ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

התחנה הבאה, בלגרד: מסע בין אינטרסים בבלקן

חולשת המערב מול זוועות חאלב מחזירה אותנו לשנת 99', כאשר נאט"ו הפציצה בלב אירופה כדי למנוע רצח עם. רוסיה, אז ענק שוקע, שבה לנהל מדיניות חוץ אגרסיבית ולנער את הביקורת העולמית

בלילה שבין שלישי לרביעי נפלה חאלב. סופית. בשעות הקטנות של הלילה עדיין געשה הרשת מדיווחים על הוצאות המוניות להורג. אנשים העלו סרטונים שבהם הקריאו את צוואתם האחרונה. באשמורת אחרונה נדמה גם הרשת.

חאלב לא הייתה נופלת ללא עזרה רוסית. מה שסיפק לצבא הסורי את הכלים לחסל סופית את המרד בחאלב היו ההפצצות המסיביות של חיל האוויר הרוסי בשלושת החודשים האחרונים. אבל באותה נשימה צריך לומר שחאלב לא הייתה נופלת אם הקהילה הבינלאומית, ובראשה נאט"ו, האיחוד האירופי וארה"ב, לא הייתה מפגינה חוסר אונים גורף כל-כך כלפי הנחישות הרוסית. לא תמיד זה היה כך.
 
בשנת 1999 הפציצה ברית נאט"ו את יוגוסלביה בעקבות המלחמה בקוסובו. במבט לאחור קשה להאמין, אבל זה קרה לפני 17 שנה בלבד. מלחמה בלב אירופה. מבצע אווירי נרחב של נאט"ו, בלי החלטה באו"ם אפילו. ביל קלינטון היה נשיא ארה"ב, ג'ון מייג'ור ראש ממשלת בריטניה, וז'אק שיראק נשיא צרפת.

הסיבה הרשמית להפצצה הייתה הגנה על האלבנים בקוסובו מפני רצח עם על ידי הסרבים ביוגוסלביה. בפועל, התמונה הייתה מורכבת הרבה יותר. יוגוסלביה התמודדה אז עם מה שאפשר להגדיר כמלחמת הטרור הראשונה.

במשך 78 יום יצאו מבסיסי נאט"ו באיטליה ובגרמניה לא פחות מאלף מטוסים להפצצה אסטרטגית, שנועדה להוריד את יוגוסלביה על ברכיה. הופצצו גשרים, כבישים, בתי חרושת, תחנות כוח, מפעלים ומתקנים אזרחיים כמו תחנת הטלוויזיה של בלגרד. טילי 'טומהוק' שוגרו מנושאת המטוסים 'תיאודור רוזוולט' בים האדריאטי. זו גם הייתה הפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה שהצבא הגרמני נטל חלק פעיל בהפצצה.

רוסיה התנגדה למבצע מיומו הראשון. היא ראתה ועדיין רואה ביוגוסלביה לשעבר חלק מאזור השפעתה הטבעי. אולם ב-1999 הייתה רוסיה ענק שוקע. מול העליונות הצבאית והבינלאומית של נאט"ו, מצאה עצמה מוסקבה מוגבלת ומושפלת.
 
נשיא רוסיה בוריס ילצין סבל מאלכוהוליזם ומבריאות רופפת, ובקושי תפקד. פוטין היה אז איש בלתי-מוכר, חבר המועצה לביטחון לאומי. היום אנחנו יודעים שמה שהתרחש ביום האחרון להפצצות נאט"ו בקוסובו קיבע בהמשך את דפוסי ההתנהגות של פוטין כראש ממשלה וכנשיא בסדרת הפלישות לגיאורגיה, לאבחזיה, לקרים, לאוקראינה ובהמשך גם המלחמה בסוריה.

בשעה שבבית הלבן חגגו את ניצחון נאט"ו, כוח קטן של 186 חיילים רוסים, מכוחות שמירת השלום בבוסניה השכנה, עשה את דרכו לקוסובו. באותו שלב לא נקבעו עדיין דפוסי שמירת השלום בקוסובו. הרוסים היו אמורים להיות חלק מכוח שלום של האו"ם בקוסובו. בנאט"ו הבינו שאם הרוסים יקדימו להגיע, כוח זעיר בן 186 חיילים רוסים יקבע עובדות בשטח, קוסובו תחולק בין רוסיה לנאט"ו, והמבצע כולו ירד לטמיון.
 

כאשר בכירי נאט"ו התעמתו עם הרוסים בעניין, התשובה הייתה: אנחנו לא זקוקים לאישור מכם כדי להיכנס לקוסובו. אם אתם תביאו 50 אלף איש לקוסובו, אנחנו נביא עשרת אלפים. ואכן, הרוסים לא איבדו רגע.

הם פנו למשרד החוץ ההונגרי וביקשו זכות מעבר מעל שמי הונגריה לשישה מטוסי 'איליושין' בדרכם לבלקן. כמובן, מבלי ליידע את ההונגרים מה טיבו של המטען שנושאים מטוסי התובלה הללו. אם זה מזכיר אחד לאחד את המאבק של נאט"ו למנוע העברת ציוד צבאי רוסי לסוריה מעל שמי יוון ובולגריה, זה לא מקרי.

באותו שלב נכנס פוטין לתמונה במסגרת תפקידו כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא. ילצין, כאמור, לא תפקד. השגריר האמריקאי במוסקבה פנה לפוטין וביקש ממנו הבהרות בנוגע לכוונות הרוסים בקוסובו. פוטין היה סימפתי מאוד. הוא השיב כי לא ייעשה דבר בניגוד להבנות, ואף הבטיח לשגריר הצהרת כוונות חתומה בטרם יעלה על המטוס בדרכו למטה נאט"ו בבריסל. שום מסמך לא הגיע. פוטין התנהג כאיש מודיעין קלאסי. אז גם נזרעו הזרעים הראשונים של חוסר האמון האמריקאי בפוטין ובמהלכיו.

באותו שלב התחרות הייתה מי יגיע ראשון לשדה התעופה 'זלטינה' בקוסובו וישתלט עליו - הרוסים או נאט"ו. זו הייתה דרמה אמיתית. הגנרל האמריקאי וסלי קלארק ביקש רשות לירות במטוסים רוסיים אם ינחתו בשטח. מי שהציל את המצב היה הגנרל הבריטי מייקל ג'קסון, שהבהיר לקלרק במשפט שהפך מאז להיסטורי: "סר, אין בכוונתי לפתוח במלחמת עולם שלישית רק עבורך".
   
הבריטי הציע תחליף גאוני בפשטותו. במקום להתעמת עם הכוח הרוסי - להקיף את שדה התעופה 'זלטינה' ולצור עליו. בפועל, מה שמנע בהמשך עימות בין-גושי הייתה העובדה שהכוחות הרוסיים במטוס מהונגריה פשוט איחרו להגיע.

חודשים ספורים אחרי הדרמה בקוסובו התמנה פוטין לסגן ראש ממשלה, ובהמשך נבחר לנשיא. לקחי העימות עם נאט"ו בקוסובו הפכו מאז לחלק בלתי-נפרד מהדי-אן-איי של דפוס הפעולה שלו. לפעול חזק ומהר באזורי התפר של תחום ההשפעה של רוסיה, תוך ניצול חולשת נאט"ו והמערב - או ליתר דיוק היעדר הנכונות הפוליטית והצבאית להיכנס לעימות ישיר עם רוסיה - לפעול במהירות ולייצר עובדות בשטח שיעמידו את כולם בפני עובדה מוגמרת. בדיוק כפי שפעל בקרים ובסוריה.

מאז האירועים בקוסובו עברו כאמור 17 שנה, אבל בחודשים האחרונים שב הבלקן להיות קו תפר בהתגוששות בין רוסיה למערב. רוחות הרפאים של המלחמה ביוגוסלביה שבו בלבוש חדש ומתוחכם הרבה יותר, לא מעט עקב המתח בין רוסיה למערב בעקבות המלחמה בסוריה. אולם הפעם התהפכו התפקידים. רוסיה מנהלת מדיניות חוץ אגרסיבית, בעוד שהמערב ובראשו ארה"ב מהססים להפעיל את כוחם.

בלגרד 2016 שונה מאד מבלגרד של קיץ 1999. הצבע חזר ללחייה. זו עיר אחרת, עם שמחת חיים וקצב פנימי משלה, כפי שיודע כל ישראלי שקפץ לסופ"ש בבלגרד לרקוד עם די-ג'יי סקאזי. מכנים אותה עכשיו בירת הבילויים של אירופה. אז אמנם היה קר השבוע בבלגרד, מינוס שלוש עם שמש שקרנית, אבל עם בית קפה כל עשרים מטר וקפוצ'ינו משובח במחיר מצחיק של חמישה שקלים, זו לא ממש בעיה.
 

  
קפה טוב תמיד אפשר היה למצוא בבלגרד, גם עוגות אגוזים משובחות בסגנון אוסטרו-הונגרי עם שכבות קצפת ופירות. ובניגוד לחורף העגמומי של 99', בלגרד 2016 מוארת באור יקרות והשווקים מלאים בכל טוב.
המשכורת הממוצעת בבלגרד היא אמנם בסביבות 500-400 אירו, אבל כוח הקנייה כאן גדול פי כמה מאשר בישראל מוכת יוקר המחיה. האנשים ברחוב לבושים היטב ונראים טוב. מרכז העיר מוצף בתאורת חורף לקראת ראש השנה האזרחית וחג המולד האורתודוקסי. "אלבני מטורף קיבל זיכיון מהעירייה ותלה מיליוני נורות ברחבי העיר", מיידע אותי ידידי ז'לקו.

אבל בלגרד 2016, שמלאה בבוטיקים ובחנויות מתוחכמות, שיש בה 'זארה', H&M ונעליים איטלקיות, מתמודדת שוב עם מציאות גיאו-פוליטית לא פשוטה. מיקומה על קו התפר גורר אותה פעם נוספת למאבקי השליטה בין רוסיה למערב. בלגרד נקרעת בין הרצון לחבור לאיחוד האירופי, חשבון לא סגור עם נאט"ו, וחיבוק הדוב הרוסי. האווירה מלאה שוב בתיאוריות קונספירציה ודיבורים על מרגלים וניסיונות התנקשות. הבלקן במיטבו. אגתה כריסטי לא הייתה צריכה להמציא שוב דבר מחדש, גם לא ג'יימס בונד.

אווירת הקונספירציה נכנסה להילוך גבוה לפני חודשיים. באוקטובר הלכה מונטנגרו, שכנתה של סרביה, לבחירות. ראש הממשלה מילו ג'וקנוביץ' הגדיר את הבחירות הללו כמשאל עם על הצטרפות לנאט"ו וחברות באיחוד האירופי. במוסקבה לא הסתירו את הזעם. ואז, ביום הבחירות, הכול התפוצץ.
 
המשטרה עצרה במונטנגרו 20 אזרחים סרבים כחשודים בהתארגנות להפיכה ולחיסול ראש הממשלה. בין העצורים היה גם גנרל לשעבר בז'נדרמריה הסרבית. ראש ממשלת סרביה, אלכסנדר ווצ'יץ', הכחיש כל קשר. בתוך ימים נערכו בבלגרד מעצרים. בין העצורים, כפי שהודיע ווצ'יץ', גם אזרחי מדינה שלישית. ארגוני הביון במזרח ובמערב, אמר, הגבירו מאוד את פעילותם בסרביה.

מאותו רגע נכנס גלגל השמועות להילוך גבוה. בין היתר התקבלו דיווחים שלפיהם סרביה גירשה משטחה כמה אזרחים רוסים. חרושת השמועות קפצה מדרגה ימים ספורים אחר כך, כאשר ראש המועצה לביטחון לאומי של רוסיה, הגנרל ניקולאי פטרושב, הגיע לבלגרד. נטען שפטרושב הגיע כדי לנקות את השטח, התנצל בשקט בפני ראש הממשלה ולקח עמו במטוס את קושרי הנפל הרוסים.

"זה מה שקרה?" אני שואלת איש מודיעין סרבי ותיק, שעוד הספיק לעשות את לימודיו כפרח ריגול באקדמיה על שם דז'רז'ינסקי במוסקבה. "נראה לך?", צוחק השועל הזקן. "אם רוסיה הייתה מחליטה לחולל הפיכה במונטנגרו, זה היה נגמר אחרת לגמרי". על פי התיאוריה שלו, מי שארגן את הפיכת הנפל במונטנגרו לא היה אלא ראש ממשלת מונטנגרו בכבודו ובעצמו.
 

"ג'וקנוביץ' עמד להפסיד בבחירות", הוא מבאר. "מבחינתו, ההחלטה להצטרף לנאט"ו הייתה עניין של הישרדות. נגד ג'וקנוביץ' עומדים ותלויים תיקים פליליים באירופה. הדרך היחידה שלו לשרוד היא ליישר קו עם אירופה וארה"ב נגד רוסיה. כשהתברר לו שסיכוייו להיבחר שוב תלויים על חוט השערה, הוא ניצל את ההתנגדות הגלויה של רוסיה להצטרפות מונטנגרו לנאט"ו וביים את ההפיכה נגדו על הרקע הזה".

"ובבלגרד ידעו שזה מה שקורה?" אני שואלת. "ידעו. לא ברור כמה, אבל ידעו". "וראש הממשלה ידע?" אני מקשה. "לא נראה לי", משיב בן שיחי. "ראש ממשלת סרביה לא מאמין לשירותי הביטחון שלו עצמו. הוא בכלל משתמש בשירותי אבטחה של חברה מערבית עבורו ועבור בני משפחתו". "רגע", אני שואלת, "והרוסים ידעו?". "אני חושב שכן", הוא מפתיע. "יכול להיות שאפילו עזרו פה ושם בצורה פסיבית. לפעמים מה שמתחיל כהצגה יכול להפוך למציאות".

מטורף, אבל איש המודיעין הוותיק אינו היחיד שמעריך שאולי זה המצב. יום לאחר מכן, בשיחה עמוק לתוך הלילה על אינסוף ספלי קפה שחור לצד כוסות רקיה, סוג של ברנדי בלקני ריחני, עם אחד האנשים הקרובים ביותר לשר בכיר בממשלתו של ווצ'יץ, אני שומעת הערכה דומה.

"אז מה לעזאזל עשה פטרושב בסרביה מיד לאחר ניסיון ההפיכה?", אני שואלת. "עניין של סמיכות מקרים", הוא אומר. "הביקור נקבע זמן רב מראש. זה היה ביקור עבודה לקראת חתימה על מזכר סודיות, על רקע שיתוף הפעולה הצבאי בין סרביה לרוסיה". "ואיך זה בדיוק מסתדר עם ההליכה לקראת האיחוד האירופי ונאט"ו", אני שואלת. "מסתדר", הוא צוחק. "או שלא. אין ברירה, אנחנו הולכים בין הטיפות".
 
"זה אמיתי?" אני חוזרת לברר מול שועל המודיעין הזקן. "כן", הוא אומר. "על הפרק עסקת רכש גדולה, כולל שישה מטוסי 'מיג 29' שאני מעריך שלא נקבל". "איך בדיוק אתה יודע?" אני שואלת. תשובתו יותר ממפתיעה. "השתתפתי בישיבה סגורה של וטרנים של המודיעין הסרבי עם פטרושב. יש בינינו דיאלוג מתמשך. בינואר יהיה סבב נוסף במוסקבה".

ואם יש משהו שמדגים עד כמה עמוקה החדירה הרוסית לסרביה, זוהי התשובה. הרבה מעבר לנוכחות בבלגרד של 'גזפרום' או משרד של 'ספוטניק', השופר של הקרמלין. בהמשך אני שומעת משני עורכים בכירים מאוד שהרוב המכריע של אמצעי התקשורת שהופרטו בסרביה נרכש על ידי אנשי עסקים רוסים.

הפגישה שלנו נערכת בבית קפה מפואר בסגנון 'אר-דקו', בתוך שדרת בניינים נטושים לא הרחק מגדות הדנובה. משהו סוריאליסטי לחלוטין. האמיר של אבו-דאבי בונה שם עיר עתידנית חדשה על גדת הנהר.

בדרך חזרה אני מצטיידת בלגו, שמחירו מחצית מעלותו בארץ. החיקוי הפולני, שנראה לא רע בכלל, עולה עוד הרבה פחות. איתי בתור עומדת משפחה שמעמיסה בלי חשבון. יש בה משהו מוכר. בסוף אני קולטת שזו כנראה משפחה פלסטינית מירושלים.

השבוע הגיע לבלגרד, לביקור עבודה, שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב. בחדשות ראו את לברוב לוחץ ידיים עם עמיתו הסרבי. חיוכים רחבים מאוזן לאוזן. השועל הזקן צדק חלקית. ביקור העבודה של לברוב אכן הוקדש ברובו לעסקת הנשק הגדולה בין רוסיה לסרביה.
  

  
בשבוע הבא תיחתם העסקה במוסקבה, בנוכחות ראש הממשלה אלכסנדר ווצ'יץ'. אולם ההערכה כי מטוסי ה'מיג 29' יישארו מחוץ לעסקה התבררה כלא נכונה. להפך. לא רק שהרוסים הסכימו, הם אף העניקו אותם לסרבים במתנה.

"ביקשנו מרוסיה לתרום לנו את הנשק, כולל מטוסי ה'מיג 29'", אמר ווצ'יץ'. ולא, התנגדותו של האיחוד האירופי לעסקה עם הרוסים אינה מטרידה אותו. "מדוע קרואטיה יכולה לקבל תרומות מנאט"ו, אבל סרביה אינה יכולה לקבל תרומות מרוסיה?", שאל. "למי בדיוק, חושבים באירופה, יפנו הקרואטים את הנשק שיקבלו? לווינה, לבודפשט, אולי לרומא? לא, הם יפנו אותו לסרביה". לרגע הייתה תחושה של מסע אחורה בזמן למלחמה שפרצה בין סרביה לקרואטיה בראשית שנות התשעים, עם התפרקות יוגוסלביה.

בזמן שווצ'יץ' ולברוב דיברו על נשק, בחדשות דיווחו על מעשי זוועה והוצאות להורג בחאלב. הביקורת הבינלאומית כלפי רוסיה ואחריותה לפשעי המלחמה שמבצעים כוחות אסד, גאתה. במוסקבה ניערו את הביקורת כמו גרגיר אבק טורדני על הכתף.
   
פוטין אמר שהבחירה של טראמפ ברקס טילרסון, יו"ר 'אקסון' וחברו של הנשיא הרוסי, למזכיר המדינה, היא בחירה טובה. לברוב המשיך לכנס שרי החוץ של מדינות הים השחור שנערך בבלגרד. נכח שם גם שר החוץ של אזרבייג'ן, שמיהר לשוב לבאקו לרגל ביקורו של בנימין נתניהו. וגם אותו שועל מודיעין סרבי.

הוא שלח לי במייל מאמר מהאתר הבינלאומי של עיתונאים חוקרים, שפרסם בין השאר גם את מסמכי פנמה. מתברר שבדצמבר 2015 הכתירו קוראי האתר את מילו ג'וקנוביץ', ראש ממשלת מונטנגרו, לאיש השנה בפשע המאורגן. במקום השני ניצבים נשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב. בין הזוכים הקודמים בתואר המפוקפק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, והפרלמנט הרומני. 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg