השונים האלה יש משמעויות פיזיולוגיות. אנחנו יודעים שהמוח מעביר למערכת החיסון סוגים שונים של מידע, ולמשל במקרה של הזיכרון החיסוני שעליו דיברנו, המסר הוא 'החיידק הזה חשוב, אז תתייחס אליו אחרת'.
"הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על מערכת החיסון כמערכת אוטונומית שפועלת מעצמה. נפצעת? היא מתחילה לעבוד על הפצע. אבל היום אנחנו מבינים שלמוח יש שליטה על התהליכים, והוא יכול לסנכרן אותם. יכול להיות לי עכשיו איום שמגיע מחיידק סטרפטוקוק, אבל יש גם אריה מעבר לפינה. המוח צריך להגדיר את סדרי העדיפויות האלה, יש לו יכולת לסנכרן בין תהליכים, וזה הדבר שאנחנו רוצים לחקור בהמשך".
"חרף כל נפלאותיו של אפקט הפלצבו, הדבר החשוב ביותר אולי הוא להכיר במגבלותיו. אפקט הפלצבו לא ירפא סרטן. הוא אינו מאט את התפתחותן של מחלות כמו אלצהיימר ופרקינסון. הוא אינו גורם לכליה שחדלה לפעול לחזור לפעולה. הוא אינו מגן מפני מלריה (...) אם נחשוף את הפלצבו לאור השמש, ונמצא את הדרך להפוך אותו לכלי מקובל במחסן הנשק של הרופא, נוכל להציל חיים בכך שנשאיר את החולים במסגרת הרפואה הרציונלית היעילה, ובלבד שנודה שלפחות כרגע היא אינה רציונלית במידה שהיינו רוצים"
(מייקל ברוקס, "13 תעלומות מדעיות")
בן-שאנן (35), חלוצת הדוקטורנטים מבין שמונת אנשי הצוות במעבדתה של רולס, ידעה להמר נכון על המחקר שעומד להיות הבסיס לעבודת הדוקטורט שלה. אחרי תארים בפסיכו-ביולוגיה באוניברסיטה העברית ונוירו-ביולוגיה בהדסה, היא עבדה שנתיים בתעשיית הביוטק כדי להבין שהעתיד שלה נמצא בעולם המחקר.
בחלומותיה הפרועים ביותר לא חלמה שתיקלע למחקר חלוצי שיניב תוצאות דרמטיות כל כך. "היה קונספט מחקרי הגיוני מאוד, שאנחנו מכירים היטב מהניסיון האישי שלנו: כשאתה מרגיש טוב, כשיש תקווה, הגוף זורם אחרת", משחזרת בן-שאנן. "אמרתי לעצמי 'כן, זה יעבוד', והימרתי על זה בדוקטורט שלי. אחר כך, כשאת צוללת פנימה ומגלה את המנגנון הביולוגי ואת כל המורכבות שלו, את מבינה שזו לא תפיסה נאיבית של 'תחשוב טוב, יהיה טוב'. יש כאן מציאות מורכבת שבה המחשבות שלנו משתקפות בביולוגיה, ואין יפה מזה.
"אני זוכרת את עצמי רצה למעבדה ב-12 בלילה כשהגיעו התוצאות, כי לא יכולתי להתאפק עם האנליזה. וכשהן מגיעות, מובהקות כל כך, זה 'היי' מטורף. אתה רק רוצה להיתקל בכזה מחקר שוב, שיהיה לך שוב צ'אנס לגלות משהו כל כך יפה".
על שולחנה של רולס נערמות זו על גבי זו תחתיות זכוכית למשקאות חמים. לוקח זמן ועוד כמה אזכורי טגמנטום גחוני כדי שאבין שבכל אחת מהן מצוירת פרוסה של מבנה המוח. לאט-לאט תחתית זכוכית נערמת על אחותה, וכך מתקדמים אל צמרת המוח. שעשועים של חוקרים. "זו מתנה משי שן-אור", רולס תסביר לי.
בינתיים, בחוץ, חברי המעבדה רכונים על אחד השולחנות. במרכזם שוקד על מלאכתו ד"ר פהד חכים, סגן מנהל מכון ריאות ילדים בבית החולים רמב"ם. הוא התאהב במדע אחרי פוסט-דוקטורט בשיקגו, ומאז פעמיים בשבוע הוא עוסק במחקר יחד עם רולס, שמגדירה אותו "השילוב המושלם של מדען ורופא". מבט מקרוב מגלה לי שאובייקט המחקר הוא עכבר מנותח המשתתף בניסוי מרתק וחשוב מאין כמותו, שכרגע מוקדם מדי להרחיב עליו מעל גבי העיתון.
רולס ואני שוטפות ידיים ביציאה מחדר הניתוח. בדרך למתקן המים אני מבחינה בשם המעבדה: "פסיכו-נוירו-אימונולוגיה ושינה".
שינה?!
"שינה היא אפשרות להציץ אל התת-מודע. כבר כשחזרתי לארץ עסקתי בה והמשכתי את מה שהתחלתי בסטנפורד. הייתה לנו אז מעבדה זמנית קטנה וספרטנית. חקרנו למשל את תחום הזיכרון, מה קורה לו בזמן שינה. אחר כך התחלנו לבדוק מה קורה לזיכרון אימונולוגי, כי גם בשינה המוח יכול להשפיע על המערכת החיסונית.
"יש איזה תהליך שמתקיים בזמן שינה, והוא משמעותי מאוד לשמירה על תפקוד תקין של כל המערכות. ראינו למשל שכאשר עכברים לא ישנים, יש פגיעה משמעותית בפעילות תאי הגזע שלהם. הביטוי הכי חזק לזה היה בהשתלות מח עצם. בתאי הגזע של עכברים ש'תרמו' מח עצם אחרי שלא ישנו, איכות ההשתלה ירדה בחמישים אחוז! זה מטורף".
למחקר הזה, שפורסם בדיוק לפני שנה במגזין Nature Communication, יכולה להיות השלכה דרמטית. עשרות אלפי השתלות מח עצם נערכות בכל שנה. אם כמו בעכברים גם בבני אדם, כשתורם אינו ישן היטב הצלחתה של התרומה פוחתת ב-50 אחוזים – הרי שיש אפשרות ממשית וקלה להשפיע על סיכויי ההשתלה.
"עוד מוקדם להשליך מהמחקר הזה על בני האדם, אבל הוא ללא ספק מצביע על חשיבותה של השינה בהליכים הרפואיים, ועל הצורך להיטיב את שנתו של התורם קודם התהליך", אומרת רולס. "כדאי מאוד להכיר במדד הזה, שמשפיע על איכות ההשתלה ולעורר מודעות לכך, בפרט כאשר קשה כל כך לאתר תורם מתאים של מח עצם".
אני שואלת את רולס, שכבר רואיינה לכתבה נרגשת ב"וול-סטריט ז'ורנל", איזה יישום יכול להיות למחקר אפקט הפלצבו בחזון הכי אוטופי שלה. "אני עדיין לא שם כדי לפנטז, אבל אני מאמינה שגילוי כזה יכול לפתוח ממד חדש של שליטה על המחלות", היא עונה. "ברגע שאנחנו מתחילים להפעיל את היכולות הטבעיות של הגוף שלנו, הדברים יפעלו באופן סינרגי יותר. זה בעצם לתת לגוף שלנו לעשות את הפעולה שהוא גם כך עושה מעצמו, ואנחנו רק צריכים להבין איך. תאים סרטניים הרי נוצרים כל הזמן, וגוף של אדם בריא יודע איך להתמודד איתם. קיים פוטנציאל אמיתי שאנחנו עדיין לא מממשים, והוא יַקנה מרחב אדיר לתרופות חדשות.
"בניסויים שלנו אני עושה מניפולציה ברורה. אני יודעת בדיוק מה אני מפעילה, אבל בחיים זה לא ככה - מה שמפעיל את האזורים האלה באדם אחד לא מפעיל אותם באחר. אנשים מגיבים אחרת לגירויים חיצוניים, והמוח של כל אחד פועל בצורה שונה. לכן אחד הדברים שחשובים לנו הוא להבין מה המנגנונים שעומדים מאחורי התופעה, כדי לעשות את זה באופן מבוקר ונכון".
אי פעם נבין את המוח עד הסוף?
"אין ספק שהתהומות עמוקים וכמות הרבדים עצומה, והם ימשיכו לספק לנו הרבה חורים שנצטרך למלא. מה שכן, הכלים שנקבל כדי לגשת לשאלות האלה יהיו שונים לגמרי. נשאל את השאלות אחרת. כנראה תמיד נמצא עוד שאלות בקשר למוח, וזה מה שהכי מעניין, לא?"
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם