"כשרואים את המצוקה האנושית, אתה לא יכול להישאר אדיש"
איתי ורד ראה מספינת הצלה מאולתרת מאות פליטים אפריקאים טובעים למוות, ומאות אחרים מוצלים מלב ים ומצליחים להגיע לאירופה. הסבל שחזו עיניו דחק לצד את שאלות ההגירה הבוערות
מול עיניו של איתי ורד התבקעו בלב ים שתי סירות גומי עמוסות לעייפה. כמאה בני אדם שישבו עליהן טבעו למוות במצולות. "תחשבי מה היה קורה אם בישראל היו טובעים מאה איש בלילה אחד", הוא אומר.
"זו מציאות שחשוב שאנשים ישמעו עליה. הסירות הללו הן רולטה רוסית. יותר מ-5,000 בני אדם נהרגו בניסיון להגיע לאירופה בשנת 2016, ואלו רק המקרים הידועים. סירה עמוסה שאיש לא ידע שיצאה לים, ואיש לא היה בסביבה כששקעה - בכלל לא נספרת".
לפני שבועות אחדים הצטרף ורד, כתב "חדשות 10", למסע הצלה בן 14 יום בספינת מתנדבים ששייטה בים התיכון, על גבול המים הטריטוריאליים של לוב. מדובר בספינת דיג ישנה, שעברה הסבה למשימתה החדשה.
המתנדבים שעל סיפונה, מהארגונים "רופאים ללא גבולות" ו"אס-או-אס הים התיכון", תרו את הגלים בחיפוש אחר אנשים הנמלטים מאפריקה בספינות רעועות, במזג האוויר הקר של חודש דצמבר. את המסע שלו הפך ורד לסדרת כתבות ששודרו בפרק המגזין של חדשות 10, תחת הכותרת "צונאמי".
"זה היה מטורף, אבל לא ברמה של סרט אקשן אינסופי", הוא מתאר. "אני לא יורד ים, שירתי בהנדסה קרבית ושם לא שטים בסירות. צריך להתרגל לזה, אתה בתא קטן, המיטה קצת קצרה לאדם בגובה שלי, 1.95 מטרים, אבל כשאתה רואה את האנשים סביבך, אתה מבין שהבעיות שלך שוליות".
לפני חמש שנים החל להציף את אירופה גל פליטים שעיקרו מסוריה וממדינות באפריקה – חוף-השנהב, סודן ואריתריאה. תחילה הם התקבלו בחיבוק, אך כשהורגשה השפעתם על שיעורי העוני, הפשיעה והטרור, ננעלו בפניהם השערים.
המעברים היבשתיים נסגרו, והנתיב הימי בין לוב לאיטליה הפך לעורק הגירה מרכזי. "זה חוק כלים שלובים פשוט: כשיש מקום אחד שמאוד טוב בו, ומקום אחר שמאוד רע בו - יש ניסיון למעבר מכאן לשם", אומר ורד.
הפליטים היוצאים אל הים יודעים כי לא יצליחו להגיע לאירופה בכלי השיט המאולתרים. הם מקווים כי מי מארגוני הסיוע ימצא אותם בדרך, ויסייע להם להגיע לחוף מבטחים. מדינות האיחוד האירופי אכן יזמו בעבר מבצעי הצלה שכאלו, אך לפני כשנה וחצי הפסיקו לעשות זאת, ואל התמונה נכנסו אנשי ארגונים וולונטריים דוגמת אלה שפגש ורד.
הרעיון לצאת למסע התיעודי היה של טל מוסקוביץ', עורך הסדרות בערוץ 10. הוא וורד יצרו קשר עם כמה ארגונים שעוסקים בחילוץ והצלה, וקיבלו תשובה שהפלגות יוצאות רק עד חודש נובמבר, וש"נהיה בקשר".
הזמן חלף, השניים היו עסוקים בפרויקטים אחרים, ופתאום הגיעה שיחת הטלפון שסיפרה על הפלגה מיועדת בדצמבר. "שאלנו אותם: הרי אמרתם שההפלגות נפסקות אחרי נובמבר?" משחזר ורד. "הם ענו שפליטים ממשיכים לצאת אל הים גם בתנאי מזג האוויר החורפיים, ויש רק ספינת הצלה אחת שעומדת בסערות, האקווריוס, ואני מוזמן להצטרף אליה".
האקווריוס עגנה בקטניה, סיציליה, ומשם יצאה אל חופי לוב. ורד עלה עליה בחוסר ודאות, בלי לדעת אם אכן ייתקלו בסירות פליטים ואם המשימה העיתונאית שלו תתממש. "היינו יכולים למצוא את עצמנו מפליגים שלושה שבועות מול חופי לוב בלי שיקרה כלום", הוא אומר.
התלבטת אם לצאת?
"היו הרבה ספקות, כי אתה לא רוצה לצאת ולחזור בלי סיפור. אני מעריך את מערכת חדשות ערוץ 10 והמנכ"ל גולן יוכפז, שנתנו לי גב ואת היכולת להעז, כי זה לא מובן מאליו שכתב נעלם לכמה שבועות. זה מקשה על העבודה השוטפת, וזה סיפור יקר תקציבית. לא ידענו מה ייצא מזה - כתבה קטנה או אפילו כלום. כמובן, התקווה הייתה להוציא מוצר טוב".
עד מהרה הוא הבין שזו לא תהיה הפלגת סרק. "זה היה לילה קר מאוד, שטנו בתוך גלים בגובה שלושה מטרים, בגשם שוטף. ידענו שאי שם בתוך הסופה הזאת יש פליטים, אבל לא ידענו היכן. הפליטים עצמם ולפעמים המבריחים שלהם מתקשרים לארגוני המתנדבים, אבל אין כתובת מדויקת או נקודה בווייז. זה לא שהם אומרים לך 'ניפגש באבן-גבירול'. לפעמים לוקח שעות על גבי שעות למצוא אותם.
"באותו לילה, בגלל הראות הלקויה, אפילו לא ראינו את הסירה כשעברנו לידה. רק בזכות הקפטן המקצועי והמנוסה שלנו, שזיהה במשקפת שלו שאכן מדובר בסירה, חזרנו אחורה".
באקווריוס פעלו שלושה צוותים: הראשון תפעל את הספינה; השני, מטעם "אס-או-אס הים התיכון" היה ממונה על נושא החילוץ; והשלישי, צוות רפואי מטעם רופאים ללא גבולות, היה אחראי על קליטת הפליטים והטיפול בהם. מהר מאוד היטשטשו הקווים המפרידים בין הקבוצות השונות. "כולם עבדו יחד", מספר ורד, שמצא את עצמו משתתף גם הוא בפעולות ההצלה ואפילו מסייע בהחייאה.
בלילה כזה, אתה קודם כול עיתונאי מסקר, או שותף למשימת ההצלה?
"כשמולך יש אדם טובע, אין דילמה. ראיתי סביבי אנשים במצוקה נוראית, מאבדים הכרה. עוד לפני היציאה עברתי הכשרה ואימונים לעזרה ראשונה. ראו שתיעדתי לא מעט, כמעט כל הזמן, ומצד שני החזקתי אנשים בחלק האחורי של הסירה, עזרתי להרגיע אותם וטיפלתי במי שהיה צריך".
אנחנו נפגשים באחד מחדרי העריכה של חדשות 10, זמן קצר לפני שידור הפרק הרביעי והאחרון בסדרת הכתבות. ורד עדיין יושב ומלטש אותו עד הפרט האחרון. תוך שימוש בצילומים מדויקים ובמינימום קריינות, הוא מזקק את החומרים שהביא איתו מ-14 ימים ולילות בלב ים, לכדי מוצר טלוויזיוני ממגנט.
באופן מפתיע, ורד אומר שלא חש פחד במהלך ההפלגה. "באחד התדרוכים הראשונים לפני היציאה לים, הסבירו שיכול להיות שניתקל בפיראטים או במשמר החופים הלובי, ושתי האופציות לא מרנינות. גם חילוץ בלב ים סוער אמור להיות מפחיד, ואני לא יודע לומר למה לא פחדתי.
"בקריירה העיתונאית שלי היו הרבה רגעים שבהם פחדתי, אבל כאן משום מה לא. רק כשראיתי את הכתבה אמרתי לעצמי שבדיעבד הייתי צריך לחשוב פעמיים אם לעשות את זה".
מה מבחינתך היה רגע בלתי נשכח?
"היו אינספור כאלו. למשל כשאתה פוגש נער בן 19, מהגר מסנגל שהבטיחו לו עבודה באירופה, ובסוף הוא מוצא את עצמו בים נלחם על חייו. הוא מספר לך שהוא לא היה יכול להמשיך ללמוד באפריקה, וקיווה שיצליח לעבוד באירופה ולשלוח כסף לאחים שלו. קשה לשמוע את זה. או כשאתה יושב עם מישהי שנאנסה שוב ושוב, והצוות בספינה מודיע לה שהיא בהריון. ברגע כזה, אין לך מה לומר לה. או כשאתה שומע מאישה אחרת שרצו לבצע בבתה מילת נשים, ולכן היא ברחה.
"וגם כשסלוסי, אדם מחוף-השנהב, מספר על העינויים שעבר מידי המבריחים בלוב. איך הם כלאו אותו במרתף, הכו אותו כל יום במוטות ברזל ושפכו עליו בנזין, עד שהתקבל כופר ממשפחתו. גם הוא הגיע לשם כי הבטיחו לסדר לו עבודה באירופה. כך מתחילים רבים מהסיפורים של הפליטים מאפריקה – 'פגשתי בחור ממש נחמד שהבטיח לי עבודה'".
בחורים נחמדים אחרים נשלחים על ידי רשתות של סוחרי אדם, שמפתות אפריקאים נטולי תקווה ומבריחות אותם דרך מדבר סהרה, במשאיות עמוסות עבדים מודרניים. הם מגיעים לטריפולי ונכלאים במחנות, שם הגברים מוכים והנשים נאנסות.
ההצעה לעלות על סירה חבוטה לכיוון אירופה נשמעת לפיכך כאופציה שפויה, במיוחד כשהמבריחים מבטיחים שמדובר בשלוש שעות הפלגה בלבד. השירות, כמובן, אינו ניתן חינם: חלק מהפליטים שנמשו מהמים סיפרו כי שילמו 2,000 דולר כדי להגיע לאירופה.
בחילוץ הגדול ביותר שבו נכח ורד, חולצו כאלף בני אדם בלילה אחד. "האם יש בין יושבי הסירות כאלה שמנסים להתגנב לאירופה, ומנצלים את צוותי החילוץ כדי להיכנס ליבשת? אין ספק. אבל יש גם מאות אלפים שנסים על חייהם.
"האנשים שעולים על סירות רעועות מגיעים ברובם המכריע ממדינות שנמצאות במצב מלחמה, או שיש בהן הפרה שיטתית של זכויות אדם. לא כל אפריקה בורחת בסירות. מנסים להימלט בעיקר אנשים מחוף-השנהב, סודן ודרום-סודן, אריתריאה, סנגל וניגריה.
"כשאני כיהודי שומע מאנשים איך דחסו אותם במשאיות, גנבו להם את הכסף והתעללו בהם, אני מזדעזע במיוחד, כי זה מתיישב לי על המשבצת של ההיסטוריה שלנו. זה לא שהפתרון הוא לפתוח את גבולות כל העולם - ממש לא - אבל אי אפשר להתעלם ממה שקורה שם, ממש לידנו".
ועדיין, ספינת ההצלה שאליה הצטרפת מאפשרת לאזרחים אפריקאים לצאת לים, להמתין לחילוץ, וכך להגיע לאירופה.
"לא עליתי על הסירה הזו מתוך שאני בהכרח תומך בתופעה. אבל אני מאמין בצורך לתעד, כמו שאני מאמין גם בזכותם של אנשים להביע את דעתם. הרבה פעמים אני מראיין אנשים שאני מאוד לא מסכים איתם, כמו 'הצל' למשל, אבל חשוב לתת להם להישמע".
ורד עצמו מעמת בכתבה שלו את צוות ההצלה עם השאלה האם הימצאותם שם לא גורמת לאנשים להמשיך ולצאת לים האכזר. הם עונים לו שגם כשהאיחוד האירופי הפסיק את מבצעי ההצלה היזומים, והים היה ריק ממחלצים, סירות הפליטים המשיכו לצאת מאפריקה.
"בעיית ההגירה לאירופה היא עצומה", אומר ורד. "אני לא מלכת היופי, ואין זה מתפקידי להביא שלום עולמי, אלא להביא תיעוד מהשטח. ברור שהשאלות הקשות מציפות אותך, אבל כשאתה רואה סירה ועליה אישה, ילד או גבר במצוקה, אתה רק רוצה שהם יחיו. בזמן חילוץ אתה לא חושב על שום דבר, חוץ מאשר להוציא את האנשים האלו מהמים".
מה אפשר לעשות כדי למנוע את האסונות האלה?
"המפתח לזה נמצא כרגע בלוב. היא הפקק שהשתחרר. מלחמת האזרחים שם היא שמאפשרת לרשתות המבריחים לפעול בחופשיות. הסירות הן לא הבעיה, אלא רק הסימפטום לכל אותן מלחמות בעולם השלישי.
"העולם החופשי בדרך כלל מתעלם מהן, במיוחד כשמדובר במלחמות אזרחים, ועכשיו ההתעלמות הזאת מתנקמת בו בדלת האחורית. גם אם אירופה לא צריכה לפתוח לרווחה את גבולותיה בפני הפליטים, היא גם לא יכולה להמשיך להתעלם ממה שקורה במדינות שלהם".
מאחורי רגעי השיא שתועדו בסדרת הכתבות, מסתתרים גם לא מעט רגעים אפורים של עמידה על הסיפון עם משקפת, תרגול אינסופי של פעולות הצלה, או סתם בהייה משועממת. את ההפוגה היחידה סיפקו הארוחות שבישלו שני הטבחים של האקווריוס, האחד פיליפיני והאחר מלזי. ורד מספר כי מרבית האנשים על הספינה סבלו ממחלת ים בשלב כזה או אחר, אך הוא דווקא לא.
"לשמחתי הרבה הסתדרתי עם כדורים נגד בחילה, ולפני שאכלתי בדקתי את מזג האוויר: אם צפויה סערה, עדיף לוותר על האוכל. לא תמיד היה קל, לפעמים היה מתיש ומשמים, במיוחד כי לא הצלחתי לקרוא. הקריאה עשתה לי בחילה. זה למשל חרפן אותי".
ליל השנה האזרחית החדשה לא היווה סיבה למסיבה של ממש על הסיפון. "הטבחים הכינו כמה עוגות, עשינו ארוחה משותפת וצילום קבוצתי, אבל לא היה אלכוהול ולא חגגנו יותר מדי. עוד לפני ההפלגה כל אחד קנה מתנה קטנה במטרה שנחליף בינינו, וגם לזה לא ממש היה זמן. כנראה ניאלץ עוד להיפגש כדי שזה יקרה".
גם אחרי החזרה לארץ, נותר ורד בקשר עם חברי צוות ההצלה, 27 איש בסך הכול. "זה היה כמו טירונות - נמצאים המון שעות ביחד, מדברים, מחליפים דעות. אני שולח להם את הכתבות, והם לומדים מתוכן עברית. יש שם בחור אחד שהוא חייל בריטי לשעבר שלחם באפגניסטן. בחור אחר, צרפתי, שירת עשר שנים בצבא. הם לא חבורה של יפי נפש, אבל ברור להם שיש כאן משימה שמישהו צריך לעשות".
גם לך הייתה משימה משלך, אבל השאלה הראשונה שעלתה לי כשראיתי אותך משייט לחופי לוב באמצע הלילה, היא מה אמרה אשתך כשבישרת לה שאתה יוצא למסע כזה.
"אני נוסע הרבה במסגרת העבודה, ולפני כל נסיעה אני מודיע לעורך שאני צריך להתייעץ עם נעמי. לא כי אני צריך את האישור שלה, אלא כי אנחנו ביחד, והחלטות גדולות עושים ביחד. היא מעולם לא אמרה לי לא, ובמקרה הזה היא אפילו עודדה אותי - למרות סימני השאלה, ולמרות שלא היה תאריך חזרה מוגדר.
"משך ההפלגה הוא תלוי ים, זה לא מצב רגיל שבו אנחנו אומרים לילדים 'אבא נוסע וחוזר עוד שבוע'. ובכל זאת, כמו במקרים אחרים של ספקות אם לצאת למשימה, נעמי הייתה זו שדרבנה ואמרה 'לך תעשה את הדברים שאתה יודע לעשות'".
ורד, 44, החל את דרכו בתקשורת בגיל מבוגר יחסית, כשהיה בן 30. עד אז הספיק לעבוד בכוחות הביטחון, וגם לשמש כמנהל תחרויות טניס בינלאומיות באוזבקיסטן. "זה הקטע שבו אנשים תמיד חושבים שאני ממציא", הוא מחייך. "עשיתי כמה דברים אחרים, אבל תקשורת זה תחום שתמיד קסם לי, והחלטתי ששווה לי לנסות".
רון קופמן סלל לו את הדרך, כשקיבל אותו לתוכנית הספורט "המשקיפים". משם המשיך ורד לתפקיד תחקירן ב"עובדה". "עיתונות היא תחום שמאוד קשה ללמוד אותו", הוא אומר. "או שיש לך את זה או שאין לך". אחרי שלוש שנים עבר לערוץ הראשון, שם שימש בתחילת הדרך ככתב חינוך, עד שהבין שהתחום לא בשבילו והפך לכתב מגזין.
"בעולם שבו אפשר בכל רגע נתון לקרוא ולשמוע מה חדש, אני מאמין בסיפור המגזיני, שמעניק הצצה עמוקה יותר לדברים שמחוץ לחדשות השוטפות. כשיש רעש והתרחשויות, אתה מסיט את המצלמה הצדה, והרבה פעמים שם מסתתר הסיפור שאתה צריך להביא".
למעשה, הוא שונא את המילה "סיפור": "מאחורי כל 'סיפור' יש אנשים שאלו החיים שלהם. גם אם אתה עושה כתבה על בונה עפיפונים - בשבילו זה מה שהוא הכי אוהב בחיים".
היום הוא מגדיר את עצמו כתב ורסטילי. "אני יכול להביא כתבה פוליטית, ובאותה מידה כתבה על גן החיות התנ"כי. פעם הכנתי למשל כתבה על טיול הבוקר של הפילים. גם שם, מאחורי הפילים יש מטפלים שלמדו שיטה ייחודית לטיפול. יש מטפל ערבי, יהודי ותאילנדי, ובסופו של דבר זה מה שמעניין, האנשים".
ורד היה העיתונאי הישראלי הראשון (יחד עם אנשיל פפר) שסיקר את המהפכה במצרים. "יורם כהן, אז מנהל חטיבת החדשות, שלח אותי לשם בינואר 2011 לדווח על ההפגנות. זמן קצר קודם לכן התרחשה המהפכה בתוניסיה, אבל אף אחד לא חשב שגם מובארכ ייפול.
"הגעתי למצרים בחמישי בערב, ובשישי בדקתי את הציוד ועשיתי 'שוֹט' ראשון מהמלון. רואים בו סירות תיירים על הנילוס, ואת בניין המפלגה של מובארכ. שלושה ימים אחר כך, הבניין הזה בער מולי".
בעוד מרבית הכתבים הזרים שהתקבצו למלון ישבו לשתות קפה בלובי, ורד החליט לצאת לבית קפה מקומי. "שתיתי וקשקשתי עם כמה אנשים. אחד מהם, יהודי-צרפתי שגר במצרים כבר כמה שנים, סיפר שהתכנון של המפגינים הוא לצאת מכל המקומות לעבר כיכר תחריר, אבל המשטרה לא תיתן להם להגיע לכיכר, והכתבים יישבו שם לבד. לכן הוא ייעץ לי לנסוע לגיזה". ורד שמע לעצתו, הגיע לגיזה, וכך היה במקום שבו נולדה המהפכה.
בימים שאחרי קהיר בערה, והעשן הגיע גם לקומה הרביעית במלון שבו שהה. כשהמצרים ניתקו את האינטרנט ורשתות הסלולר, ורד גילה כי אינו יכול לתקשר עם העולם. "אנשים כל הזמן עזרו, וכך הגעתי למקום שבו התאפשר לי להעביר לארץ את החומרים שהקלטתי".
להיות ישראלי במצב כזה, זה יתרון או חיסרון?
"להיות ישראלי במצרים, ובכלל בעולם הערבי, זה דבר שיכול להיות מסוכן מאוד. יש כאלו שמתלהבים לחיוב כששומעים שאתה ישראלי, ויש שממש יכולים להגיב בצורה שלילית ומסוכנת. אתה לא יכול לצפות את מה שיקרה. תמיד סובבתי את השיחה לכיוון ישראל, אבל לא הצגתי את עצמי כישראלי.
"הייתה במצרים סיטואציה שבה הרביצו לי, ואז מישהו בא ועזר לי. הוא אמר 'יכול להיות שהרביצו לך כי חשבו שאתה ישראלי, אבל וואלה, אם באמת היית ישראלי – אני הייתי יורה בך'".
אחרי עשר שנים בערוץ הראשון ניצל ורד את הסכמי הפרישה שהוצעו לעובדים, ועזב לטובת ערוץ 10. "אני מאוד בעד שידור ציבורי, והימים האלו מוכיחים עד כמה צריך שידור ציבורי חזק בישראל", הוא אומר.
"במסגרת כזאת אתה עושה דברים שהם לא תלויי רייטינג. הנחיתי למשל את 'המעבדה' - תוכנית מדע וטכנולוגיה שלא תביא המוני צופים, ובכל זאת עד היום אנשים עוצרים אותי ברחוב ושואלים מה איתה".
למה עזבת את הערוץ הראשון?
"מהמון סיבות. אני אוהב את האנשים שעבדו איתי שם, אבל כמו שרשות השידור התנהלה, אי אפשר היה להמשיך. נעשו המון טעויות בהקמה של התאגיד החדש. אני חשבתי שכאשר הוא יקום, יקרה מה שקורה עכשיו - יעשו אותו מוחלש וצייתן וכפוף פוליטית. שידור ציבורי צריך להיות עצמאי, ושלא יכפיפו אותו יותר לאף אחד. גם ביטול האגרה, למשל, הוא טעות פטאלית ופופוליסטית".
את הדסק של מערכת ערוץ 10 ממלאים צעירים בגילאי העשרים והשלושים, וורד בהחלט נראה בשטח כמו אחד המבוגרים האחראים. כשאני שואלת אותו אם הוא לא חש בודד במערכה כשסביבו גל"צניקים שלא מזמן סיימו את שירותם הצבאי, הוא עונה: "יש יתרון גדול בזה שאני לא גדלתי בגלי צה"ל, ולא הייתי עיתונאי בגיל עשרים. מצד שני, להם יש יתרונות עליי. התמהיל של שני סוגי העיתונאים יוצר מערכת חדשות טובה ואיכותית".
גם ממרום גילו היחסי, חשוב לו להישאר כל הזמן מעודכן טכנולוגית. זה מה שאפשר לו לצלם בעצמו את כל סדרת הכתבות של "צונאמי", כצוות טלוויזיה של איש אחד. "פעם בשביל פריים בודד בטלוויזיה היית צריך צוות שלם. היום, עם הטכנולוגיה הקיימת, אדם אחד יכול לעשות כתבה. אני לא מפחד מהטכנולוגיה, להפך, אפשר לנצל אותה.
"כשציינו שנה לצוק איתן, כולם חזרו אל חיילי צה"ל ואל התושבים בדרום, ואותי עניין לשמוע מה קורה בעזה עצמה. בעזרת סקייפ ראיינתי תושבים משם, שסיפרו מה עבר עליהם מאז המלחמה. זה לא סותר את זה שאני בהחלט מאמין בעבודת רגליים קשה כשצריך, כמו במקרה של סדרת הכתבות הנוכחית. כולם הרי יודעים שמתים בים פליטים, אבל זה אחרת לגמרי כשאתה רואה את זה בעיניים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם