ראשי » חדשות » בעולם » אירופה

חמש שנים אחרי: הורי הנרצחת בטולוז מדברים לראשונה

בתם הצעירה מרים נרצחה בפיגוע בטולוז, שהצית גל טרור באירופה וגרם לרבים מיהודי העיר לעלות ארצה. בריאיון עיתונאי ראשון מספרים יעקב ויפה מונסונגו על הכאב הבלתי נתפס, ומסבירים למה בכל זאת החליטו להישאר בצרפת

כמדי בוקר, גם ב-19 במארס 2012 ירד הרב יעקב מונסונגו מביתו שליד קמפוס התיכון היהודי "אוצר התורה" בטולוז, וצעד עם בתו מרים בת ה-8 לעבר שער המוסד החינוכי. מרים, ילדה יפהפייה, חברותית ובעלת אינטליגנציה יוצאת דופן, חיכתה שם להסעה שתיקח אותה לבית הספר היסודי "גן רש"י". איתה בתחנה המתינו גם הרב יונתן סנדלר, שליח מישראל, וילדיו אריה (6) וגבריאל (3).
 
"דקה אחרי שנפרדתי ממנה נכנסתי לבית הכנסת שלנו ב'אוצר התורה'. השעה הייתה שמונה בבוקר", מתאר מונסונגו, המנהל את התיכון זה 26 שנה. "כשהיינו ממש בתחילת התפילה, פתאום הסגנית שלי, אישה לא יהודייה, נכנסה בצרחות לבית הכנסת. עד היום אני זוכר את הצעקות שלה בצרפתית - 'יורים, יורים, יורים'. מאז, נחרב עליי העולם".

המחבל מוחמד מראח הגיע למקום על אופנוע, ופתח באש אל עבר העומדים בתחנה. ראשון נורה למוות הרב סנדלר. הוא ניסה לגונן בגופו על שני בניו הקטנים, אך המחבל ירה גם בהם. מרים הצליחה להימלט אל תוך חצר בית הספר, אבל המרצח לא ויתר והמשיך לירות לעברה ולעבר שאר הנוכחים ברחבה - תלמידים, הורים ואנשי צוות.

הוא תפס את מרים בשערותיה וכיוון אליה את הרובה. כשנתקל במעצור, שלף אקדח וירה בילדה מטווח אפס. בחסות ההלם וההמולה שנוצרה במקום נמלט מראח מזירת הפשע על האופנוע. רק כמה ימים לאחר מכן הצליחה משטרת צרפת לגלות את מקום המחבוא שלו ולחסלו.

הייתי שם בערב לאחר הפיגוע, אחד העיתונאים הישראלים הראשונים שהגיעו לזירה. השוטרים שהקיפו את בית הספר לא רצו לתת לאף איש תקשורת להיכנס, אך כאשר ראו את הכיפה שלראשי אפשרו לי בכל זאת לצעוד אל תוך המתחם המסוגר. שם מצאתי את כל חברי הקהילה, שהתקבצו כדי להתאבל יחד.

אולם חדר האוכל המסודר והמטופח שינה את פניו. ארבע גופות הנרצחים הונחו בקצהו. מאות בני אדם גדשו את המקום, קראו פרקי תהילים, שמעו דברי תורה ועידוד, ובעיקר התחבקו. אווה סנדלר, שהפכה באותו יום לאלמנה ואם שכולה, עמדה מול הקהל וסיפרה על בעלה בעיניים דומעות.
 
כשאני שואל את יעקב מונסונגו ואת אשתו יפה על המראות הזכורים להם מאותו יום, הם מתקשים להשיב. "אני לא יודע", אומר האב, ועצב ממלא את עיניו. "אתה בטח יודע יותר טוב ממני, אנחנו לא נכנסנו לפרטים".

זה נמחק מהזיכרון?
"זה שורף אם מתקרבים, אז בורחים".

מה עשיתם באותו רגע?
"כנראה לקחו אותנו, סחבו אותנו... זהו", הוא אומר, ומשפיל מבט אל הרצפה. "אני זוכר שהנשיא דאז ניקולא סרקוזי הגיע לבקר מיד לאחר מכן בבית הספר, יחד עם עוד בכירים. אבל אנחנו היינו בעולם אחר".

כאבא וכמנהל בית ספר, איך מתמודדים עם משבר כזה?
"לגמרי שחררתי. אתה מנותק לחלוטין, לא בעולם הזה".

איך סיפרתם על הרצח לארבעת ילדיכם שמתגוררים בישראל?
"אני לא זוכר. הכאב כל כך נוראי, שזה לא נתפס עד היום. כנראה אנחנו עוד לא מקבלים את זה".

את יעקב (56) ויפה (53) מונסונגו אני מכיר יותר מעשור. בבית הספר שלהם ביקרתי לראשונה בשנת 2007, כשהייתי אחראי על שליח של ההסתדרות הציונית שפעל ב"אוצר התורה". נחשפתי למוסד חינוך ייחודי ומרתק, שאין הרבה דומים לו בעולם: מעין ישיבה תיכונית שבה לומדים בנים ובנות. השקפת העולם של הרבנים נמצאת על גבול החרדיות, אך את יום העצמאות חוגגים.

מרבית התלמידים ואנשי הצוות מגיעים מרקע יהודי צפון-אפריקני, מה שמשפיע על הלך הרוח והמנטליות של המקום. את מונסונגו עצמו היה קשה לתפוס אז לשיחה: הוא קיפץ מפינה לפינה בקמפוס רחב הידיים, מעורב בכל פרט ופרט בהתנהלות. איש נמוך קומה עם כיפה שחורה מבד, ואנרגיות שאי אפשר היה להתעלם מהן.
 

 
מאז הפיגוע, מונסונגו הוא אדם אחר. כבוי, מופנם, נדמה כשרוי באבל תמידי. ראשו שפוף, עיניו נראות כאילו הרגע מחה מהן דמעות. "אין כבר טעם לחיים כבעבר", הוא אומר לי. "אלה לא אותם כוחות, לא אותה התלהבות. ההרגשה היא שאתה סוחב טון על הכתפיים; שצריך לשאת משקל כבד מאוד, ובכל זאת להתקדם.

"המשקל הזה הוא חלק ממך היום. או כמו דיווש על אופני כושר: אפשר להחליט על דרגת הקושי - כשאתה לוחץ על הספרה אפס אתה מדווש ללא כל התנגדות, וככל שתעלה במספרים, אתה צריך מאמץ גדול יותר. כך אנחנו חיים כיום. הנטל הזה מונח עלינו כל הזמן".

אני פוגש אותו ואת רעייתו בלובי של מלון רמדה בירושלים, במהלך כנס רבנים וראשי קהילות אורתודוקסיות של המערך לשירותים רוחניים בתפוצות של ההסתדרות הציונית העולמית. מדי שנה בחמש השנים האחרונות אני משוחח איתו במהלך הכנס הזה, ומנסה לגשש: האם יהיה מוכן להתראיין? עד היום, התשובה תמיד הייתה שלילית. משפחת מונסונגו לא התראיינה לאף כלי תקשורת, אף שעמדה במרכז דרמה חדשותית עולמית ומאות עיתונאים חיזרו אחריה.

קרוביה של מרים ז"ל החליטו להתכנס פנימה, להתאבל בלי חשיפה ציבורית ושאלות מיותרות. הפעם החליטו להיעתר ולספר על בתם, על עצמם, על בית הספר שהם מנסים לנווט, ועל קהילה שלמה שעתידה לוט בערפל.

"מרים הייתה בת הזקונים שלנו", מספר יעקב. "בינה לבין הבת הרביעית, זו שמעליה, יש הפרש של 11 שנים. על הילדה הזו התפללנו. ממש כמו חנה. כשאני שומע את הפסוקים האלה, יורדות לי דמעות. שנים התפללנו עליה, ובסוף היא הגיעה".

רק שמונה שנים הספיקה מרים לחיות. יממה לאחר הרצח הוטסו ארבע הגופות לישראל, ונקברו בטקס ממלכתי בהר המנוחות בירושלים. צרפת של אז הוכתה בהלם: היה זה הפיגוע הראשון בשרשרת פיגועי טרור אסלאמי שפקדו את המדינה, ובהם הטבח במערכת המגזין הסאטירי "שרלי הבדו" ובחנות "היפר כשר", הרצח ההמוני בתיאטרון הבטקלאן בפריז ופיגוע הדריסה בניס.

במהלך השבעה בישראל וגם לאחר מכן הגיעו אל משפחת מונסונגו מאות מכתבים מיהודים מרחבי העולם, ציורי ילדים ומסרים של תמיכה ואהבה מקהילות שלמות. "קיבלנו כמות אינסופית של דואר", אומר האב, אך מספר שעד היום אינו מסוגל לפתוח את המעטפות. "הן נמצאות בקרטונים בבית הספר, ביקשתי ממישהו שיאחסן אותן".
   
כשאני שואל את בני הזוג איך הם יכולים להמשיך ולהוביל את בית הספר הייחודי שלהם באותו מקום ממש שבו נרצחה בתם, משיב יעקב שאכן, "המנוע לא אותו מנוע". ויפה, שהייתה מורה בכירה, מספרת שכבר אינה מעורבת בצורה פעילה בנעשה במוסד החינוכי. ועם זאת, חושף יעקב באומץ, הקרבה למקום האסון דווקא מכילה כוח מרפא.

"בשנים הראשונות זו הייתה הדרך היחידה 'לתפוס' את מרים. אתה יכול לדמיין שהיא עדיין שם, לדמיין אותה רצה, משחקת. אם מתנתקים מהמקום אי אפשר לעשות את זה, ולכן אנחנו צריכים להיות דווקא שם. כדי להרגיש אותה, עדיין. הדמיון שלי עובד שעות נוספות כשאני בטולוז: אני יושב בסלון ומדמיין אותה, וזה מרגיע לי את הכאב. כשהייתי מגיע לארץ ולא מצליח לדמיין אותה במקומות מסוימים, זה חסר לי מאוד.

"במשך תקופה די ארוכה זו הייתה המציאות שלי. כיום אני מבין שצריך להתמודד עם האובדן. אבל מה שברור הוא שאי אפשר לברוח לגמרי. מי שבורח רוצה לשכוח. זה לא מה שאנחנו רוצים. להפך, רוצים לזכור במקום שזה קרה, במקום שבו היא חיה. לברוח משם זה לפתוח דף חדש, אבל אין דבר כזה דף חדש, זה איתה. איתה". 

יעקב מונסונגו נולד בקזבלנקה והיגר בצעירותו לצרפת. יפה גדלה בישראל, במשפחה יהודית-מרוקאית מיוחסת: אביה הוא הרב יהושע מאמאן, דיין ופוסק הנחשב לזקן רבני יהדות מרוקו. לפני כ-26 שנה הגיעו יפה ויעקב כזוג צעיר לטולוז, לבית הספר "אוצר התורה", שהשתייך אז לרשת שהפעילה עשרות בתי ספר יהודיים, בעיקר במדינות ערב.

הם החלו לפתח את הגרעין הקטן שמנה 40 תלמידים, והביאו אותו לשיא של 200 תלמידים בשנת 2012. "בנינו כמה אלפי מטרים רבועים - פנימייה, בית כנסת. קמפוס של ממש", נזכר מונסונגו. "כיום יש לנו בקושי 150 תלמידים. ירידה של 25 אחוז תוך חמש שנים".

למה עזבו?
"אלה בעיקר משפחות גדולות עם הרבה ילדים שעלו לארץ. יש גם שהיגרו למדינות אחרות. אין ספק שהמצב בצרפת גרם לכך שהרבה מאוד אנשים רוצים לעזוב".

על הניהול השוטף של בית הספר הוא מספר כי "הצוות לוקח הרבה על עצמו. עוזרים לי ועושים את כל העבודה. ואנחנו? נמצאים, וכמובן מודעים לכל מה שקורה. אנחנו הרי חיים בצמוד לקמפוס. יש לנו אחריות, צריכים לדאוג שהכול יעבוד פרפקט".
 

 
הוא מספר על בריאן ביג'אווי, תלמיד שנפצע קשה בפיגוע בבית הספר. "בריאן, אז בן 17, היה הרבה זמן בבית החולים. הוא יצא בנס, אבל לא המשיך את הלימודים אצלנו לאחר מכן. היום הוא לומד בישיבה בישראל, עלה לארץ".

תלמידים רבים אחרים לקו בהלם, חלקם לא התאוששו. "תלמיד אחד, שאנחנו מאוד קרובים אליו, נפגע נפשית. עד היום הוא לא יוצא מזה - לא מסוגל ללמוד, בקושי יוצא מהבית. אמא שלו עלתה לישראל אחרי הפיגוע, לא הייתה מסוגלת להישאר עוד בצרפת".

כל השנים היהודים דיברו על כך שיש אנטישמיות בצרפת, אבל עושה רושם שהממשל בפריז לא באמת האמין שמשהו כזה יכול לקרות, ולא נקט פעולות מנע.
"לא הרגשנו אי פעם מצב כזה בטולוז. הבעיה מגיעה מהציבור הערבי. בקרב הצרפתים, גם אם מישהו שונא אותנו, הוא לא יראה את זה. הערבי יכול לקלל או לירוק עליך. בעקבות מה שאירע אנחנו משתדלים כבר לא לצאת כל כך החוצה, ואם יוצאים – חוזרים כמה שיותר מהר. זה לא היה המצב לפני הפיגוע.

"אני מבקש מהתלמידים לא להסתובב בחוץ עם כיפה וציציות גלויות. מהבנות אני מבקש לא לצאת עם שרשרת מגן דוד על הצוואר. חבל שהן יחטפו ברכבת התחתית או באוטובוס".

על הפיגוע עצמו בני הזוג אינם מסוגלים לדבר, אבל כאשר אני שואל על מרים ז"ל, מעט צבע שב לפניהם. "היא הייתה ילדה מדהימה, באמת לא מהעולם הזה", אומרת יפה. היא מדברת בשקט, בעדינות, אבל עוצמה גדולה קורנת ממנה.

"בכל שנה היינו מגיעים לישראל בחופש הגדול, להיות אצל אבא שלי בשכונת מקור-ברוך בירושלים. באחת השבתות מרים ירדה לגינה לשחק, ואחרי רבע שעה חזרה הביתה, בוכה בהיסטריה. שאלתי אותה 'נפלת? הרביצו לך?', והיא השיבה 'לא, קראו לי גויה'".
 

 
כאשר תהתה יפה מי קרא כך לבתה, הילדה הסבירה שאלו היו כמה ילדות מהשכונה. "קלטתי מיד את הסיטואציה ואמרתי לה 'מִרְיָמִי, לא קרה כלום, את פשוט לובשת שרוול קצר ובלי גרביים'. היא הסתכלה עליי ואמרה 'מה? בגלל זה אמרו לי גויה? אבל אני הבת של הקדוש ברוך הוא, אי אפשר לקרוא לי גויה'. תבין, היא הייתה בת 7".

מרים החליטה שמאותו רגע היא תתלבש כמו הילדות הירושלמיות שפגשה. "היה חם, והיא הייתה כולה אדומה, מזיעה. אמרתי לה 'תורידי מרימי, חם'. והיא השיבה בנחישות 'לא, לי לא יקראו גויה. אני הבת של הקב"ה'".

יפה מספרת גם שהתפילה של בתה הייתה מעוררת השראה. "בשבת לפני הפיגוע היינו בבית הכנסת. כל החברות שלה שיחקו למטה, אבל היא אמרה לי 'אמא, אני רוצה להתפלל'. פתחה את הסידור מההתחלה ושאלה 'צריך להגיד את כל פסוקי דזמרה?'. אמרתי לה 'לא נורא, אלה פרקי תהילים, את יכולה להשלים אותם אחר כך'.

"היא הסתכלה עליי בתמיהה ושאלה אם אני קוראת את הפרקים האלה. כשאמרתי לה שכן, מרים מיד ענתה 'אז גם אני'. היא ישבה במשך דקות ארוכות ואמרה הכול, קראה אותיות קטנות מאוד מהסידור, התפללה תפילת עמידה ורק אחר כך ירדה לשחק.

"הבנות בכיתה שלה אמרו לי שהיא הייתה אחת שידעה לעשות שלום בין כולן. אחרי הפיגוע הן שאלו 'עכשיו כשאנחנו רבות, מי ישלים בינינו?'. היא לא יכלה לראות ילדה עצובה. היא הייתה משמחת אותה, מצחיקה, מספרת בדיחות, העיקר שיהיה חיוך".

חברותיה של מרים הן היום תלמידות כיתה ח'. מבית הספר גן רש"י הן המשיכו לתיכון אוצר התורה. "בשנה שעברה, כשהן הגיעו לבית הספר, החלטתי להפסיק ללמד", אומרת יפה.

"לא יכולתי. עד אז זה היה כאילו שלחנו אותה לבית הספר ליום ארוך והיא עוד לא חזרה. כשבנות הכיתה שלה עלו לתיכון שלנו, קיבלתי את סטירת הלחי בצורה הכי גדולה שאפשר. מעין מסר של 'אל תחיי בחלום שלך'. היום אני עוזרת קצת למורות, מייעצת, הן באות אלינו הביתה, אבל לא יותר מזה".

יעקב: "היא כיום עוזרת בהתנדבות. זו חופשת מחלה שנמשכת כבר שנתיים".
 
רק פעם אחת במהלך השנתיים האחרונות נפגשה יפה עם הבנות. "בתאריך העברי של האזכרה אמרתי לעצמי שאני חייבת לראות אותן. אי אפשר שהיום הזה יעבור כשהן ב'אוצר התורה' ולא נדבר. התייעצתי עם פסיכולוגים מישראל איך לערוך מפגש כזה; היו שאמרו לי 'תתחילי לדבר על הטראומה', אבל הסברתי שאני עוד לא מעכלת את מה שהיה, אז איך אני אדבר?"

לאחר התלבטויות החליטה להתמקד בכיוון החיובי של הזיכרון: "ביקשתי מהילדות שיספרו עליה סיפורים. כתבנו על הלוח כל מה שעלה אצלן על מרים. אמרתי להן שאם הן רוצות להמשיך להחיות אותה ביניהן, כל אחת יכולה לקחת משהו ממנה".

השיחה הזו לא היה פשוטה כלל עבורה. "אמרתי להן שאני בקושי מסוגלת להסתכל עליהן, כי אני רואה אותן עם מרימי. סיפרתי לכל אחת מה אני רואה כשאני מסתכלת עליה, שזה בעצם קשור לבתי. המפגש דרש ממני כוחות רבים, אבל זה עשה להן המון".

יעקב מספר שאותו דווקא מרגיע לראות את בנות כיתתה של מרים. "אני רואה את השולחנות בכיתה, וישר מדמיין את הבת שלי לידם. איכשהו זה כמו רטייה על מכה. זה טיפה מרגיע, מקרר את השרפה שכל הזמן מלווה אותנו. אנחנו לבד עם בורא העולם, פנים אל פנים. במצב שלנו אנחנו ממש מרגישים אותו". 

בכל פעם שהגיעו לארץ הם ביקרו בקבר שבהר המנוחות, אבל נמנעו מלהגיע לשם ביום השנה לפיגוע. יעקב מספר שבשנה שעברה הגיע לקבר גם בתאריך הזה. "הילדים, שגרים בארץ, אמרו לי 'אבא, אל תשאיר אותנו לבד, תבוא איתנו לאזכרה'. לקחנו על עצמנו מעתה שבתאריך הלועזי נהיה בטולוז, ובתאריך העברי בהר המנוחות בירושלים".

ארבעת ילדיהם ועשרת נכדיהם מתגוררים כולם בירושלים, אך לבני הזוג מונסונגו אין כוונות להצטרף אליהם בקרוב. "בשבילי החיים הם לקרב כמה שיותר תלמידים ליהדות", אומר יעקב. "את זה אנחנו עושים בכל הכוחות שנשארו לנו. יש כמה מאות תלמידים שלולא הגיעו ל'אוצר התורה', היו מתבוללים. אנחנו מחדירים להם אמונה, מושגים ביהדות, הרבה מהם גם עולים לארץ".

ואין לכם רצון לעלות?
"כדי לעשות מה? יש לנו משימה שהיא משימת חיים. כשאתה רואה שתלמיד מתקרב ליהדות, מתחיל לשמור שבת, רוצה לעלות לארץ, הולך לישיבה, או בנות שהולכות לאולפנה – זה טעם החיים מבחינתנו. זה הסיפור. להגיע בחופשים לארץ ולהיות עם הילדים זה מובן מאליו, אבל לא נקריב את האתגר שלקחנו על עצמנו לחיים.

"עם מה נבוא לעולם האמת? כל המציל נפש אחת מישראל, כאילו הציל עולם מלא. כל אחד, בשבילו נברא העולם. אנחנו מפסידים יהודים במאות, באלפים. אנחנו פוגשים את זה יום-יום".
 

 
אוצר התורה, הוא אומר, אינו בית ספר יהודי רגיל. "קודם כול, כמה עשרות ילדים חיים בפנימייה במקום ומקבלים יחס וליווי אישי, כמעט משפחתי. מגיעים אלינו תלמידים יהודים מכל רחבי צרפת, מפני שהם לא מתאימים למסגרת היהודית המקומית, או כי הם זקוקים לאותו יחס אישי.

התלמידים מאוד מגוונים: יכול להיות ילד מבית חרדי שילך אחרי זה לישיבה, וילד אחר שאוכל חזיר בבית – אבל אצלנו שניהם לומדים יחד, מתפללים ומשחקים יחד. נקשרים בקשרי ידידות עמוקים. זה בית ספר שמטפטף יהדות לתוך העורקים והעצמות של התלמידים.

"טולוז היא לא פריז, שיש בה הרבה מוקדים יהודיים. אם לא ללמוד אצלנו, האפשרות הנוספת היחידה של רבים מהתלמידים היא התבוללות. זו מלחמה יומיומית, כדי שליד עץ האשוח תהיה חנוכייה. אני אומר לתלמידים: 'אתם יושבים פה רק כי ההורים, הסבים והסבתות שלכם לחמו להישאר יהודים. בזכות זה אתם פה היום, איזה נכס יש לכם'. אני מכוון אותם להסתכל על הצד הטוב, הרוממות".

יפה: "זה בית ספר שהוא משפחה אחת גדולה. כל תלמיד שיוצא ממנו, מרגיש שיש לו משפחה חדשה. המנהל הוא גם אבא. אם יש בעיה, משתפים אותו".

לפני חודשים אחדים קיבל יעקב מונסונגו מנשיא צרפת פרנסואה הולנד ומראש הממשלה דאז מנואל ואלס את אות אביר לגיון הכבוד - העיטור הגבוה ביותר שמוענק מטעם הרפובליקה לאזרחיה. "כאשר ראש הממשלה החליט להעניק לי את האות, אנחנו קצת התחמקנו. אמרתי, בשביל מה? אבל הסבירו לי שזה לא יפה לסרב. שראש הממשלה רוצה להעניק את העיטור כי נשארנו בצרפת וכי בית הספר לא נסגר, וזה חשוב להם. אמרתי שאם ככה, אני מסכים".

בספטמבר 2016, בטקס ממלכתי בנוכחות 250 איש, הוענק לו האות. "אמרתי בטקס שבשבילנו כל העולם נחרב, הכול היה שחור, ופתאום הגיעו הרבה אנשים והרימו אותנו - ראשי משרד החינוך בטולוז, כל החברים והידידים, וראש הממשלה שבכבודו ובעצמו דאג לתת לי את אות הכבוד".

לאחרונה נפרד בית הספר מרשת "אוצר התורה", שנקלעה לפשיטת רגל. "היינו בגירעון שנתי גדול מאוד עוד קודם לכן. בסוף החלטתי לקחת את המוסד הזה על עצמי". בעת הפרישה מהרשת עמד הגירעון השנתי על 200 אלף אירו, "והיום זה פי שניים ואולי יותר", מודה מונסונגו.

"נאלצנו לשכור שלושה שומרים שמאבטחים את בית הספר 24 שעות ביממה. גם העזיבה של עשרות תלמידים פגעה בצורה קשה בהכנסות. במשמעת אני כבר לא מטפל היום, אבל גיוס הכספים מוטל עליי, וזו משימה קשה מאוד".

רבים מבוגרי המקום, גם כאלה שאינם אמידים, תורמים מדי חודש בהוראת קבע כדי לסייע ולו במעט. "אני לא רואה דרך אחרת שבית הספר יחזיק את עצמו בשנים הקרובות בלי תרומות", אומר מונסונגו.

היו דיונים על כך שממשלת ישראל תתמוך בבתי ספר יהודיים בתפוצות. קיבלת כספים כאלה?
"לא ממש. יש עזרה מהסוכנות היהודית במימון האבטחה; בשנה הראשונה הם שילמו 50 אחוז מהעלות, אך מדי שנה זה פוחת". הוא מציין שהיחידים שמסייעים לו כעת כלכלית ומקצועית הם הרב יחיאל וסרמן, ראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות, ויצחק שטיגליץ, מנהל המערך. "הם דואגים לנו לשליחים, שולחים לנו חומרי חינוך תורניים. הם באים לבקר, וברגע שיש שליח שיכול להתאים – הם מיד מתקשרים. הקשר איתם ועם ישראל חשוב מאוד".

כמה חודשים אחרי הפיגוע ביקר בנימין נתניהו בבית הספר. "ישבנו איתו ועם שרה, והם חיבקו אותנו. הם היו בסדר גמור, אין מילים. אני ממש מודה להם מכל הלב".
   
ראש הממשלה התבטא כמה פעמים, בעקבות פיגועים, כי על יהודי אירופה לעלות לישראל. גם אתם שמעתם ממנו מסר כזה?
"לנו הוא אמר 'תישארו, אל תעזבו'. בביקור שלו בטולוז הוא אמר 'כל הכבוד שאתם נשארים'".

בטקס יום השנה החמישי, שייערך בעוד כחודשיים בהשתתפות בכירים מצרפת ומישראל, תוצב ברחבת בית הספר אנדרטת ענק בגובה שלושה מטרים. אמן בעל שם עולמי עיצב אותה, בהתנדבות. "הוא פנה אליי ואמר שהוא רוצה לעשות משהו לזכר הנרצחים", מספר מונסונגו. "הרעיון שלו היה לבנות עץ ענק מאלומיניום, עם ארבע דמויות. לנו היה קשה מדי לראות את זה. בסוף החלטנו על ארבעה פרחים".

איך ייראה בית הספר בעוד עשר שנים?
"אני לא יודע מה יהיה עם הקהילה של טולוז בעוד עשור. היהודים מבינים שאין להם עתיד בצרפת לטווח הארוך. זה בתודעה של כולם. בשנים הקרובות בית הספר התיכון יהיה מלא, כי יש ילדים עכשיו ביסודי, אחרי זה אני באמת לא יודע. אנחנו הקהילה הרביעית בגודלה בצרפת, אבל זו קהילה שהולכת וקטנה. יש הרבה פחות חתונות ובריתות, יותר לוויות". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg