חשיפת הפרוטוקולים: "קיבלתי הוראה לומר שאני לא זוכרת כלום"
מסמכים סותרים על גילאי הפטירה, צווי גיוס שהגיעו למשפחות שכולות ונחקרים שקיבלו הוראות מפורשות לא למסור מידע על "בית ההבראה לילדים תימנים". מנגד, בין המסמכים החשובים מצטיירת עבודת חקירה לא מספקת, טיוח וזלזול
"אמי עלתה לארץ כשהייתה בת 13 מתימן יחד עם אבי והרתה לו מחוץ לנישואין", כך העיד בפני ועדת קדמי ב-1995 בנם של זוג הורים יוצאי תימן, שביקש להישאר בעילום שם, שנמסר בזמנו לאימוץ. הפרוטוקולים, שנשמרו בסוד במשך עשרות שנים נחשפו לראשונה היום באישור הממשלה."כעבור זמן מה ילדה אותי במלון. זמן מה לאחר הלידה הגיעו אנשים שזהותם לא ידועה לאם וביקשו להחתים אותה על כתב ויתור על תינוקה, והיא כנראה סירבה. עובדת סוציאלית טוענת כי האם כן חתמה על כתב הוויתור, והאם חוזרת ומדגישה כי היא לא חתמה על כל מסמך", סיפר הבן שהצליח לאתר את אמו הביולוגית, לאחר שהבין בחייו הבוגרים כי הוא מאומץ בגלל צבע העור שלו.
זוהי רק עדות אחת מתוך מאות אלפי עמודי הפרוטוקולים של ועדת קדמי הנחשפים הבוקר (ד') לראשונה לעיון הציבור באתר ארכיון המדינה. החלטת הממשלה בשבוע שעבר התירה את חשיפת הפרוטוקולים, שהיו צפויים להישאר חסויים עד ל-2071, במטרה להסיר את מעטה החשאיות האופף את הפרשה מראשיתה. מסמכי הפרוטוקול הגלויים כעת לציבור מורכבים מעדויות שנמסרו לוועדה, ממכתבים שנשלחו למשפחות, ממסמכים רפואיים ומארכיונים שנוגעים בפרשה.
לחיפוש מידע אודות גורל יקיריכם - לחצו כאן
המסמכים שופכים מעט אור על קליטת העולים מתימן על ידי המדינה הצעירה והאווירה הפטרנליסטית ששררה במשרדי הממשלה ובבתי החולים, אך עדיין משאירה בעלטה, גם 66 שנים אחרי, את "האקדח המעשן" – ההוראה הממסדית העלומה שאפשרה את היעלמותם של מאות ילדים ממשפחות העולים מתימן.
מקריאת התיקים משתקפת תמונה שמעידה על כך שילדים תימנים בריאים נעלמו והמידע שנמסר להוריהם היה כי הם נפטרו. כמו כן, משתקפת עבודתה של הוועדה הממלכתית שהוקמה לבדיקת העדויות, ובמקרה הטוב ניתן לומר כי היא לוקה בחסר, ובמקרה הפחות טוב ניתן להאשימה כי לא מיצתה את כלל הכלים שברשותה כדי להגיע לחקר אמת.
תיק עדות גב' רחל פרל 9712/21 ג': חוקר הוועדה יוסף יוספוב ניסה להתחקות אחר ילדים תימניים שנעלמו מבית החולים רמב"ם למעון תינוקות ויצו בצפת, שם נעלמו עקבותיהם. "קיימתי פגישות ותחקירים רבים. במקביל הוחל על ידי בבדיקה מקיפה ומעמיקה בארכיון הרשומות הרפואיות של בית החולים רמב"ם. בבדיקה מדגמית מקרית שלפתי מכרטסת האלפון שישה כרטיסים הנושאים שמות ילדים תימניים מובהקים, והוברר לי, להפתעתי, כי לעתים מצוין מנין הגיעו הילדים אך לא לאן הוחזרו", העיד יוספוב בפני הוועדה.
"עוד באותו יום הלכתי בעקבות הילדה התימנית בת החמישה חודשים ששמה ציונה בת יוסף יחיה חיים ומצאתי באותו מרתף את סיכום המחלה של הילדה מיום 9.3.50 חתום בידי ד"ר פלק, שהוברר לי מאוחר יותר כי שימש אז מנהל מחלקת הילדים בבית החולים רמב"ם שבחיפה. בתחתית הסיכום מצאתי כי 'היא זקוקה להבראה ונשלחה לשם לבית התינוקות ויצו בצפת'. בימים שלאחר מכן בהם עסקתי באיתור ומיון שיטתי של סיכומי מחלה, איתרתי בין היתר 37 סיכומי מחלה נוספים של ילדים ותינוקות נושאי שמות תימניים, ובמהלך אותה שנה הופנו כולם לאותו מוסד ויצו בצפת".
יוספוב העיד כי התקשה למצוא את "בית ההבראה לילדים תימנים" של ויצו ברשומות ולכן קיים פגישות עם בכירים לשעבר בעיריית צפת במטרה לקבל תשובות, אך נתקל בשתיקות. כמו כן, יוספוב פנה להנהלת ויצו תל אביב, שם מסרו לו כי במקום נבנה מעונות יום לילדים ולא בית הבראה. "פניתי להנהלת ויצו תל אביב - תגובתם לתדהמתי הייתה 'מאז ועד היום קיים במקום מעונות יום לילדים בצפת'. איש לא שמע או ראה או נתקל במסמכים שיעידו כי בשנים אלו היה אי פעם מוסד כזה בצפת, ובוודאי לא בית הבראה לילדים תימנים אחרי אשפוז", סיפר.
"מר שלמה האופט היה חבר מועצת העיר צפת – התרשמתי שיודע הרבה יותר ממה שמסר לי וניסה להסתיר דברים שהוא יודע. גב' שרלוטה מילוסלבסקי-כהן, רופאת ילדים שטיפלה בילדים תימנים - ממליץ לשלוח לה זימון לוועדה באופן הדחוק ביותר", העיד יוספוב.
מהתחקיר שערך יוספוב מוצגת רשלנותה של הוועדה בניסיון להגיע לחקר האמת. הנחקרים סירבו למסור מידע ונשלחו לביתם מבלי לנסות להשתמש בכלים שהמדינה הפקידה ברשותם כדי לשפוך אור על הפרשה. "האופט הסכים להיזכר כי מעל לגן היו תינוקות ולא הסכים למסור דברים נוספים", נכתב בפרוטוקול החקירה.
"הרופאה לא הסכימה להעיד או אמרה כי 'אינה זוכרת'. מצד שני זיכרונה היה מצוין כששאלתיה על עברה ולימודיה בגרמניה. במשך כל הפגישה עמה אמרה לי 'כי שאלותיי אידיוטיות'. התרשמתי כי היא אישה חזקה הנחושה בדעתה שלא למסור לי שום מידע בטענה שאינה זוכרת", העיד יוספוב.
בהמשך חקירתו הגיע יוספוב לעדה נוספת שאמרה לו מפורשות כי נאסר עליה לענות לשאלותיו, ובמקום לגלות את סיבות היעלמותם של ילדי תימן, הוועדה רק ביקשה לשים סוף ל"שמועות", כפי שכינו את הסיפורים ראשי הוועדה.
"שרה פרל - יו"ר סניף ויצו ארצית בצפת, לא ידעה לומר דבר בחקירה, והעבירה אותי בטלפון לרחל פרל שהייתה גננת בגן ויצו בצפת בקומת הקרקע (מעליו שכנה הקומה לילדים התימנים) היא אמרה לי 'אני בין הפטיש לסדן כעת, קיבלתי הוראה לומר שאני לא זוכרת כלום וזהו. אני לא יכולה לומר לך כלום'".
על פי הפרוטוקולים, לויצו בצפת נשלחו מאות ילדים תימנים מבתי החולים וממחנות העולים. נחישותם של מנהלי המקום, הגננת והרופאה שטיפלו בילדים לא למסור מידע מעלה סימני שאלה על שהתרחש במוסד בשנות ה-50.
במסמך אחר שנחשף כעת נכתב כי "בית תינוקות צפת נפתח במרץ 1950 בתור מוסד לשעת חירום שקיבל תינוקות הנזקקים לטיפול רפואי ומזון". מנהלי המקום ביקשו בתכיפות הולכת וגדלה להגדיל את מספר המיטות במקום בשל הצורך של ילדי העולים.
בין היתר התפרסמו דפי "דין וחשבון", שמעידים על מצבם של הילדים ועל שחרורים אפשריים, מהם ניתן ללמוד על תחושת הפטרנליזם של העובדים ביחס לעולים החדשים ועל היכולת לקבל החלטות הקשורות לילדיהם, בלי להתייעץ או ליידע אותם על הנעשה.
"הילד X - האם אלמנה עם שלושה ילדים, גרה בבת ים. באה לפעמים לבקר את ילדה. האם – בבקרה במוסד – סיפרה שהיא עובדת. יש להתקשר עם לשכת הסעד בבת ים ולברר אם ישנה אפשרות להחזיר אותו הביתה". על ילד אחר נכתב "הילד טרם יושב. ירוד. זקוק להמשך טיפול במוסד. האב בא לבקרו ומתעניין בו".
דו"ח נוסף נכתב על ילדה מהמעברה כפר עטה: "בצריף 115, נולדה ב-9.49. נכנסה למוסד ב- 15.3.51. עדיין ירודה וזקוקה להארכת תקופת הבראה. הוריה לא באו לבקרה". יש לציין כי מחנות העולים הוקמו באזור מרכז הארץ וירושלים, והגישה לצפת הייתה לא נוחה עבור העולים החדשים שלא דברו את השפה והתקשו להתנייד כדי לבקר את ילדיהם במוסד המרוחק. ייתכן שנקבע כי ההורים "שנעלמו במפתיע" אינם כשירים לגדל את ילדיהם.
אחת ממנהלות המוסד שטיפלה בזמנו בילדים התימניים כתבה מכתב בהול למשרד הסעד. "עצם העובדה שלמוסד מגיעים ילדים עולים משיכונים וממעברות, וילדים עולים ממחנות, תובע מאתנו לעמוד בקשר עם הלשכות הסוציאליות בעניין הוצאת הילדים. הצעד הנ"ל נתקל בקושי מכמה טעמים: הילד אינו זקוק לטיפול מטעמים רפואיים, אך מטעמים סוציאליים אין להחזירו הביתה".
גם מכתבו של ד"ר פלק, מבית החולים רמב"ם, לגב' ציפורה בלוך, ממשרד הסעד, המופיע במסמכי הוועדה מעיד על הלך רוח דומה של בעלות על התינוקות וניסיון למנוע מהם לשוב למעברות. "אני מוצא חובה להצביע מחדש על הצורך החיוני לדאוג למקומות הבראה לילדים שנרפאו בבית החולים במטרה למנוע להחזירם למעברות ולמחנות. החזרתם למקומות הנ"ל מהווה סכנה ממשית לא רק להישג הרפואי אלא גם לחייהם".
עדותה של האחות שושנה בן זאב שעבדה באותן שנים בויצו תל אביב מעידה על התנהלות לקויה באשר לאימוץ ילדים שנשלחו למטרות הבראה. "אנחנו לא היינו צריכים לדעת מי המאמץ ומי הם ההורים שבאו לראות את הילד. הכול נעשה בחדר של המנהלת. הם ידעו". כשנשאלה על ידי חברי הוועדה מתי לראשונה שמעה על היעלמותם של ילדים, ענתה כי זה היה לאחר שסיימה את תפקידה במקום.
אקו"ם