ג'ואיש קאובויז: סיפורה של עיירת המערב-פרוע היהודית הראשונה
אינדיאנים במקום ערבים, דובים רעבים במקום יתושי אנופלס, ויזמים מפוקפקים במקום הברון רוטשילד: בזמן שהחלוצים הראשונים ניסו להיאחז באדמת ארץ ישראל, גם במערב הפרוע קמה מושבה חקלאית עברית
קולורדו, סתיו 2016. הטמפרטורות צונחות עוד ועוד כשהרכב מתאמץ לפלס את דרכו מערבה, במעלה הכביש המהיר מס' 50. באופק כבר מציצות פסגותיהם המושלגות של הרי הרוקי. ברגע שעוזבים את המישורים המיושבים של הערים הגדולות דנבר וקולורדו-ספרינגס, הנוף משתנה ונעשה הררי, מיוער, בראשיתי.
אחרי העיירה הגדולה קנון-סיטי הדרך הופכת צרה ומפותלת, ואנו נכנסים לערוץ נהר הארקנסו, שזורם במקביל לכביש. גם כשהחלונות סגורים אי אפשר לפספס את קולם הרועם של המים המתגלגלים מזרחה, במורד הוואדי.
זהו לא אזור מיושב במיוחד. בין קנון-סיטי לעיירה המשמעותית הבאה, סלידה, מפרידים מאה קילומטרים תמימים. ביניהם מנוקד הכביש בכמה פונדקים קטנים, תחנות דלק שצמודה להן חנות נוחות, פה ושם איזו חווה בודדת. באחת הנקודות הללו אנחנו עוצרים. אלא שבעבורנו זו אינה הפוגה קלה להתרעננות בדרך, אלא היעד.
זוהי קוֹטוֹפָּקְסִי. כיום, נקודת יישוב זנוחה המונה לפי מרשם האוכלוסין 47 איש בלבד, רובם עובדים בתעשיית הראפטינג שהומה כאן בחודשי הקיץ. בסתיו כבר נמצאים במקום הרבה פחות בני אדם, בקושי מניין. ג'ף, הבעלים והמוכר הראשי בחנות המקומית, שצמודה כמובן לתחנת הדלק, מופתע כשאנו פותחים איתו בשיחה על אודות קוטופקסי. "שמע", הוא אומר במבטא דרומי בולט, "מי שעוצר פה זה רק כי הוא צריך לשירותים. מה בדיוק אתה מחפש כאן?"
ובכן, את אחיי אנוכי מבקש. את 63 היהודים שלפני 134 שנים הקימו כאן עיירה יהודית למהדרין, תוך הקרבה עילאית וניסיון אמיתי להפוך מפליטים אירופים מושפלים וחסרי כול, מאוימים ומפוחדים, לחקלאים אמריקאים גאים שמוציאים את לחמם בעצמם מהאדמה. 63 גברים, נשים וטף, שבמשך שנתיים הירואיות ניסו ליצור כאן דמות חדשה של קאובוי יהודי, זקוף קומה ועז נפש - עד שכשל כוחם.
ג'ף מביט בי ומחייך. "הו כן, היהודים שהקימו את המקום הזה. כולנו חייבים להם הרבה. אוקיי, אולי לא כל כך הרבה, אבל בהחלט חייבים. לא נעים לי לומר לך, אבל הרמז היחיד שתוכל למצוא היום בקוטופקסי בקשר אליהם, הוא בבית הקברות. תחצה את הנהר ואת מסילת הברזל הנטושה, תעבור את סניף הדואר, תמשיך חצי מייל בחורשה הקטנה, ותגיע".
בבוקר 9 במאי 1882 פילח קול צופר הרכבת את קוטופקסי, אז נקודת יישוב קטנה, כמעט לא קיימת. מפלצת הברזל נכנסה לאטה לתחנה, ורק לאחר דקות ארוכות נדמה חריקת הבלמים הצורמנית, והשלווה חזרה לעמק המנומנם.
תושביו הספורים של המקום, שנוסד פחות מעשור קודם לכן על ידי ההרפתקן והחוקר הנרי תומאס, נאספו ברציף העץ כדי להביט בפלא שעתיד לצאת בכל רגע מהקרונות המבהיקים. ואכן, מהרכבת נפלטו חמישים בני אדם שבאו לכאן כדי להישאר. באותו הרגע התחיל סיפורה המופלא, גם אם קצר הימים, של עיירת המערב הפרוע היהודית.
בדיעבד, הדקות הראשונות על הרציף היו יכולות לנבא את הסוף המר. המקומיים – כורים וקאובויז קשוחים - התאכזבו עד מאוד כשראו את הקבוצה הזרה והמוזרה, שאינה דוברת אנגלית ושחבריה בהחלט לא עשו רושם של חקלאים חסונים שיכולים להטביע חותם באדמת הרוקי הקשה והלא מתמסרת.
הפוליטיקלי-קורקט עוד לא הומצא אז באמריקה, והיהודים התשושים, שמאחוריהם חמש יממות של נסיעה ברכבת מניו-יורק, זכו למבטי בוז וגם לכמה קריאות לא מסבירות פנים. אלא שלעומת המקום שממנו באו, מבטים עוינים היו בעבורם כמעט קבלת פנים מלכותית.
שנה קודם לכן, במארס 1881, נרצח הצאר אלכסנדר השני, אירוע שנתן את האות לפרעות קשות ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית, אוקראינה של ימינו. רבים מהיהודים לא חיכו להן כדי לחשב את קץ הרומן ארוך-השנים עם אמא רוסיה, אבל בעקבות הפרעות - הזכורות לרע כ"סופות בנגב" - טפטוף העזיבה הפך למבול.
בשנים הבאות, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היגרו מרוסיה 2.5 מיליוני יהודים. מתוכם, כ-2 מיליונים בקירוב הפליגו לארצות הברית של אמריקה, בחיפוש אחר חיים חדשים. רובם המוחלט הגיעו לחוף המזרחי ונשארו שם, דבקים באורבניות המהבילה של הלואר-איסט-סייד במנהטן, שהלך ועלה על גדותיו.
שם במנהטן, מתוך משרד מרתפי ומעופש, ניסה יהודי בשם מייקל הלפרין להגשים את מה שראה כאידיאל – חיבור בין בני עמו לעבודת האדמה. הלפרין האמין כי היהודים המגיעים לאמריקה חייבים להתפרס בכל רחבי המדינה, לעסוק בעבודת כפיים ולהוציא לחם מן הארץ. אלא שבמשך שנים רבות, הוא נותר קול קורא במדבר. יהודי רוסיה המשיכו להיאחז בניו-יורק, ולא הסכימו לזוז משם בעד שום הון שבעולם.
הלפרין כבר התייאש, עד שערב אחד דפק על דלתו בחור בשם יעקב מילשטיין. היה זה אחיינו של שאול-בער מילשטיין, מגדולי העשירים בתחום המושב היהודי ברוסיה. כאיש עסקים שהתחכך רבות בצמרת הממשל הרוסי, זיהה מילשטיין הדוד בעוד מועד את הניסיונות להצר את רגלי היהודים.
עוד לפני הפרעות הוא הבין כי כדי להגן על משפחתו הענפה - ולא פחות מכך, על עושרו הרב – כדאי שימצא במהירות מקום אחר בעולם, שאליו יוכל להעביר את כל החמולה. כבר ב-1878 הוא שלח לאמריקה את אחיינו יעקב, והטיל עליו משימה פשוטה: לרגל את הארץ ולמצוא האם השמועות על חיים נוחים, היעדר רדיפות אנטישמיות, הזדמנויות עסקיות ושאר שבחים שהורעפו על היבשת שמעבר לאוקיינוס, אכן נכונות הנה.
מילשטיין הצעיר הגיע לאמריקה, בדק פה וחקר שם, ובינתיים נהנה מקצבה נדיבה ששלח לו דודו מדי חודש בחודשו. ואז ביצע האחיין טעות חמורה. עוד ברוסיה היו יעקב ובתו הבכורה של שאול-בער, נטי, נאהבים בסתר. כעת, כשהוא רחוק מאהובתו, נכמר לבו של יעקב מגעגועים, והוא הצליח לשכנע אותה לעזוב את בית אביה ולעבור לגור איתו במולדת החדשה.
שאול-בער רתח מזעם. את בתו לא הצליח להחזיר, אבל את הקצבה החודשית חתך מיד. יעקב נאלץ להתפרנס בעבודות דחק, ואיבד את עינו כשעבד במפעל לייצור פחים שלא ממש הקפיד על נוהלי בטיחות. למשרדו של הלפרין הוא הגיע מתוך תחושת נואשות, ובניסיון ליישר את ההדורים עם חותנו הכועס.
בערך באותו הזמן קיבל הלפרין כמה מכתבים מברנש בשם עמנואל שאלתיאל. שאלתיאל היה קצין בצבא הקונפדרציה בזמן מלחמת האזרחים (1865-1861), ועם תבוסת הדרום עבר מיד לצד המנצח, התנדב לצבא האיחוד והשתתף בכמה קרבות נגד אינדיאנים. באחד ממסעותיו הגיע לאזור המכרות הסמוך לקוטופקסי, ועד מהרה רכש לעצמו את היישוב ושטח של כ-8,000 דונם סביבו. הוא החליט שהעיירה תיקרא שאלתיאל, אבל השם לא תפס.
אגב, השם קוטופקסי ניתן למקום משום שהנרי תומס, שהתיישב שם לבדו ב-1871, סבר שהסביבה דומה מאוד לאזור הר הגעש קוטופקסי שבאקוודור. תומס עצמו נורה ונהרג כמה שנים מאוחר יותר על מדרגות החנות שהייתה בבעלות שאלתיאל, אבל השם שהעניק למקום נשאר עד היום.
בתקופת הנהירה היהודית מרוסיה לאמריקה נתקל שאלתיאל בבעיה קשה: במרחק לא רב מהמכרות שלו בקוטופקסי התגלו מכרות חדשים ובעלי פוטנציאל רב, והשכר שהוצע שם לעובדים היה גבוה יותר ממה שהוא היה מוכן לשלם.
התוצאה הייתה שהמכרות שלו נותרו כמעט בלי כוח אדם, והשמועות שהילכו ברחבי קולורדו והגיעו עד לדנבר הבירה גרסו שהוא אינו משלם משכורות בזמן, ושהפועלים שלו נעים בין שביתות לייאוש מוחלט. זה מה שהביא את שאלתיאל לרעיון מקורי: לגייס ידיים עובדות טריות וזולות עד כמה שאפשר – ידיהם של בני עמו שזה מקרוב הגיעו מהמזרח.
במכתביו להלפרין הפליג שאלתיאל ביתרונות קוטופקסי: האדמה דשנה, האוויר צח והתעסוקה רבה. הוא הבטיח לסבסד בשנים הראשונות את כל צורכיהם ומחסורם של הבאים בשערי העיירה. עוד הזכיר שחוק חדש, שנועד לעודד את ההגירה מערבה, הבטיח לכל אחד מהמתיישבים שטח של כ-650 דונם חינם אין כסף, שם יוכלו לגדל פירות וירקות או לרעות בהמות – איש ככל אשר יעלה על רוחו.
הלפרין התרשם, וגייס למיזם את יעקב מילשטיין, שכזכור נשלח לאמריקה כדי לחפש עתיד למשפחתו המורחבת. שאול-בער מילשטיין התקשה אמנם לסלוח לאחיינו, אך הבהילות בעקבות "הסופות בנגב" לא הותירה לו הרבה ברירה; עדיין לא נולד מקום אחר שיסכים לקבל קבוצה כה גדולה של יהודים, בטח לא באופן מיידי. וכך, המפגש המשולש בין מייקל הלפרין איש הרוח, עמנואל שאלתיאל איש האדמה ויעקב מילשטיין שייצג קבוצה מגובשת – הוליד את קוטופקסי היהודית.
יממה בלבד לאחר שרגליהם פגשו לראשונה באדמת הרוקי, יהודי קוטופקסי התחילו להבין להיכן הגיעו. יוליוס שוורץ, נציגו של הלפרין במקום, הראה להם את חלקות הקרקע שיקבלו - והם הוכו בהלם.
היו אלה אדמות סלעיות ותלולות, לא ראויות לגידול שום דבר, ורובן מרוחקות כמה מיילים מהעיירה. למחרת בבוקר הם הקיפו את שוורץ ודרשו ממנו הסברים. שאלתיאל לא היסס לרגע ושלח מיד שומר חמוש שיגן על הנציג האומלל מפני הקבוצה, שברגע אחד הפכה מבחינתו לאספסוף.
טיב האדמות לא היה הבעיה היחידה: מתוך 22 הבתים שהבטיח שאלתיאל למתיישבים, הוקמו רק 12. גם באלה חסרו אביזרים בסיסיים לניהול משק בית תקין, ובחלקם לא היו אפילו חלונות. ולמרות הכול, בנקודת זמן זו עדיין הצליחו החלוצים לגייס מתוכם רוח אופטימית, ופנו להעמיק את שורשיהם במקום. הם חכרו מתושבי האזור אדמות טובות יותר, שבהן היה אפשר לזרוע תירס ותפוחי אדמה. גם הגעתם של 13 יהודים נוספים, ביניהם שוחט ומורה לעברית, רוממה את רוחה של הקהילה החדשה.
ביום שישי, 23 ביוני 1882, התקיימה בקוטופקסי תהלוכת הכנסת ספר תורה. הספר הזה היה הפריט הראשון והחשוב ביותר שביקשו מהמשרד של הלפרין בניו-יורק, וההתרגשות עם הגעתו הייתה רבה. מכיוון שכל יהודי העיירה היו דתיים, הם החליטו לוותר על אחד הבתים שיועדו למגורים, והסבו אותו לבית כנסת. פרשת חוקת הייתה הראשונה שנקראה בקוטופקסי, וכנראה הראשונה ששמע אזור פראי זה של יבשת אמריקה מאז ומעולם.
החודשים הבאים, עד שהחל החורף, היו תור הזהב של קוטופקסי. בבית הכנסת נערכו שתי חתונות, ולמרות הקשיים הרבים נראה היה שהתושבים החדשים מצליחים להסתגל למקום, הרבה בעזרת חוואים שכנים בעלי שורשים גרמניים. היהודים הצליחו לתקשר איתם באמצעות היידיש, ויחסי מסחר ראשוניים החלו להיטוות. דו"ח ששלח באותה תקופה יוליוס שוורץ למשרד של הלפרין תיאר אידיליה והרמוניה.
אלא שבסתיו 1882 הגיע המשבר. יבול התירס שנשתל לפני ארבעה חודשים קמל, ובמקביל נפגעו תפוחי האדמה מקרה פתאומית שהכתה בעמק. החוואים היהודים, שקיוו כי ההכנסות מהיבול הטרי יכסו את האשראי שנתנה להם החנות המקומית – גם היא, כאמור, בשליטת שאלתיאל – נאלצו להעמיק את חובותיהם.
שאלתיאל מצדו סמך על הלפרין, שבאמצעות ארגון HEAS (סיוע למהגרים עבריים) יכסה את חובות המתיישבים. כשהתברר שניו-יורק מפסיקה את המימון, היחס של שאלתיאל לתושביו היהודים החל להידרדר. הוא חתך את קווי האשראי, והאשמות התעופפו לכל עבר.
בחודשי החורף הקשה והאכזר נפטרו שלושה תינוקות מהקהילה היהודית הקטנה. בנו הפעוט של הרב דוד גרופיצקי מת מזיהום שפשט בגופו לאחר שהלך יחף ודרך על מסמר חלוד. הילד נקבר בשטח מישורי קטן מצפון לעיירה. בסמוך אליו נטמנו בתם של שלמה ורחל צ'וטורן ובנם של יוסף ואנה נודלמן, שנפטרו בהפרש של כמה שבועות זה מזו.
במהלך אותו חורף נאלצו המתיישבים היהודים להתמודד עם כמה וכמה אתגרים, שכל אחד מהם היה בכוחו להכריע גם את הקבוצה החסונה ביותר. מלבד החיים בתנאים-לא-תנאים בקור העז של הרי הרוקי, הם סבלו מפשיטות של אינדיאנים, ונתקלו לא פעם בדובים רעבים שהגיעו לעיירה בעקבות ריחות הבישולים. ולמרות זאת, הם נאחזו באדמה וקיוו לבואו של האביב.
האביב אכן הגיע, ואיתו גם חג הפסח הראשון. האווירה הייתה חגיגית. קמח למצות הובא במיוחד מדנבר, וחרף הקשיים והאבל על שלושת הילדים הקטנים, שוב נשבה בקוטופקסי האופטימיות. אבל אז קרס גם סבב היבול השני בגלל מכת קור. משיחות עם השכנים התברר כי אדמת הרוקי מאפשרת רק מחזור גידול אחד בשנה, ולא שלושה, כפי שהובטח.
בשלב הזה כבר הבינו יהודי קוטופקסי שהם אולי הובאו לכאן כחקלאים, אבל בסופו של דבר יהפכו לכוח עבודה זול במכרות. השדות ננטשו בזה אחר זה, ובעליהם יצאו לעבוד מחוץ לעיירה, רובם בחברת מסילת הברזל ששילמה שכר של שלושה דולרים ליום.
היחסים בין המתיישבים לשאלתיאל, שהיו מעורערים עוד קודם, הגיעו כעת לתחתית. הם האשימו אותו באי כיבוד הסכמים ובמרמה; הוא האשים אותם כי הם מקדשים את העצלות היהודית שהביאו איתם ממזרח אירופה, ומעדיפים להשקיע בטקסים דתיים, חגיגות תורניות וימי בטלה וחופשה מאשר לעבוד קשה ולהיאחז בקרקע.
כשהגיע החורף השני, המצב כבר היה נואש. למתיישבים לא היה כסף אפילו כדי לקנות אמצעי חימום והסקה. נשות העיירה היו עומדות לצד מסילת הרכבת, אוספות חתיכות פחם שנפלו מהקטר, וממהרות איתן הביתה, כדי שחומן יפיג במעט את הקור העז.
השמועות על מצבה הקשה של קוטופקסי הגיעו לקהילה היהודית של דנבר, שמיהרה לשגר למקום משלחת בת שלושה נציגים. בפברואר 1883 הציגו השלושה את הדו"ח שחיברו, ובו הטילו את האשמה באופן מוחלט על כתפיו של שאלתיאל.
לדבריהם, האדמות שכביכול העניק לתושבים, אינן שוות מאומה. הם ציינו גם את הפער בין הבטחותיו בנושא בתי המגורים לבין המציאות, ואף רמזו כי שלשל לכיסיו את המימון שהגיע מניו-יורק לטובת המתיישבים. השורה התחתונה של הדו"ח הייתה חד-משמעית: יש לפנות את קוטופקסי, ומיד.
רוב המתיישבים היהודים אכן עזבו את העיירה עוד לפני תום החורף. שש משפחות אמיצות במיוחד נותרו שם עוד עונה אחת, מנסות לשווא להעמיק את שורשיהן באדמה הקשה ולהיאחז בחלום על קאובויז יהודים אמריקאים. ביוני 1884, אחרי שגם עונת היבול השלישית העלתה חרס, ננטשה קוטופקסי כליל מיהודיה.
רובם נשארו במערב ארצות הברית - חלקם הצטרפו לקהילה היהודית של דנבר, ואחרים נפוצו לכל עבר. יעקב מילשטיין התפייס עם חותנו, וביחד הם הקימו חוות בקר ענקית ליד העיר בולדר בקולורדו, שם חיה כל המשפחה במשך עשרות שנים לאחר מכן.
ושאלתיאל? הוא המשיך לרקוח לו עסקים שונים ומשונים. העדות המהימנה ביותר על אודותיו גורסת כי מצא את מותו בערבות ויומינג כמה שנים לאחר הרפתקת קוטופקסי, ונקבר ערירי בחלקת קבר לא מסומנת.
הכניסה לבית הקברות של קוטופקסי לא מרמזת על מה שנמצא בתוכו. צלב גדול מעטר את השער, ובין העשבים והעצים הבודדים פזורים כתריסר קברים שגם עליהם מתנוססים צלבים. אבל בקצה בית העלמין אנו מגיעים למתחם מגודר, ובתוכו מנורת שבעה קנים גדולה ושלט מאיר עיניים המספר בקצרה את סיפורה של קוטופקסי היהודית.
העיניים נמשכות למטה, לאבן אפורה ומסותתת, שמתחתיה נמצא קבר האחים הקטן של שלושת העוללים שמתו אי אז בחורף 1882. מתישהו הוסיף לה עובר אורח מגן-דוד עשוי אבנים, שעשבים כבר עלו בו והסתירו אותו.
לאחר קריאת כמה פרקי תהלים וניכוש העשבים, אנו יורדים חזרה לעבר העיירה. את מסילת הברזל הלא פעילה מכסים כיום קוצים ודרדרים. בצמוד אליה זורם לו נהר הארקנסו כבימים ימימה. דומה כי הוא הדבר החי היחיד שנותר בפינה הזו של העולם.
בחנות הקטנה של קוטופקסי נמכרות בין השאר מזכרות מהמקום. על חולצה אחת מודפסת הכתובת "אם אידיוטים היו יכולים לעוף, קוטופקסי הייתה שדה תעופה". כשאני שואל לפשר ההומור העצמי המוזר, ג'ף עונה בחיוך של השלמה: "המקום הזה די נידח ומסכן, אז מה נותר לנו חוץ מלצחוק קצת על עצמנו".
רגע לפני שאנחנו עושים אחורה פנה וחוזרים לציוויליזציה של מישורי קולורדו, אי אפשר שלא לנסות ולדמיין את המקום כעיר יהודית גדולה ומפותחת בלב הרי הרוקי. האם בנסיבות אחרות, אולי עם אנשים אחרים שמעורבים בהקמה ובניהול, התוצאה הייתה יכולה להיות שונה? בדרך כלל קשה לענות על שאלות תיאורטיות שכאלה, אבל כשמתרוממים קצת ומביטים על כל רחבי אמריקה של שלהי המאה ה-19, מתברר שקוטופקסי לא ממש הייתה לבד.
לפחות עוד שמונה עיירות וקומונות חקלאיות יהודיות הוקמו באותה תקופה – כולן אוכלסו במהגרים שזה מקרוב באו מרוסיה, וכולן, עד האחרונה שבהן, כשלו והתפוגגו לאחר חודשים אחדים, או שרדו לכל היותר שנים בודדות.
הניסיון הארוך והמשמעותי ביותר התרחש במדינת אורגון. כמה עשרות מחברי "עם עולם" - תנועה שהוקמה ברוסיה תוך כדי הפרעות ב-1881, וחרתה על דגלה עבודה חקלאית יהודית באמריקה - הניחו בספטמבר 1882 את אבן הפינה ל"ניו-אודסה".
המושבה השיתופית הצליחה להאריך ימים עד 1887, כנראה בזכות ההכנה החקלאית המוקדמת שניתנה לחברי הקבוצה, אלא שעיון בקורותיה של ניו-אודסה מגלה דמיון רב, אולי רב מדי, לקשיים ולתקלות שאפיינו גם את קוטופקסי: ניהול לא נכון, ציפיות לא ריאליות שהתנפצו עד מהרה אל הקרקע הסלעית, מריבות ומחלוקות פנימיות שלא פסקו לרגע. כל מה שנותר מהמושבה ומהחזון הגדול של "עם עולם" הצטמצם לכדי מכבסה משותפת שניהלו חברי התנועה בסן-פרנסיסקו, וגם היא נסגרה ארבע שנים אחרי כישלון ההתיישבות.
ניסיון חקלאי יהודי אחר, גם הוא מבית "עם עולם", נעשה בדקוטה הדרומית. למקום קראו "בית-לחם יהודה", ו-32 יהודים תפעלו אותו בתקווה שתהיה זו אבן שואבת להמוני אחרים. בסמוך הוקמה מושבה בשם "כרמיה". מייסדה, הרמן רוזנטל, כבר ספג מפלה שנה קודם לכן, כאשר הקים בלואיזיאנה את המושבה החקלאית היהודית הראשונה, סיסילי-איילנד. זו התפרקה כעבור כשלושה חודשים, ואתם כבר יכולים לשער את הנסיבות: האדמה הייתה גרועה, מזג האוויר זוועתי, והמחלוקות הפנימיות לא פסקו.
עם הניסיון המר הזה הגיע רוזנטל לדקוטה הדרומית, נחוש שלא לחזור על הטעויות שנעשו בלואיזיאנה. ובכן, זה לא עבד. השיטה השיתופית לא התאימה לרוח האמריקאית שבה שאפו המתיישבים להתערות, כרמיה ובית-לחם רבו ביניהן על משאבים וכוח אדם, ושתיהן קרסו לתוך עצמן כעבור זמן קצר ביותר.
סיפור דומה אך גם מעט שונה היה סיפורן של שתי המושבות החקלאיות היהודיות האחרונות שהוקמו בארה"ב, והפעם בניו-ג'רזי – כרמל (1889) ו-וודביין (1891). השתיים אמנם לא התפרקו, אך גם לא נותרו בגדר עיירות יהודיות; סמיכותן למרכזים עירוניים גדולים גרמה להן להיבלע בתוכם עד מהרה, ולהפוך לעוד פרבר אמריקאי ללא שום סממן יוצא דופן, יהודי או חקלאי.
כמה חוקרים ניסו למצוא תשובה לשאלה כיצד בארה"ב נחל החקלאי היהודי כישלון כה חרוץ, בעוד באותה התקופה ממש, ותחת תנאים לא קלים יותר ברוב המקרים, החקלאות היהודית הארצישראלית דווקא הצליחה להכות שורשים. ההיסטוריונית פרופ' מרגלית שילה פרסמה לפני כמה שנים מאמר שמציב את המושבה החקלאית היהודית הראשונה בארה"ב, סיסילי-איילנד, אל מול ראשון-לציון, שהוקמה ב-1882.
הראשונה התפרקה בתוך חודשים ספורים, השנייה הפכה לעיר ואם בישראל, תוך שהיא שומרת במשך שנים רבות על צביון חקלאי. שילה מונה כמה גורמים כלכליים וחברתיים שעשויים לתת לכך הסבר, כמו למשל צמיחת הערים וירידת החקלאות בארה"ב - תהליך שתפס תאוצה החל מאמצע המאה ה-19, ופגע גם במושבות היהודיות שם. זאת לעומת מצבה המפגר יותר של ארץ ישראל דאז, שטרם חוותה תהליכי עיור מאסיביים, ולכן היה קל יותר להמשיך ולפתח בה חקלאות.
אבל בסופו של דבר, פרופ' שילה מציעה לא להתעלם מההיבט הלאומי – שהיה כמובן קיים בארץ ישראל, ורופף מאוד באמריקה: "במרכז חייהם של אנשי ראשון-לציון עמד ייסודה של ישות לאומית יהודית. לעומת זאת, מייסדי המושבה היהודית-רוסית הראשונה בארה"ב הצביעו על מטרה לאומית בשלב התכנון, אבל היא לא הדריכה את צעדיהם ולא עמדה במרכז חייהם לאחר ייסוד המושבה".
במילים אחרות, לו במקום הפסגות המושלגות של הרי הרוקי הייתה קוטופקסי מוקמת בין פסגות הגליל העליון, בהחלט ייתכן שהייתה לנו היום עיירת מערב פרוע חיה ובועטת, בעמק נסתר אי שם בין כרמיאל לצפת.
אקו"ם