בקשת החנינה של אולמרט היא החגיגה של ריבלין
נשיא המדינה ריבלין משוכנע שאהוד אולמרט הוא התגלמות השחיתות הפוליטית, הכספית, המוסדית והמוסרית. אילו היה הדבר תלוי בו, תקופת המאסר הייתה מסתיימת הרבה אחרי 2018
אני לא גר בבית הנשיא בירושלים, אבל אילו נקלעתי לשם אמש (ג') אני בטוח שהייתי עד למחזה לא רגיל. נשיא המדינה, רובי ריבלין, ישב קרוב לוודאי על הכורסה הביתית בקומה השנייה מעל ללשכה, כוס יין ביד אחת ובקשת החנינה של אולמרט בידו השנייה. רעייתו נחמה נחה לצדו, והשניים לבטח חייכו מפה לאוזן, מאושרים כפי שלא היו הרבה זמן. אהוד אולמרט, אויבו בנפש של ריבלין, מי שגרם לו לאכול מרורים במשך שנים ארוכות, מי שהתעלל בו והשמיץ אותו בלי הרף - האיש הזה נופל היום לרגליו ומבקש חנינה. צא ולמד מזה מה תהיה תשובתו של ריבלין.
אילו היה הדבר תלוי בנשיא הוא היה מכפיל לאולמרט את תקופת המאסר ולא משחרר אותו בסוף 2018. ריבלין משוכנע כי אולמרט הוא התגלמות השחיתות הפוליטית, הכספית, המוסדית והמוסרית. ריבלין טען תמיד כי אולמרט רותם את המערכות הציבוריות לצרכיו ומעשיר את עצמו ואת בני משפחתו - מה שהתברר כנכון בבית המשפט. ריבלין הפנה כלפיו בציניות את הביטוי "מרבה נכסים מרבה דאגה", כאשר אולמרט התחיל להסתבך בענייני הבתים והדירות שהוא מחזיק. גם אחרי שאולמרט התפטר ופנטז שלא יוגש נגדו כתב אישום והוא יוכל להתמודד בבחירות, ריבלין לא התאפק. "אולמרט איש מפוקפק מוסרית שמטיף לנו מוסר", אמר ריבלין בתחילת 2013, כאשר עוד כיהן כיו"ר הכנסת.
איך הכל התחיל? רק פעילי הליכוד הוותיקים בירושלים זוכרים את הסצנה קורעת הלב הבאה: רובי ריבלין עומד בליל קיץ בעמק המצלבה בעיר, סמוך למנזר המקומי, וממרר בבכי בלתי נשלט. השנה היא 1988. כמה דקות קודם לכן הפסיד ריבלין בקרב הפנימי על מועמדות הליכוד לראשות העיר ירושלים. המנצח היה מועמד אלמוני בשם שמוליק פרסבורגר. אהוד אולמרט, שיכול היה להטות את הכף לטובת ריבלין, נטש אותו ברגע האחרון ותמך ביריבו. חלום חייו האמיתי של ריבלין, להיות ראש העיר הנצחי של עיר הבירה אחרי טדי קולק - נגוז. לדעתי, הוא לא ישכח את זה לעולם.
המכה הייתה קשה שבעתיים כעבור חמש שנים, ב-1993, כאשר ריבלין נאלץ לראות את אולמרט בכבודו ובעצמו נבחר לראשות העיר ומחזיק במשרה היוקרתית במשך 10 שנים, גם כאשר הליכוד היה באופוזיציה וריבלין נשאר מחוץ לכנסת. אולמרט אפילו לא טרח להזמין את ריבלין לכהן בסיעתו במועצת העיר.
אולמרט קפץ ב-2003 מירושלים לממשלה וכיהן כשר בכיר וכממלא מקומו של ראש הממשלה אריאל שרון. בינתיים נבחר ריבלין לראשות הכנסת. אולמרט הזכיר תמיד את פערי המעמד בין השניים. "הוא לא בליגה שלי", נהג לומר. עימות אחד בלתי נשכח היה בין השניים כאשר ריבלין ניהל את אחת מישיבות הכנסת ואולמרט נאם. השניים לא הצליחו להסתיר את שאט הנפש ההדדית זה מזה. ריבלין, שאמור היה להגן על אולמרט, לא הפסיק אז לקטוע את הנואם, אולי באופן קצת חסר תקדים.
ריבלין נשאר בליכוד. אולמרט הלך עם שרון לקדימה ובתחילת 2006 נבחר לראשות הממשלה. ריבלין חזר להיות חבר כנסת מן השורה, אם כי פעיל וחרוץ במיוחד. הוא חיכה לאולמרט בפינה. פעם אחת הוא חרג ממנהגו, ואפילו גילה כלפי אולמרט הערצה. בקיץ 2006 החליט אולמרט לצאת למלחמת לבנון השנייה, בעקבות חטיפת גופות שלושה חיילים בצפון. בנאום המלחמה שלו בכנסת הצהיר אולמרט כי "לפעמים מדינה צריכה לומר 'עד כאן'". ריבלין הנרגש היה הראשון שרץ ללחוץ את ידו של אולמרט, למרות שהליכוד היה באופוזיציה (אבל לא באופוזיציה למלחמה).
ריבלין ידע שאולמרט יסיים את חייו הפוליטיים בכלא. אולי גם קיווה לכך. הוא הכיר אותו ואת מעשיו היטב. כאשר אולמרט אולץ להתפטר בספטמבר 2008, ריבלין היה בשיא המרוץ שלו לנשיאות המדינה. בפעם הראשונה הפסיד לשמעון פרס. לפני שנתיים וחצי נבחר לתפקיד, ואולמרט שקע בבוץ הפלילי עד ברכיו. כאשר אולמרט הלך לכלא לפני שנה ריבלין השקיף עליו ממשכן הנשיא. עכשיו אולמרט כורע על ברכיו ומבקש מריבלין חנינה. הסיכוי שריבלין יחתום בקלות על הבקשה דומה לסיכוי שישראל תזכה במונדיאל, אם ניקח דוגמא מתחום הכדורגל, שחביב גם על האזרח מספר אחד וגם על האסיר מספר אחד.
אקו"ם