ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

סודות במזוודה: תצלומים נדירים ממלחמת העולם השנייה

אוסף תצלומים וציורי שמן מרהיבים ביופיים של אמנית יהודייה אלמונית נחשף לאחרונה בתוך מזוודה שהוסתרה בעליית גג באמסטרדם. התגלית הנדירה הובילה למסע חיפושים על פני שלוש יבשות והיסטוריה של שבעים שנה

גילויה של מזוודה מלאה בתצלומים וציורים, שהוסתרה בארון בדירה באמסטרדם שבהולנד היה תחילתו של סיפור שנמתח מברלין של שנות העשרים והשתרע על פני יבשות ומדינות. הסיפור סופר לראשונה בידי גורדון דארוק, כתב 'דאטש ניוז', אתר חדשות הולנדי באנגלית.

עוד כותרות:
- קמפיין גיוס המונים למען המשפחה שנפגעה בתאונה
- "הדיון נגד ההתיישבות – חרפה לאנושות"
- הגידול נעלם: פריצת דרך בטיפול בסרטן הריאה

 

זו הייתה אחת מאותן מזוודות עור חומות וקשיחות ששוקלות כ-30 קילוגרמים, כאלה שנראות באותן תמונות שחור-לבן, שבהן נערמות מזוודות על גדת הנהר מאחורי משפחות הממתינות לעלות על אניות הקיטור שייקחו אותן לחייהן החדשים מעבר לאוקיינוס. הסיפור התחיל כאשר בן זוגה של שרלן שולטן (26) סיפר לה על המזוודה שנמצאה בעליית הגג זמן קצר אחרי שנפגשו בפברואר בשנה שעברה. כאשר שרלן פתחה בנקישה את מנעולי הפליז, החל מסע שנמתח על פני שלוש יבשות והיסטוריה של שבעים שנה.

המזוודה נמצאה לראשונה על ידי אחיו של בן זוגה של שרלן, בעת ששיפץ בניין דירות ברחוב בטהובן באמסטרדם ב-2009. "בעליית הגג בארון קטן שניצב מאחורי כיסא ועליו ערימת בגדים ישנה", מתארת שרלן העובדת בתיאטרון דה-לאמאר. "מהמקום שבו היא נמצאה היה ברור שמישהו לא רצה שתימצא לעולם. היא הייתה כבדה מאד, ומרופדת בבד משובח. כל תוכנה היה במצב מצוין. הבוס שלו התכוון בדיוק לזרוק אותה, והסכים לתת לו אותה. הוא לקח אותה הביתה ומסר אותה לחבר שלי, שם הונחה בעליית הגג ונשכחה", היא נזכרת.

שש שנים חלפו לפני ששרלן עלתה לעליית הגג ופתחה את המזוודה בשנית. לעיניה התגלו ערימת עיתונים גרמניים, כמה גלויות בגרמנית והמסקרן מכול, אוסף של צילומים, רישומים ותמונות שמן. רבים מהן היו פורטרטים עצמיים של אישה שחורת שיער, מהממת ביופייה, עם עצמות לחיים גבוהות ועיניים חודרות. הגלויות חשפו את שם האמנית - אמי פורגס. שם נוסף שהוזכר בהן היה של קרוב משפחה בשם ג'ורג' פורגס. רמז נוסף בעל משמעות היו הגיליונות של ה"שווייצר אילוסטריטר צייטונג", עיתון תצלומים שבועי שיצא לאור בציריך. התאריכים היו בין 1933 ל-1940.

שרלן גדלה על ברכי סבתה שנהגה לספר לה על חייה תחת הכיבוש הנאצי. "בזמן המלחמה היא התגוררה בחווה ליד אמסטרדם", סיפרה. "אנשים שגויסו בכפייה לעבודה בגרמניה נמלטו אל החווה, ואחרים באו מאמסטרדם בחיפוש אחרי מזון וחלב". שרלן הבינה כי בידה מצוי סיפור מלחמה מסתורי המחכה להיחשף. היא החליטה לאתר את בני משפחתה של אמי, להחזיר להם את המזוודה ולגלות מדוע היא הוסתרה בבית ברחוב בטהובן.
 
פורגס הוא שם משפחה יהודי שהיה נפוץ לפני המלחמה, בעיקר בפראג ובווינה, והגיע למדינות הדוברות גרמנית. לאחר עליית היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, נמלטו ממנה יהודים רבים להולנד שמעבר לגבול. הדירה ברחוב בטהובן, שנבנתה כ-12 שנים קודם לכן, התמלאה במהירות במשפחות פליטים עד שהפכה למעשה למובלעת של דוברי גרמנית. לאחר שהגרמנים פלשו להולנד, במאי 1940, הפך האזור למוקד דיכוי ואלימות: תחנת הרכבת ברחוב בטהובן נעשתה נקודת שיגור ל-18 אלף יהודים מגורשים. האנדרטה בפינת אפולו-לאן מציינת את המקום שבו 29 לוחמי מחתרת הוצאו להורג בידי כיתת יורים כתגובה לרצח קצין אס-אס.

מתחילה היה נראה כאילו אמי פורגס נמלטה מאמסטרדם בחיפזון כשהגרמנים הגיעו, כאשר היא דוחפת למזוודה את חפציה האישיים האינטימיים ביותר ומחביאה אותה בארון הקטן. ייתכן שקיוותה לחזור ביום מן הימים אחרי המלחמה, לאסוף את ציוריה ולהתחיל מחדש, אבל היא לא זכתה לכך. מדוע לא שבה לקחת את המזוודה? ההשערה הראשונית הייתה כי היא נספתה במחנות המוות, אבל כשהסיפור האמיתי הלך ונחשף התברר כי זוהי השערה שגויה.

בחודש מאי האחרון גייסה שרלן את אמה ("היא מצטיינת בכל הקשור לארכיונים") לעזרה בניסיונה לאתר את קרוביה של אמי ששרדו במלחמה. "גוגל היה הניסיון הראשון שלא העלה דבר. באמסטרדם יש תיעוד היכן כל אחד התגורר עד 1900, אבל לא מצאנו איש בשם פורגס שהתגורר ברחוב בטהובן 48 או 50. הרחבנו את החיפוש להמבורג, שם מצאנו כמה משפחות העונות לשם פורגס שחיו שם עד 1930, בהם אחת בשם אליס פורגס. זה הוביל אותנו להיידי".

בזמן ששרלן ואמה התמידו בניסיונן לגלות את קרוביה של אמי בהמבורג שלפני המלחמה, בינתיים בבואנוס-איירס, היידי פביאן (70), ביוכימאית בגמלאות, עסקה אף היא בעבודת הנמלים של איסוף מידע לבניית העץ המשפחתי שלה. היא ידעה שמשפחתה נמלטה מגרמניה הנאצית והתפזרה ברחבי אמריקה הצפונית והדרומית וניו-זילנד. בחיפושיה יצרה קשר עם בן דודה, פרנק מאייר, שהתגורר בפלורידה. פרנק נולד בהמבורג ב-1928. אליס פורגס הייתה אמו. היו לה שש אחיות, אחת מהן הייתה אמי. "היה זה נס ממש שדרכינו הצטלבו", אומרת שרלן. "אם לא היינו עולים על עקבותיה של היידי, לא היינו מוצאים את המשפחה".

איש במשפחה לא ידע על הימצאותה של המזוודה. "שרלן התקשרה אלי דרך אתר GENI (אתר לבניית עצי יוחסין המאפשר לקרובי משפחה לגלות זה את זה) וביקשה עזרה במציאת קרובי משפחה חיים של אמי פורגס, מכיוון שמצאה מזוודה שמורה היטב ובה חפצים אישיים של אמי וככל הנראה גם של בני משפחתה הקרובים", משחזרת היידי. "נדהמתי לשמוע שלאחר שנים כה רבות מסיום המלחמה משהו כזה יכול לקרות. שמחתי ששרלן לא ויתרה וניסתה למצוא את הקרובים דרך העץ המשפחתי".

פרנק מאייר, כיום בן 87, נמלט לאמסטרדם עם הוריו ב-1932 בהיותו בן שלוש. המשפחה מצאה דירה ברחוב אלברט דירר, במרחק שני רחובות מרחוב בטהובן. יתר האחיות נשארו בגרמניה ונשלחו למחנות. "יהודים רבים ב-1930 לא העלו בדעתם שהיטלר יעשה משהו רע באמת", מסביר מאייר בשיחת טלפון מפלורידה. "איש לא חשב שהדברים יתגלגלו כך. אנחנו נמלטנו אך דודתי לני, בעלה ושני ילדיהם פטר וסוניה, נשלחו כולם לאושוויץ. הדוד אלפרד שרד והגיע בסופו של דבר לקנדה, אך משפחתו נספתה כולה".
 

אליס ובעלה מקס כבר נמלטו פעם אחת מהנאצים בגרמניה. כעת, עם הפלישה להולנד ב-10 במאי 1940, הם לא בזבזו זמן. "לאמי היה חוש מציאות טוב משל אבי", סיפר פרנק. "הוא האמין שהגרמנים לא יכבשו את הולנד. 'מה יש להם לחפש בהולנד? גבינה?' נהג לשאול. אבל אמי באה הביתה ביום הפלישה ואמרה: 'אנחנו יוצאים מכאן'. עוד באותו הלילה עלינו על ספינה לאנגליה. שם התגוררתי בימי המלחמה".

אמי פורגס, למרבה הצער, לא הצליחה לברוח אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי אך גם לא נספתה בתאי הגזים. עם פרוץ המלחמה היא כבר לא הייתה בין החיים. לעתים רחוקות הסכימה אליס לדבר על אחותה, אך פרנק האמין שהיא נפטרה בברלין בשנות השלושים. "איני יודע הרבה עליה, חוץ מזה שאחד מציוריה הנפלאים היה תלוי בסלון שלנו באמסטרדם", הוא מסביר. "היא הייתה ברת מזל מבחינה מסוימת. מוראות השואה נמנעו ממנה כאשר נפטרה לפני שכל היהודים נשלחו לאושוויץ".

אליס נפטרה ב-1983 במונטריאול. בזמן המלחמה המשפחה נפרדה: פרנק גדל בלונדון עם אמו, אבל אביו מקס ואחיו וולפגנג נשלחו לקנדה זמן קצר אחרי שהגיעו לבריטניה. "האנגלים חשבו ש-99 אחוז מאיתנו בסדר, אבל עדיין ניקר במוחם ספק שמצויים בינינו כמה מרגלים", אמר פרנק. "לכן שלחו את כולם לקנדה, כולל אחי שהיה בן 16 באותה עת. הם נכלאו במתקן מבודד באזור כפרי במחוז קוויבק, ושוחררו רק ב-1944. כך אבי הגיע בסופו של דבר למונטריאול".

בתום המלחמה, ב-1945, אליס ופרנק עלו על ספינה לקנדה והתאחדו מחדש עם מקס ואחיו ולפגנג. מקס הקים עסק לייבוא במונטריאול אבל נפטר תשע שנים לאחר מכן, בגיל 57, מהתקף לב. וולפגנג שינה את שמו הגרמני לפרד ריצ'רד מייטלנד, התגייס לצבא הקנדי ועבר לשיקגו. הוא נפטר ב-1955 בגיל 72. זכר המזוודה מרחוב בטהובן אבד במרוצת הזמן: בני המשפחה היו עסוקים בבניית חייהם החדשים, וספק אם ידעו בכלל על הימצאותה. באותה מידה היא יכולה הייתה להיות נטושה על הירח.

לאחר שמצאה את קרובי משפחתה של אמי, משימתה של שרלן הייתה להחזיר את המזוודה לבעליה. "לא חשבנו שהפריטים ישרדו במשלוח בדואר", אמרה. לפרנק היה פתרון: בתו, ויוויאן, פרשה זה עתה לגמלאות מתפקידה כדיילת בחברת התעופה 'קונטיננטל'. "נהגתי לנסוע לאמסטרדם לעתים תכופות, זה היה היעד האהוב עלי", אמרה ויוויאן בשיחת טלפון מביתה שבטקסס. "נהגנו לשהות ליד רחוב בטהובן. כל אותו זמן לא העליתי בדעתי שהמזוודה נמצאת שם, כה קרוב למקום שבו שהיתי. זה כל כך אירוני".
 

כמועסקת לשעבר בחברת התעופה, ויוויאן הייתה זכאית לטיסות חינם מחברת 'יונייטד', ממשיכתה של 'קונטיננטל'. "כך שחשבתי שאסע לאמסטרדם. אחרי שהתמקמתי במלון, הלכתי עם חברי הטוב שטס עמי אל המקום שבו המזוודה הוסתרה".

שרלן הביאה איתה מזוודה אל המלון עוד באותו ערב. "באותו הרגע הכתה בי ההכרה מהי המשמעות של כל העניין", אומרת ויוויאן. "תכננו וארגנו את העניין במשך חודשים. אחת מחברותי אמרה לי שזה רגע ה'אנה פרנק' שלנו. חשבנו על אותה אישה יפהפייה, מוכשרת ועצמאית שהשאירה את כל העושר הזה מאחוריה. הבטתי אל חברתי והיא הביטה אל הנגר שמצא את המזוודה, וכולנו בכינו".
 
נשיאת המזוודה שבה שכיות חמדה ישנות ויקרות, דרך נמל התעופה של אמסטרדם, לא הייתה משימה קלה. "כמה גורמים בשלטונות המכס הרימו גבה. היה עלינו לפתוח אותה ולספר להם את כל הסיפור, ורק לאחר מכן הם הניחו לנו לעבור". בחודש מרץ, כמה שבועות אחרי שחזרו לטקסס, היא נסעה אל בית אביה עם המזוודה.

השאלה כיצד הגיעו ציוריה של אמי אל המזוודה באמסטרדם נותרה בלתי פתורה. עד כמה שפרנק ידע, דודתו מעולם לא הייתה באמסטרדם, ורוב העיתונים השוויצריים פורסמו אחרי התאריך שבו מסתבר כי היא נפטרה. "יכול להיות שהיה זה אחד מחבריה", אומר פרנק. "יש חלקים בסיפור שלעולם לא נדע. אִמי מעולם לא דיברה רבות על אחותה אֶמי. מה שהיה לנו הוא רק אותו ציור שהיה תלוי בסלון ביתנו".

פרט אחד בכל זאת נחשף מאז שוויוויאן חזרה עם המזוודה. מאוחר יותר במרץ כתבה היידי פביאן לפרנק על נסיבות מותה של אמי, שאותם הצליחה לגלות בבית הכנסת החדש בברלין. התיעוד שנמצא בבית הכנסת מגלה שאמי פורגס מתה בברלין ב-21 בפברואר 1929, מוקדם משפרנק שיער, כאשר אליס ומשפחתה עדיין התגוררו בהמבורג. סיבת המוות הייתה כשל לבבי. גופתה של אמי נלקחה ברכבת לעיר הולדתה המבורג, שם נקברה בבית העלמין הגדול של העיר.

תעודת הפטירה של אמי סיפקה תשובות לכמה פרטים מסקרנים. מי שדאג לרישום פטירתה היה הנס רוברטסון, אחד הצלמים המפורסמים בגרמניה הווימארית, שזכה לשבחים רבים על צילומיו הבלעדיים ממסיבות הריקודים שנערכו בעיר. כתובתה האחרונה, ברחוב רושרשטראסה 16, הייתה בלב רובע האמנים הגועש ובמרכז חיי התרבות של ברלין בשנות העשרים. זה היה רחוב שבו עורכי דין ורופאים התחככו באמנים ומוזיקאים, בהם יהודים רבים. הרחוב הזה ייצג את כל מה שהנאצים תיעבו, ובדיוק כמו רחוב בטהובן באמסטרדם הוא הפך לזירת דיכוי אכזרי כעבור עשר שנים.

הסופר אריך קסטנר קנה את הבית ברושרשטרסה כמה חודשים לאחר מותה של אמי, והוא התגורר בו עד שנהרס בהתקפה אווירית ב-1944. הנס רוברטסון, יהודי בעצמו, נאלץ להימלט לקופנהגן עם אשתו שהייתה רקדנית דנית. השאלה מי ומדוע הניח את המזוודה ברחוב בטהובן תישאר, ככל הנראה, ללא מענה. איזו דמות מסתורית אהבה את אמי עד כדי כך שדאגה לתחוב את ציוריה ולהסתירם בגב הארון, מתוך כוונה לשוב אי פעם ולמצוא את מקומם הראוי בזמנים יותר טובים?
 

"קשה מאוד לומר, אבל אני חושבת שזו הייתה המזוודה של אליס", אומרת שרלן. "אם אתה מביט בתוכנה, יש שם צילומים משפחתיים רבים ומזכרות. אליס ומקס גרו במרחק כמה רחובות משם, כך שייתכן שהם החביאו את המזוודה לפני שברחו". אבל פרנק אינו משוכנע. "אמי מעולם לא הביעה כל רצון לחזור לאירופה אחרי המלחמה", הוא אומר.

בכל מקרה המזוודה נמצאה, ומציאתה פתחה חלון לפרק היסטורי כאשר אפלה השתררה על שמי אירופה, עריה נאנקו תחת שלטון עריץ ואנשיה פוזרו בין יבשות. מישהו רצה להבטיח שעבודות האמנות של אמי פורגס, הגלויות והזיכרונות מזמנים טובים יותר, ישרדו את הסיוט הממשמש ובא.

בזכות שרלן שולטן, ההבטחה קוימה. "אני כה שמחה שעשינו זאת", מסכמת שרלן. "סבתי חיה בזמן המלחמה והסתירה בחוותה אנשים שברחו מאימת הרצח. היא סיפרה לנו סיפורים רבים על אותם הימים. התחושה היא שבדרך זו גם אני עשיתי משהו בתמורה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg