ראשי » חדשות » צבא וביטחון

צבא של העם: כך הופכים בני נוער בסיכון ללוחמי סיירת

אלפי החיילים המשרתים תחת פיקודו של אל"מ רז קרני לא לומדים אצלו לתפעל נשק אלא מעמיקים את ההיכרות עם תרבות ישראלית, ציונות וערכים. 15 שנה לאחר שעזב את השירות הקרבי במגלן והתמסר כולו לחיל החינוך, קרני משוכנע מתמיד בנחיצותו של החיל

שלשום בשעות אחר הצהריים עמדו 449 חיילים - 94 מתוכם חיילות - ברחבה המרכזית של בסיס מחו"ה אלון שבגליל התחתון, לטקס סיום טירונות. בתום הטקס ניתן האות מאת הרס"ר, והחיילים כולם התפרסו על פני השטח והסתדרו כשהם מרכיבים את הסיסמה "עם בונה צבא בונה עם".
 
עם הינתן האות בשנית, כל אחד מבין הטירונים – 332 מהם עולים חדשים, והשאר ילדי יורדים – קרא בשפת אמו בקול גדול: "אין לי ארץ אחרת". אחרי שהגרמנית, האמהרית, ההודית, האנגלית ועוד שפות רבות ושונות התערבבו בבליל גדול אחד, התאחדו הטירונים כולם לשלוש קריאות נוספות של "אין לי ארץ אחרת", הפעם בעברית. 34 ארצות מוצא, עשרים שפות, קריאה אחת.
 
כל אותו זמן עמד מולם אלוף-משנה רז קרני, לא מנסה להסתיר את התרגשותו. "על המגרש הזה עלו כבר חיילים מ-47 מדינות שונות, ואפילו אחד מעיראק שהגיע אלינו לפני 15 שנה. שבעים אחוז מהם חיילים בודדים בארץ", הוא אומר.

"כאן הם עוברים טירונות בסיסית שמשלבת לימודי עברית, ובהמשך שישים אחוז מהם יהפכו ללוחמים וללוחמות". קרני, המפקד על מערך מג"ן בחיל חינוך, מתהלך בין שורות הטירונים, לוחץ יד למצטיינים, ומתמוגג.
 
אתה מתרגש.
"בכל פעם מחדש. בעולם הציני הזה שלנו, קשה למצוא סיפורים כאלה, שהם הציונות במיטבה. במחזור הנוכחי יש 18 טירונים נשואים, שלושה מהם כבר אבות לילדים. קרוב לשישים חיילים הם בעלי תואר אקדמי.

"בחורים במיטב שנותיהם, בוגרי אוניברסיטאות שלא חסר להם כלום בארצות המוצא שלהם, מגיעים הנה ואומרים: אנחנו לא מסוגלים להישאר שם, כשכאן דוקרים ישראלים. זה סיפור שלא תמיד אוהבים לספר אצלנו. לא אוהבים לגלות עד כמה אנחנו מוקד משיכה לנוער יהודי בעולם. אני רואה אותם ונזכר בסיפור של סבא שלי".

סיפור הסבים והסבתות של קרני מתחיל באירופה וברוסיה. משה ויונינה קרני הליטאים, כמו גם יוסף ומרים לשם יוצאי גרמניה ורוסיה, עזבו איש-איש את מקומו "והקימו עולם חדש בארץ הזו". הזוג קרני היה ממקימי קיבוץ רמת-השופט, הזוג לשם ממקימי כפר-סאלד.
   
"החיילים שלנו כאן במחו"ה אלון הם במידה רבה כמו החלוצים של הדור ההוא. הם עוזבים את מה שהיה להם שם, ונוטעים כאן שורש שינביט אחר כך משפחה וחיים אחרים בארץ חדשה. הם כבר לא מסקלים אבנים ברמות מנשה, אבל הם צריכים למצוא את עצמם ואת האידיאלים שלהם בארץ הזו, שהיא הרבה יותר מוצלחת היום בהישגים שלה ממה שהייתה כשהסבים והסבתות שלי הגיעו, אבל גם יותר קשה לעיכול.

"אז, המטרה הייתה ברורה והחברה הייתה מגויסת לטובתה. היום יש כאן חברה עם הרבה גוונים ודעות, חברה שבעה ומערבית. אולי טוב שכך, אבל יש לזה גם מורכבות לא פשוטה".

מגמת העולים במחו"ה אלון היא רק אחת מכמה מגמות במקום, ולא המאתגרת שבהן. מערך מג"ן שעליו אמון קרני בן ה-45, מרכז תחתיו את המורות-החיילות, הגדנ"ע והנח"ל. בימים אלה משנה המערך את שמו ל"מערך קידום אוכלוסיות", כשבמסגרת זו עוברים תחת ידו עולים חדשים, משתתפי תוכנית הגיור הצבאית "נתיב", מי שכונו בעבר "נערי רפול", מתגייסים מאוכלוסיות חלשות ונערים בסיכון, שמקבלים כאן טיפול והכנה לגיוס.

שני הבסיסים המרכזיים שבהם מתנהלת העבודה הם מחו"ה אלון ובסיס חוות השומר, הגלילי אף הוא. על שניהם פיקד רז בעבר, לפני שמונה לראש המערך כולו.
 

"יש לנו 1,500 מפקדים, מתוכם מאתיים קצינים, וקרוב ל-15 אלף חיילים בשנה. בנוסף יש לנו 28 אלף גדנ"עים שעוברים בכל שנה בבסיסי המערך", אומר קרני. את הפעילות הוא מחלק לארבע צלעות - אכן, מתברר שיש דברים בצבא שמתחלקים ליותר משלוש.

"צלע אחת היא פעילות עומק בתוך הקהילה, והיא באה לידי ביטוי דרך גרעיני הנח"ל, שבעשור האחרון הייעוד החברתי שלהם החליף את הייעוד ההתיישבותי שקדם לו. 450 נח"לאים שלנו מפוזרים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית. הם מחזקים את בני הנוער במקום, וזה השלב הראשון בבניין המערך".

מה הערך המוסף של חיילים בפריפריה לעומת גופים אחרים שפועלים שם?
"כשמגיעים חיילים במדים, לצד 650 מורות-חיילות שעובדות גם הן בקהילה, הם משנים תודעה במקום. אנחנו פוגשים את הנער או הנערה בסיכון כבר בגיל 16-15, ובהרבה מובנים לולא המפגש הזה, היכולת שלהם להבין את חשיבות השירות הצבאי והתרומה למדינה הייתה מוגבלת מאוד.

"העובדה היא שיש פערים חברתיים הולכים וגדלים. כשאתה נולד להורים חזקים, יש לך סיכוי גדול יותר בעתיד. אבל אם אתה מהצד השני של המפה החברתית כאן, צריכה להיות התערבות חיצונית כדי שתקבל הזדמנות כלשהי".

הצלע השנייה היא הכנה לשירות צבאי, שנעשית בבסיסי הגדנ"ע בג'וערה, בצלמון ובשדה-בוקר. הבסיס הראשון עומד להיסגר כחלק מתוכנית ההתייעלות הצבאית, והוא ישאיר את העבודה לשני הבסיסים האחרים, שאליהם מגיעים תלמידי כיתות י"א לשבוע גדנ"ע. במסגרת ההכנה לשירות מתקיים גם שבוע עולים ואימונים מיוחדים להורים לחיילים בני הקהילה האתיופית, או למועמדים לשירות ביטחוני מבין בני הקהילה.

"הבנו שכדי לחזק את המודעות בקרב הקהילה האתיופית לחשיבות השירות הצבאי, צריך לערב את ההורים בחוויה", אומר קרני. "אנחנו למעשה עורכים להם יום בחיי חייל: ההורים לובשים מדים, עוברים חוויות צה"ליות, ובסיום היום משתתפים בטקס מרגש שבו הם פוגשים את קצין חינוך ראשי. האירוע הזה מחזק את ההורים, אבל גם את החיילים עצמם".
 
לדברי קרני, הצבא כבר רואה את פירות המאמץ הגדול המושקע בקרב יוצאי אתיופיה. "זה התחיל אצל ראשת אכ"א אורנה בַּרְבִּיבָאי, וממשיך בהצלחה גם היום. הצלחנו להוריד את היקף הנשירה מצה"ל ואת אחוזי הכליאה של חיילים בני העדה, ומצד שני להעלות את שיעורי הגיוס".

בשנה החולפת נושא האפליה נגד העדה האתיופית צף ביתר שאת. אתה מרגיש שאתם מצליחים לתקן במקומות שבהם החברה הישראלית לא מצליחה לטפל?
"ממה שאני מגלה בעבודה שלי כאן, נראה שלפחות בצה"ל אנחנו לא מכירים מספיק טוב את הסיפור של העדה. זכיתי להשתתף במשלחת צה"ל לאתיופיה לפני כמה שנים, וזו הייתה חוויה מטלטלת. פתאום הבנתי שכל השנים סיפרו לי את סיפור העלייה שלהם דרך העיניים של האדם הלבן בלבד.

"אנחנו מכירים את סיפורי המוסד: כך הוצאנו אותם, כך הבאנו אותם. לא סיפרנו את הסיפור המופלא שלהם: אנשים שעזבו חיים נוחים – אחרים, אבל נוחים - לטובת חלום שנקרא ירושלים. בעיניים מודרניות אי אפשר בכלל להבין את הרציונל, אבל זה משהו עמוק, משהו יהודי-שורשי. ואנחנו לא הצטיינו בלקלוט את העולים מאתיופיה".

למה זה קרה, לדעתך?
"קודם כול בגלל השונות. מה לעשות, אי אפשר להסתתר מהשוני בצבע. הוא בולט, והוא גורם לחלק מאיתנו לנהוג בצורה לא ראויה במי שמזוהה כשונה. במישור האישי שלי אני עסוק מאוד בנושא של קידום יוצאי אתיופיה, אבל אני משתדל לעשות את זה מתוך הבנה שהעדה צריכה לבנות את המנהיגות של עצמה, והמנהיגות הזו צריכה להשתלב בתוך המנהיגות הישראלית.

"אנחנו עוסקים פה בשילוב של בני העדה האתיופית בחברה הישראלית ממקומנו, בצורת מתן הזדמנות שווה עם הגיוס לצה״ל. אנחנו צריכים להיזהר שלא להחמיץ את ההזדמנות הזו לתיקון".
 

 
הגזענות – ולא רק זו המכוונת נגד עדה מסוימת – לא פוסחת על הצבא, מן הסתם.
"בהחלט. גזענות היא נגע מסוכן מאוד, והיא קיימת בחברה הישראלית וממילא גם בצה"ל. ואנחנו מתמודדים איתה. לפני חודש וחצי לקחנו את החיילים המשרתים בחוות השומר לכפר בדואי. חצי מהחיילים הם חברי 'לה-פמיליה'. בהתחלה אתה שומע ביטויים קיצוניים שמתאימים ליציע של מגרש כדורגל, אבל אחרי המפגש הזה אתה פתאום שומע אותם משנים סגנון.

"וואלה, מתברר שההוא משרת בצה"ל ודוד שלו נהרג בלבנון. והנה ערבי מוסלמי, והנה בדואי, ואתה יושב איתו על כוס קפה, וזה מעניין ואנושי.

"חלק ממה שצה"ל עושה כאן זה לפוצץ את הבועה. זה קורה גם למי שגרים בין יישובים ערביים בצפון ולא מכירים אותם באמת. ילד שנוסע בהסעה לבית ספר, גם אם הוא עובר כל יום דרך הכפר השכן, אין לו מושג מי הקהילה הזו שגרה חמש דקות ממנו.

בשמשית, היישוב שאני גר בו, יזמנו פרויקט בשם 'שכנים ונפגשים', שבמסגרתו אנחנו מקיימים אירועים משותפים עם תושבי זרזיר. אני מודה שגם אנחנו, עד שלא הגענו למפגשים הללו, לא הכרנו אותם. משהו מזה אני מנסה להכניס לחיילים שלנו ששקועים בדימוי שגוי של מגזרים בישראל".

את ראשית שירותו הצבאי עשה קרני כחייל וכמפקד קרבי, תחילה בצנחנים ובהמשך כמפקד בית הספר להכשרות של יחידת מגלן היוקרתית. שנה לפני שחרורו הצפוי הוא נקרא לפגישה עם אלעזר שטרן, היום ח"כ ואז קצין חינוך ראשי, וזה גייס אותו לשורותיו. למען האמת, לא היה לשטרן קשה לשכנע אותו. מאז עברו 16 שנים, ונראה שקרני נהנה מכל רגע.
 

"שטרן אמר לי אז שהוא מחפש מפקדים מהשדה שיבואו ויעשו חינוך", נזכר קרני. "זה קרץ לי כי התכוונתי לעסוק בחינוך אחרי השחרור, אבל לא הכרתי את חיל החינוך ולא את הבסיס הזה ולא הבנתי מה זה בכלל. אחרי שהפכתי למפקד פה, השקעתי בעריכת היכרות של גורמים שונים בצבא עם המקום הזה.

"אנחנו מארחים קצינים מכל החילות, בעיקר קרביים, כדי שיכירו את החלק הזה של הצבא. אני לא היחיד שעשה את הדרך מהמסלול הקרבי לחיל חינוך. יש מפקדים שהגיעו מיחידות מיוחדות. אני החלפתי בתפקיד טייס קרב. חיל חינוך הוא מוקד משיכה לאנשים טובים שמבקשים לתרום".

מה לאנשי שטח, חיילים קרביים, ולחיל חינוך?
"הפיקוד בצה"ל והחיכוך האינטנסיבי עם המשימה הצבאית מאפשרים לך במידה רבה לחנך את החיילים כאן בהקשר נכון. זה הערך המוסף של מפקד קרבי שנפגש עם מועמדים לשירות שבאים מאוכלוסיות חלשות ואפילו קשות".

מדובר בסביבת עבודה שונה מאוד מזו שהורגלת אליה בשירות הקרבי.
"זה נכון. אתה צריך להתרגל לסביבה רגועה, נשית יותר, סביבה מאוזנת שלוקחת את הזמן. אבל מהר מאוד התאהבתי במקום, בחיילים, בסגל ובעיקר במשימה. אתה כל הזמן רואה אנשים משתנים לך מול העיניים. הם כאן שלושה חודשים בעבודה מאוד אינטנסיבית. במגמת עולים מגיעים לכאן אנשים בלי עברית. לחוות השומר מגיעים חיילים שעוד לא מוכנים לשילוב במערך הצבאי. אתה מכין אותם, והם הופכים לאנשים אחרים".
   
והנה הגענו לצלע השלישית בעבודתם של אנשי מערך מג"ן: הכנת חיילים לשירות בצה"ל. "יש חיילים שכדי שהם יצליחו למצות את הפוטנציאל הצבאי שלהם, צריך לתת להם בתחילת השירות קורס הכנה. חוות השומר היא יחידת קצה הרצף. מגיעים לשם אנשים שלולא הבסיס הזה לא היו מגיעים לצבא, בחורים מהשוליים הכי עמוקים של החברה הישראלית - ולראשונה בחייהם הם מרגישים שווים. ההכנה החשובה שהם עוברים, מעלה אותם למעלה.

"זה מתחיל מהמדים. לקח לי כמה שנים בשירות עד שהבנתי שהמדים יוצרים משהו ששום דבר אחר לא מייצר: שוויון ושייכות. אתה פתאום חלק ממשהו. בסופו של דבר עומדים מתחת לאותה אלונקה בסיירת צנחנים חייל אחד מסביון שכבר בכיתה ד' שלחו אותו לסאמר-סקול באנגלית, ואחד מאור-יהודה שהגיע עם 15 תיקים פליליים ומשפחה מרוסקת, בחור חבוט ומיואש מהעולם, שקיבל הזדמנות כי היה החייל המצטיין בחוות השומר.

"שניהם סוחבים יחד את האלונקה ואוכלים אותו אוכל. זה לא אומר שיהיו להם בעתיד אותן הזדמנויות, אבל צעיר מהפריפריה החברתית שהצליח לעבור את המסלול הזה, מגיע חזרה לאזרחות ממקום אחר".

בתוך אלה יש פלוגה של חיילים בעלי פרופילים נפשיים. אלה עוברים טירונות הסתגלותית, שמכינה אותם לגיוס עצמו. קרני מסביר שהפלוגה נולדה מתוך הבנה שטירונות רגילה לא תתאים לבעלי בעיות הסתגלות קשות, ואפילו כאלה שסובלים מבעיות הרטבה. "הטירונות פה היא מוגנת יותר", הוא אומר. "המפקדות מתווכות את המסרים ודואגות ליחס פחות נוקשה.

"את המערך כולו מלווה צוות בריאות-נפש גדול בהרבה מזה שקיים בבסיסים אחרים. יש שלוש קצינות ת"ש ו-25 מש"קיות ת"ש. אם בדרך כלל למ"מ בצה"ל יש שניים עד חמישה סיפורים שדורשים ליווי סוציאלי, פה כל מ"מ מפקד על חמישים חיילים ש-45 מתוכם הם חיילים בודדים. לכל מש"קית ת"ש אצלנו יש 45 חיילים שהיא צריכה לוודא בכל שבת מחדש שיש להם איפה לישון ולאכול ושיש מי שיכבס להם את הבגדים".
 

למה בעצם שהצבא יתעסק במצב הסוציאלי של החיילים - בין אם במערכי הגיור וקליטת העלייה, ובין אם במקרי הקצה שמגיעים לחוות השומר? זה לא תפקיד המדינה?
"אני אומר בכל הצניעות המתבקשת – המערך שלנו מגדיר את צה"ל כצבא אחר. בשום צבא בעולם, בשום מדינה, אין חַיל כמו חיל חינוך. התפיסה שלו אומרת שצה"ל הוא לא רק צבא בעל משימות הגנה על גבולות המדינה, אלא גם צבא שבונה את העם.

"זו התפיסה הבן-גוריונית: אתם לא רק שומרי החומות, אתם גם מחנכי הדורות. זו יומרה מאוד גדולה שהטילו על הצבא כבר מראשיתו, ואחרי שישים שנה מעניין לראות לאן זה התפתח. בן-גוריון קרא 'עם בונה צבא', ושטרן הוסיף עליו את החלק השני של הסיסמה שלנו, שחקוקה כאן בבסיס וחוזרת בכל טקס: עם בונה צבא בונה עם.

"המאמצים שבאים לידי ביטוי במשימות המערך מייצגים את עומק המחויבות של צה"ל גם ב-2016, אחרי שהתקציב קוצץ דרמטית. אני מרגיש מהמפקדים שלי רוח גבית משמעותית מאוד לעשייה החינוכית בתוך צה"ל. הצבא הוא לא רק צבא למלחמה, אלא גם בימי שלום.

"מתפקידנו לחנך את הנוער לערכים, לחלוציות ולציונות בת זמננו. אני רוצה להוציא כל חייל בצה"ל טוב יותר, ובעיקר את אלה שבאו מהחוליה החלשה בחברה. אם נצליח בזה, נוציא מכאן אנשים מחויבים יותר לערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית, ומחויבים גם לערכים אוניברסליים של אדם לאדם ואדם למקום".

בראשית דרכו בחיל חינוך, לפני 15 שנה, היה קרני שותף להקמת קורס נתיב. "כששטרן התחיל עם זה לא הבנתי מה לצבא ולגיור", הוא מודה. "כבוגר השומר הצעיר הייתי אפילו חשדן. היום אני יכול לומר שלכל החבורה הזו שעומדת מאחורי נתיב מגיע פרס ישראל. יש לנו עשרת אלפים מתגיירים. חצי מכמות המתגיירים בישראל עושים זאת דרך צה"ל. כאן זה נעשה בליווי צמוד, אמנם במדים אבל בצורה מעודדת ולא מחייבת. זו בחירה של החייל".

איך השתכנעת שזה מסלול שדרוש לצבא?
"הבנתי שארגון ששולח אנשים למות בשבילו, חייב להיות מסוגל גם לפנות בתוך השירות שלהם את הזמן לתהליך החשוב הזה. זה תהליך מורכב לכולם. הוא כולל בירור זהות, התמודדות עם העולם הקודם של המתגייר, עם ההורים שלו. אבל כשהוא נעשה בצורה מכבדת ומחבקת, זה קל יותר. מציגים שם יהדות מאוד יפה, מאפשרת, מעמיקה. כזו ששואלת שאלות".

גם מגמת העולים המתקיימת כאן, ומחולקת לכמה וכמה פלוגות, מכילה בתוכה תהליכים מורכבים. "לקחת מישהו מתרבות אירופית או אמריקאית, ולזרוק אותו ישר לתרבות הישראלית, זה לא פשוט", אומר קרני.

"אם לא נחבר אותם למציאות הישראלית, הם ינשרו. העולים מלאי מוטיבציה, בטוחים שבכל יום צה"ל תופס איזה בן-לאדן במיטה ומציל את העולם. כאן הם מגלים שצריך להתאמן, וללמוד, ולעמוד במחסום כל יום. הם גם צריכים להתמודד עם זה שהרבה ישראלים יגידו שהם פראיירים, כי עזבו את כל הטוב שם בשביל לשרת כאן. אבל אותי הם מלמדים ציונות. זו חבורה עם אפס ציניות, אוהבים את ישראל ולא מקבלים אותה כמובנת מאליה. הם רואים בה מולדת, ארץ המקור שלהם. הומלנד".
  

סגן יובל שמילה היא אחת המפקדות בפלוגת "מולדת", המשלבת בלימודי העברית לטירונים גם לימודי ציונות, היסטוריה, ולא פחות חשוב מזה - סלנג ומנטליות ישראלית. כאן לומדים החיילים העולים בג"ד כפ"ת בראש מילה לצד "חבל על הזמן" ו"אז זהו, שלא".

"הם מקבלים את מורשת גבעת התחמושת לצד מורשת גבעת חלפון, לומדים על משה דיין ועל אייל גולן. בתום 12 שבועות הם ידקלמו היטב את "אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל מתוך היצירה המכוננת אלטנוילנד, ואת "מי מתעסק? זה מיקו!" של זאב רווח מהיצירה המכוננת רק קצת פחות – צ'רלי וחצי.

"כשאנחנו מסתובבים עם החיילים באתרי מורשת, בשוק, בהצגה, אנחנו נחשפים איתם לתרבות הישראלית בעיניים אחרות", אומרת שמילה. "כל הדברים שלגמרי טבעיים לנו, הישראלים, מקבלים משמעות חדשה דרך העיניים שלהם. אנחנו מפעילים אותם באמצעות מתודות שונות, סרטונים, הדמיית מלחמה ושחזור של מבצע קדש, למשל. כל אלה מאפשרים להם לחוות את הדברים וללמוד אותם גם יחד.

"אנחנו מצרפים למקום אחד חיילים שסבלו מקשיי שפה, קשיי קליטה ובדידות. רובם חיילים בודדים, שמתפזרים בצבא אחרי הטירונות. אבל גם אחרי שנים הם אומרים שהחברים הטובים ביותר שלהם הם אלה שהיו איתם כאן, בפלוגת מולדת".

דניאל רגולסקי מניו-ג'רזי, בן 22, הגיע ארצה לפני שנתיים. "בצוות שלי יש חיילים מאוקראינה, מרוסיה, מאתיופיה, מאנגליה, מברזיל ומארצות הברית", הוא אומר בעברית, ולא מוותר גם כשהוא לא מוצא את המילים הנכונות.
 
"בהתחלה זה היה מאוד קשה. לכולם קשה מאוד. אף אחד לא ידע ממש עברית, ודיברנו עם הידיים. ניסינו קצת באנגלית. כל יום היה יותר קל ונהיה יותר טוב. באתי לכאן אחרי אולפן, אבל העברית שלי לא הייתה טובה. פה לומדים יותר טוב. עם הידיים ועם כל הגוף, לא רק דרך ספרים. אנחנו לא ילדים. אנחנו מבינים שהגענו לצבא ואנחנו צריכים לעבוד ביחד. המפקדות עוזרות מאוד בזה".

לאן תמשיך מכאן?
"אני רוצה למגלן. אבל קודם כול צנחנים. אני מאוד שמח שקיבלתי את ההזדמנות, וגם החיילים האחרים ככה. כי אנחנו רוצים לעזור למדינה ולצבא".

אחת החוויות המרגשות מבחינת רגולסקי היא לבישת המדים בפעם הראשונה. "וואו, זה מגניב", הוא אומר בתום שלושה חודשים על חאקי. "אני מרגיש כאילו אני שומר על המדינה. גם מחוץ לבסיס אתה מרגיש שלאנשים יותר נוח אתך. עמדתי פעם בתחנה, ואיזו אמא ביקשה ממני שאשמור לרגע על הילד שלה, כי היא הולכת לקנות לעצמה כוס קפה. היא לא מכירה אותי בכלל, אבל היא ראתה חייל במדים והאמינה בי. הרגשתי כמו סופרמן", צוחק רגולסקי.

"לא תמיד קל לי להתחבר לתרבות הישראלית, אבל אני באתי לשרת ולהגן על העם. בינתיים אני לא בדיוק מגן, אני רק מחזיק מימייה ולומד עברית ורץ כל היום, אבל בעתיד אני אגן על המדינה".

הצלע הרביעית של מערך מג"ן היא ענף לקידום אוכלוסיות, שמסתכל בעיקר לתוך הצבא. "חייל שהכנת אותו לשירות בחוות השומר או במחו"ה אלון, לא נפטר מכל הבעיות כשהוא יוצא לצבא", מסביר קרני. "הליווי שלנו נמשך מול החיילים באופן פרטני, גם אחרי שכבר התפזרו ליחידות השונות".

לא מעט מהטירונים שהחלו את דרכם בחוות השומר הופכים בעצמם למפקדים באחד מבסיסי מג"ן. אחד כזה הוא צ'קולה סטפן, בן העדה האתיופית, שגויס ב-2014 להנדסה קרבית. סטפן, בחור צנוע ונעים, מספר שישב חודשיים בכלא צבאי לאחר שהיה עד למשחק בנשק שהסתיים בפליטת כדור. הוא לא ויתר ונלחם כדי לחזור לשירות קרבי, גם כשנאלץ לשמש כנהג וכעובד רס"ר.
 

בסופו של דבר חבר ליחידה שלו לאימון מתקדם, שירת בקו חברון ויצא לקורס מ"כים. היום הוא מפקד בקורס דרור המיועד לחיילים שישבו בכלא. "אני גם מרצה הרבה בפני חיילים על הסיכון שיש במשחקים בנשק", הוא אומר. "כשזה בא ממישהו עם ניסיון, זה עושה להם משהו אחר".

"הם הגיבורים שלי", אומר קרני על סטפן ועל חבריו. "ארבעה מהחניכים שלי בתקופה שפיקדתי בחוות השומר הם היום מ"פים בחי"ר. אתה מסתכל על העוצמה. הם הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה. נכון שזה לא היה קורה בלי ההזדמנות שהצבא נתן להם בעזרת הסגל המאוד-מאוד מיוחד שלנו, אבל בסופו של דבר זה המאמץ שלהם עצמם, של החיילים".

הצצה מסוימת לנעשה בחוות השומר אפשר היה לקבל בסדרה בת שלושת הפרקים "כן, המפקדת", ששודרה בערוצים 8 ו-10 לפני כשבע שנים. שם בלט הכוח הנשי המוביל את המערך החינוכי בבסיס המדובר. "בצה"ל יש עוצמה פיקודית שאין לה אח ורע - עוצמה נשית", אומר קרני.
 
"תשעים אחוז מהסגל שלנו הן נשים, בוגרות חינוך איכותי של מדינת ישראל - מכינות, שירות לאומי, תנועות נוער; בנות שיש להן אפשרות להגיע לכל מקום בצבא, והן בוחרות לתרום לנו פה. הן שואלות את עצמן 'מה אני יכולה לתת בשירות', ולא 'מה השירות יכול לתת לי', כמו שמקובל היום.

"אני יכול לומר שהתהליך האישי שאני עברתי בפיקוד על יחידות המערך הוא התחברות עמוקה לצד הרגשי, לצד שהבנות מייצגות. הצד של לראות את מי שהוא אחר ממך, להושיט עזרה. אני חושב שבמדינה שלנו, אם החזקים ביותר לא יושיטו יד לאלה שיותר קשה להם, אנחנו נעמיק את הקרע. הפערים בחברה, שגם ככה הולכים וגדלים, יגדלו עוד יותר".

בהרבה תחומים נראה שאתם מצליחים להגיע להישגים מרשימים יותר מאלה של המקבילות האזרחיות. שיעור הזכאים לבגרות אצלכם, למשל, גבוה מזה של בוגרי מערכת החינוך.
"אני מסתובב הרבה ופוגש ארגונים מדהימים שפועלים בפנימיות ובעמותות. אני לא בא חשבון עם החברה האזרחית, כי לי יש כלים שאין למשל בפנימייה לנוער בסיכון. אני חושב שצה"ל יכול לקחת על עצמו משימות שהגופים האזרחיים לא מסוגלים להן, והוא צריך לעשות זאת, כי זה חלק מהאתוס שלנו, ובלי זה נמצא את עצמנו במדרון מוסרי חלקלק.

"יש לנו גם יתרון נוסף - חייל בן 21 הוא לא נער בן 17 שיש עליו לחצים במערכת האזרחית. בגיל הזה הוא כבר מבין שתעודת בגרות זה טוב בשבילו, ולכן הוא איתנו. וכשיש לו פה גם מפקדת מדהימה ומסורה שתיתן את הנשמה בשבילו, ההישגים יגיעו בהתאם".

בסיס מחו"ה אלון שבו אנו נפגשים שוכן על הר לבנים שברכס הרי שגור, בגבול הצפוני של הגליל התחתון. הטירונים ומפקדיהם נהנים מנוף גלילי עוצר נשימה, כשצפת מציצה מימין, רכס מירון מתנשא ממול, ומשמאל הכפר ראמה.
 

במקביל לשירות האינטנסיבי שלו בחיל חינוך, המשיך קרני בשנים 2008-2002 לשמש כמ"פ לוחם לשעות חירום. במסגרת זו פיקד על חטיבת כרמלי במלחמת לבנון השנייה. "הגדוד שלנו נלחם עשרים יום", הוא מספר. "נהרגו לנו חמישה חבר'ה, ארבעה מהם בקרב אחד. זה מלווה אותי עד היום. בעקבות זה נרתמתי לתפקיד קצין הנפגעים".

הקרב הקשה התרחש ב-12 באוגוסט, יום לפני הפסקת האש. קרני ופקודיו נתקלו באותו זמן במאחז של חיזבאללה, "שמורת טבע" בשפה הצה"לית. "חשפנו שם אתר קטיושות ומצאנו מצבור של נשק. במקביל היה אירוע קשה – טיל נגד טנקים נורה למארב של חלק אחר מהגדוד.

"בזמן הפינוי, אחרי שהכוח כבר טיפל בחיילים הפצועים, נורה עוד טיל והתפוצץ בתוך הכוח הרפואי. שני הרוגים - גיא חסון ויניב שיינברום - היו מהאירוע הראשון; שני הרוגים נוספים - ליאל בן-יהודה ואלעד רם - היו מכוח החילוץ. ליאל ואלעד קיבלו צל"ש אחרי מותם".

קרני סיים בהצלחה את המשימה שבה עסק בעת שהתרחש האסון, ורק אז עודכן. "התקשרתי למג"ד שי שאנן, שהוא גם חבר שלי ושכן צמוד שלי בשמשית, וסיפרתי לו על ההצלחה שלנו. אבל הקול שלו היה שבור. הוא לא הסכים להגיד לי מה קורה עד שאגיע לגדר. לחצתי עליו, עד שסיפר.
   
"סגרתי את מכשיר הקשר, והלכתי משם עם חיילים מרוצים שלא הבינו למה אין לי מצב רוח. ואני כבר יודע שחלקם איבדו כעת את החברים הכי טובים שלהם".

רק כשהגיעו לגדר הגבול, אסף קרני את הלוחמים וסיפר על שהתרחש. משם הם התפצלו אל ארבע הלוויות. "התנדבתי להספיד את גיא חסון בהר הרצל. הגעתי לירושלים מרוט, אחרי כמה ימים ללא שינה. וקשה להכיל את זה. אתה יוצא ממלחמה, קרבות והרוגים, והנה אנשים הולכים ברחוב והכול נראה כאילו כלום.

"צ'רצ'יל אמר על הטייסים הבריטים במלחמת העולם השנייה ש'מעולם לא היו רבים כל כך חייבים הרבה כל כך למעטים כל כך'. נראה שזה נכון גם כאן. ארבעה אחוזים מקרב האוכלוסייה עושים שירות מילואים קרבי. אנשים עם משפחות. לי היו אז שלושה ילדים, ואשתי הייתה בהיריון רביעי. היא טיפלה בילדים לבדה תחת מטר הקטיושות שירד אז על הצפון".

החוויות הקשות האלה משפיעות עליך גם בתפקיד הנוכחי?
"ההרוג הראשון בגדוד המילואים שלנו במלחמת לבנון השנייה היה קיריל קז'דן, בן לעולים חדשים מרוסיה. הוא הגיע ארצה בגיל 17 ללא ידיעת השפה. קיריל בחר ללכת לקרבי, אבל לפני זה בא למחו"ה אלון לקורס עברית משולב טירונות, וכאן היה חייל שלי כמה שנים לפני שנהרג.
 

הוא היה לוחם בגולני, ובהמשך תמך כספית בהורים, שחיו במציאות כלכלית קשה. קיריל היה צריך להיות יותר חזק מאחרים כדי להמשיך במילואים. הוא התעקש גם לבוא למלחמה. אני מקפיד להגיע לאזכרות שלו, ועד היום יש לי קשר עמוק עם המשפחה. המבחן שלנו הוא לא הקשר עם המשפחות השכולות אחרי שנה, אלא אחרי עשור.
 
"לקיריל יש עוד אח, שהיה גם הוא לוחם. שנה לאחר מותו של קיריל אמא שלו החליטה ללדת ילד שלישי, כשכבר הייתה בת 50. הישראליות נכנסה לבית שלהם באמת רק אחרי שהוא נהרג. היום כשאני מעביר מורשות קרב בבסיסים, אני מסתובב עם תמונות ההרוגים ומספר על קיריל, שהיו לו כל כך הרבה אפשרויות שלא לעשות את השירות הזה".

כשפיקד על חוות השומר, הנהיג קרני את פרויקט "לאורם", שבמסגרתו כל צוות מקבל שם של חלל ולומד את סיפורו. "אנחנו גם מפגישים אותם עם הורים שכולים, כמו מרים פרץ וחגית ריין. חברי הצוות הולכים למשפחה הביתה, ונוצר מפגש חזק מאוד בין ישראל המוחלשת לבין מי שבדרך כלל בצד המקריב. קיריל הוא חריג: הוא שייך לשתי הקבוצות הללו גם יחד.
 
"יש כבר אלפי משפחות שכולות שהחיילים של חוות השומר מלווים, ובסיום הקורס הם מרימים ערב מורשת לזכר החללים. אחד האבות השכולים אמר לי פעם שעד לפרויקט הזה, הוא לא האמין בהנצחה. ילדים מהשוליים הכי עמוקים של החברה הישראלית פתאום פוגשים את הסיפור של בנו, ודרכו מתחברים למושג התרומה וההקרבה ולחיים עם משמעות.

"תראי, כולנו חזרנו אחרים מהמלחמה, והשכול נוכח בחיי היומיום שלנו. בצד זה אנחנו מבקשים להרים את החיילים שלנו למקום גבוה יותר, ואנחנו באמת רואים לנגד עינינו שינוי בתודעת השירות שלהם.

"למשל, חיילים שמחליטים ללכת לצנחנים, וביום קבלת הכומתה הם מבקשים לעלות איתה לקבר של הלוחם שאת סיפורו ליוו. זה אומר שהצלחנו במשימה החינוכית שלנו. הם למדו להעריך התרומה למדינה, רואים בה הכרח, והם מגלים רגישות ושייכות למי שהקריבו בשביל כולנו לפניהם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg