קוראים לזה טרפת: התקשורת נפלה על הראש
גם בארה"ב וגם כאן, האזרחים מפנימים שהתקשורת עוסקת במה שמעניין אותה ולא במה שחשוב להם. לכן הם לא מתרגשים מההפחדות מפני טראמפ או מגורל תאגיד השידור
זו הטרפת שהשתלטה על שתי הידידות הטובות, ישראל וארה"ב. כאן ראש הממשלה פותח את הארגון שסגר וסוגר את הארגון שפתח. שם שני מועמדים ביזאריים לנשיאות, המופעלים בעצמם בידי אינטרסים זרים - זו על ידי המולטי-קפיטליסטים וזה על ידי האקס-קומוניסטים - מאשימים זה את זה בשחיתות, ובכל זאת אחד מהם יהיה נשיא ארה"ב. על כך נאמר: תעצרו את העולם, אני רוצה לרדת.
צפו: ארצות הברית בוחרת נשיא (רויטרס)
אלא שבכל שיגעון יש גם קצת היגיון, וכשם שהטירוף הדדי כך הנסיבות שהולידו אותו דומות. הן בארץ הן בארה"ב הוא קשור בממלכה אחרת שנפלה על הראש, ממלכת התקשורת. גם פה גם שם, השגעת אחזה במי שתפקידם להביא את קול העם. במקום לעשות את תפקידם הם מנצלים את הבמה הציבורית לקידום ההשקפות והאינטרסים של עצמם. זהו המכנה המשותף המאפשר למערכת הפוליטית, כאן ושם, לעשות ככל העולה על רוחה.
האמריקאים מגלים שמנחה בכירה ב-CNN העבירה מראש להילרי קלינטון את שאלותיה באחד העימותים שהנחתה; שסקרים שבדקו את תוצאות העימותים באותה רשת היו מוטים; שככלל התקשורת בארה"ב נוטה לדמוקרטים ואיננה מסתירה את תיעובה כלפי טראמפ. כלומר, העיתונות שאמורה להיות אובייקטיבית ולשמור על כללי משחק הוגן, היא בסך הכול עוד שחקן על הבמה הפוליטית.
מישהו כאן איבד את הראש. פאלון פורע את שערו של טראמפ
צילום: מתוך הוודיאו
אם כך, מדוע שייקחו אותה ברצינות? מדוע שיעניקו לה ציוני אמון גבוהים יותר מאשר לפוליטיקאים? מדוע שישעו לאזהרותיה מפני טראמפ, ולא לטראמפ עצמו? הוא הרי הגיע לאן שהגיע בגלל התחושה הרווחת שהממסד, כולל הממסד התקשורתי, דואג לעצמו ולא לעמו. ואם התקשורת היא חלק מהמשחק המלוכלך, הציבור - גם הישראלי וגם האמריקאי - יודע לעשות אחד ועוד אחד.
כל הדפוס הזה מוכר לנו למדי. קחו למשל את הסיקור המוגזם והמוטה בתקשורת הישראלית של הבחירות בארה"ב. בשעה שהעיתונות מסקרת אותן כאילו היינו המדינה ה-51, המוני בית ישראל מתקשים לזכור מי הרפובליקני ומי הדמוקרט, מה לעזאזל ההבדל ביניהם ואיך כל זה קשור אלינו. הרי העם היושב בציון לא צריך להתלבט במי לתמוך. אדרבה, ישראל צריכה לשמור על נייטרליות, וישנם בסך הכול כמה עשרות אלפי ישראלים שיצביעו. אף על פי כן, התקשורת כאן לא חדלה לעסוק בנושא ואפילו תופסת צד. 'ישראל היום' תומך בטראמפ, כל השאר מצדדים בקלינטון, והשכל הישר תוהה האם השתגענו.
שבועיים לפני יום הבחירות, שערי העיתונים והמהדורות נפתחו בנעשה שם כאילו אין חדשות כאן. "המטה הישראלי של טראמפ" מקבל במה כאילו ביכולתו לשנות במשהו את המספרים. מישהו כאן איבד את הראש.
יש לנו צרות משלנו. עמונה
צילום: מירי צחי
אז נכון שלזהות הנשיא הבא תהיה השפעה על חיינו, ומובן שהדרמה מותחת והסיפור מרתק, אבל היי, תתחברו למציאות. הבלגן הזה מתרחש בצד השני של הגלובוס, ואילו כאן אצלנו עשרות אלפים סובלים משביתת נהגי אגד, רבבות דואגים לעמונה, המונים נסערים מהכנסת ספר תורה לעזרת הנשים בכותל, והכול כואבים על ההרוגים היומיים בתאונות הדרכים. עם כל הכבוד לאמריקה, ויש כבוד, אלה צריכות להיות החדשות הראשיות שלנו.
אבל אנחנו, אנשי התקשורת, חוטאים לתפקידנו. והחטא הזה, אני יכול לומר מחוויה אישית, מובן ואפילו קורץ. הייתי באמריקה, ראיתי את מערכת הבחירות לנשיאות המעצמה הגדולה. כך גם רבים מעמיתיי העיתונאים, שבניגוד לרוב הישראלים חיו באמריקה תקופה ארוכה או קצרה וכמוני נדבקו בחיידק המעקב אחר הנעשה שם. מבחינה עיתונאית הבחירות האלה אכן מושכות כמו פרפר לאור, אבל מבחינה ישראלית הן לא המגרש שלנו.
''סיפרתם שביבי מפסיד, והוא קיבל שלושים מנדטים''. בנימין נתניהו במטה הליכוד
מרים אלסטר פלאש 90
לציבור, בניגוד לרבים מהעיתונאים, דווקא יש זיכרון ארוך. הוא לא שוכח מי שכח את תפקידו לא רק בעת הבחירות באמריקה, אלא הרבה יותר בתקופות בחירות בארץ. כמו שצעק רופא בכיר מאיכילוב על פרשן בכיר ב'הארץ': "אחרי הבחירות האחרונות אני כבר לא מאמין לשום דבר שאתם כותבים ואומרים. סיפרתם שביבי מפסיד, והוא קיבל שלושים מנדטים". את כל זה בית ישראל זוכר, רואה ושומע ומסיק מסקנה די פשוטה.
התקשורת איננה הפה שלנו. היא עוסקת, ולא בפעם הראשונה, במה שמעניין אותה ולא במה שחשוב לנו. היא אולי מבדרת ומשעשעת, אך לחלוטין לא קול העם. לכן, כאשר אותה תקשורת צועקת פתאום "גוואלד, סותמים לנו את הפה", אין מי שיתרגש. האמון בעיתונות איננו גבוה יותר מההערכה לפוליטיקאים. ואם כך, מה לנו תאגיד ומה לנו רשות, יעשה ראש הממשלה את אשר לבו חפץ ואמר כל העם אמן.
אקו"ם