ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"השוק הגיע כשחזרנו לארץ והתחלנו לדבר עם אנשים"

נוגעים בזהירות בכאב: עשרים שנה אחרי אסון המסוקים, יוצאי פלוגת ההנדסה של הנח"ל חוזרים אל הלילה שחיבר ביניהם בקשר דם, ואל ההחלטה להתנדב לחודש נוסף בלבנון המדממת, דווקא כשכל מה שרצו היה לחזור הביתה

עמית נסים כבר היה מוכן עם הציוד האישי שלו באותו ערב קר של 4 בפברואר 1997. הוא המתין למסוק שיגיע מהארץ, עמוס בחיילים, בהם חבריו הטובים, ואז ייקח אותו הביתה אחרי שבועות במוצב "דלעת" בלבנון.

"אני זוכר שלג. התחלה של שלג. מראה יפה של פתיתים לבנים שעפים ברוח", הוא משחזר. "עמדנו בשני טורים במשטח שממנו עולים למסוק. אני זוכר אותנו מדברים עם המסוקים בקשר, והם אומרים לנו 'אנחנו בדרך אליכם'. לטוס משדה התעופה מחניים לתוך לבנון זה דקות ספורות באוויר. הם אמרו לנו את קוד החבירה, וידענו שהם אוטוטו פה, מה שאומר שאנחנו נכנסים מיד למסוק ובעוד כעשרים דקות אני בארץ".
 
ופתאום משהו השתבש. "חמ"ל אוויר עלה מולנו בקשר ושאל 'מתי בפעם האחרונה דיברתם עם המסוקים?'. ענינו: 'לפני כעשר דקות, למה?'. ואז - שקט. דממה. המשכנו לחכות שם ולא הבנו מה קורה. אחרי כרבע שעה עולה מולנו בקשר מפקד הפלוגה, ואומר 'תחזרו הביתה', כשהכוונה היא שנחזור לבסיס. ואני חושב לעצמי: מה הביתה? הבית הוא בדיוק בכיוון ההפוך".

שני המסוקים שעשו את דרכם ללבנון – למוצב דלעת ולמוצב הבופור – לא הגיעו ליעדם. הם התנגשו והתרסקו בשטח ישראל, האחד נפל בשאר-ישוב והשני בשדות הסמוכים לקיבוץ דפנה. כל 73 החיילים שהיו עליהם נהרגו.

פלוגת החבלה וההנדסה (פלחה"ן) של הנח"ל, שבה שירת אז נסים כחייל סדיר, הייתה זו שספגה את האבדות הכבדות ביותר. בין ההרוגים היו שלושה מחבריו הקרובים: סגן גיל איזן ז"ל האתלטי והכריזמטי, הקצין שלהם שבינתיים קיבל צוות צעיר יותר לפיקודו; אבי אֹפנר ז"ל, הציניקן השנון ותולעת הספרים שבחבורה; ושילה לוי ז"ל, המתנחל האמוני והמורעל שלהם מקרני-שומרון.

נסים, כאחד מאנשי החמ"ל במוצב, היה זה שהכין בפועל את רשימת השיבוץ למסוק היסעור שהיה אמור לנחות בדלעת. הרשימה הזו נמצאה בכיסו של מג"ד הבופור סא"ל משה מועלם ז"ל (בעלה של שולי מועלם, היום חברת כנסת), הקצין הבכיר ביותר שנהרג בתקרית הקשה.
   
"זו הייתה עבודה טכנית בסך הכול", אומר נסים. "צריך להחליף את הכוחות 'ראש בראש'. יורד חובש - עולה חובש. הלכתי למחלקת הקשר, הלכתי לחימוש, לקחתי מראשי הצוותים שמות של מי שאמורים להגיע, וביקשתי שיוודאו שהאנשים אכן מגיעים.

"בגלל מזג האוויר הקשה לא ידענו מה יקרה. כולם היו לחוצים או לעוף הביתה או לעלות ללבנון, והיו מלחמות על כל מקום במסוק. את הרשימה שהכנתי העברתי מחמ"ל דלעת לחמ"ל בופור, וכך היא הגיעה למועלם. אף פעם לא חשבתי שבזה שיצא לי לכתוב את הרשימה, גזרתי את דינם של אנשים לחיים או למוות". 

במהלך שירותו בלבנון היה נסים חמוש במצלמה משובחת, והודות לכך יש בידיו היום תיעוד נדיר של החיים במוצב דלעת. בתמונות ניתן לראות גם את כל החברים שכבר אינם – לא רק אלה שנפלו באסון המסוקים, אלא גם חללי אירועים מדממים אחרים שידעה הפלוגה. בתמונות האחרונות מהמוצב כבר נראים אנשי הצוות כשהם מגודלי שיער, חודש לפני שחרורם מצה"ל, אבל יש בהם כאלה שלא זכו להגיע ליום הנכסף.

   
נסים וחבריו מהשירות כבר בני 41, הורים לילדים, ונדמה שהאסון הפך אותם למשפחה. הקשר בין יוצאי הצוות ההוא נשאר הדוק מאוד, והם נוהגים להיפגש לעתים קרובות ולצאת יחד לטיולים בארץ ובעולם עם משפחותיהם. כמה נציגים נבחרים של משפחת אסון המסוקים התכנסו בשבוע שעבר, לדבר על מה שהיה שם באותו לילה ארור, ומה שהגיע לאחריו.

הפגישה נערכה בבנימינה, בביתו של נסים, היום מהנדס באינטל. מתן דישון, אז קלע והיום פיזיקאי, הגיע עם יין וזיתים. אחריו נכנס דותן (גולי) וולפסון, איש שיווק אינטרנט, שהיה הסמל בצוות של גיל איזן, ואיבד בעת ובעונה אחת גם חברים לצוות וגם פקודים.

לחבורה מצטרפת מי שהפכה לבשר מבשרם, אף שלא שירתה איתם בלבנון: עו"ד עדי רוזנפלד (40), שהייתה חברתו של איזן במשך שש שנים. בכל שנה, כשחברי הצוות דאז עוזבים את המשפחות ונוסעים לצפון כדי לטייל ואחר כך להשתתף באזכרה השנתית לחללי המסוקים, זה תמיד כל החבר'ה והיא.

"אחרי שגיל נהרג, לא הייתי מסוגלת להיות עם אף אחד חוץ מהם", אומרת רוזנפלד. "אלה אנשים שעברו איתי איזשהו מסע חיים. הם תמיד היו שם ותמיד יהיו שם, כי יש בינינו קשר דם. היום גם הילדים שלנו חברים. הבת שלי מרגישה שהם סוג של משפחה עבורה".
 
השירות הצבאי של המתכנסים כאן, כמו רבים מחיילי החי"ר בשנות התשעים, נעשה במתכונת של ארבעה חודשי אימונים, אחר כך ארבעה חודשים בלבנון, וחוזר חלילה. בנובמבר 1994 הם הגיעו לראשונה למוצב דלעת, על רכס עלי טאהר שממזרח לעיר נבטיה, בעומק רצועת הביטחון.

היה זה כשבועיים אחרי מה שמכונה "אירוע דלעת הראשון" - התקפה שבמהלכה הצליחו אנשי חזבאללה להניף את דגלם על אחת הסוללות העוטפות את המוצב, בזמן שחלק מחיילי פלחה"ן גבעתי עזבו את העמדות. התקרית, שבה נהרג סמל-ראשון אלמוג קליין ז"ל, אף תועדה במצלמות המחבלים. אלה ערכו ממנה סרט שהפך לאמצעי תעמולתי חשוב של הארגון לאורך השנים, ולא הוסיף כבוד לגבעתי. 

"האימפקט של אירוע תקיעת הדגל מבחינתנו היה שאנחנו מגיעים למקום מסוכן, מקום שדברים יכולים לקרות בו", אומר נסים. "אבל אחרי שבועיים-שלושה אתה פשוט מתרגל לשגרה המטורפת הזו של לעלות לשמירה, לרדת, לאכול, לשטוף כלים, לנקות נגמ"שים. שגרה של עבודה קשה שלא נפסקת. בקושי ישנים בלילה, ואחרי שעתיים-שלוש חוזרים שוב לסיבוב הזה של העבודות".

דישון: "כשעלינו לשם, המקום נראה ממש כמו מוצב משנות החמישים – כמעט בלי עמדות ממוגנות. רק בהדרגה החלו למגן אותו ולקבוע נהלים ברורים. וגם אז, ישנו היכן שמצאנו מיטה פנויה, לא היה חימום בחדר הביטחון למרות שירד שלג, ומי שהגיע למוצב ידע שבמשך 28 ימים הוא לא מוריד בגדים ונעליים ולא מתקלח".

על כריכת ספר הצוות מתנוסס המשפט החביב על מפקדים בצה"ל, אך ללא סימן השאלה שאמור להופיע בסופו: "קצת קשה - אז נשברים". זו הייתה עבורם מעין סיסמה, הם מספרים. "יום אחד מישהו אמר כך את המשפט, וזה תפס בצורה מאוד טבעית בצוות שלנו", מספר דישון. "אני זוכר איך גיל איזן, כמפקד, הבין את הצד האירוני בזה, אבל גם הצליח לגרום לנו לעשות כל משימה, מבצעית או אחרת, ברצינות וכמו שצריך. היכולת הזו שלו הדהימה אותי".

 
מה שהחזיק אותם באותם ימים היה בעיקר ההומור הפנימי. בשילה לוי, הם נזכרים, פחות נתפסה הציניות שאפיינה את השאר. נסים: "שילה היה פעלתן, האיש שתמיד רץ ראשון לסדר הכול. הוא הגיע מהתנחלות והיה הקונטרה הימנית בצוות יחסית שמאלני. היו אצלנו הרבה ויכוחים ודיונים על הדת, אבל כולם הסתדרו ביניהם".

על אבי אפנר הם מספרים כי הוא הרבה לכתוב טקסטים ומכתבים, ודאג תמיד שלכל אחד מהסובבים אותו יהיה ספר טוב לקרוא. אפנר עצמו מככב בפרקים שלמים בספר Pumpkin Flowers ("פרחי דלעת"; המילה פרחים, בעגת הקשר הצבאית, פירושה פצועים) מאת העיתונאי מתי פרידמן, ששירת אף הוא בדלעת בשנים שלאחר מכן. בימים אלה ראה הספר אור גם בעברית, תחת השם "דלעת - מוצב אחד בלבנון" (הוצאת דביר, 2017).

"הוא נמוך מהממוצע ומוצק ביחס לאחרים, עם ניצוץ בעיניו השחורות שרומז שיהיה קשה לשלוט בו יותר מאשר באחרים", מתאר פרידמן את אפנר. "רוב אלה שמקיפים אותו עכשיו בשורות המיושרות, עם הכובעים המגוחכים על ראשם, יבינו רק בחלוף השנים מהן התמורות שהשירות הצבאי חולל בהם. אבי ידע עוד לפני שהתגייס. זה לא הפך את החיים שלו לקלים יותר".

מלבד שגרת העבודות והשמירות, התרגלו חיילי הפלחה"ן לשגרה של התקפות על המוצב, בעיקר בפצצות מרגמה ובירי צלפים. "ה'קו' הראשון שעשינו שם היה סוג של מערב פרוע", נזכר דישון. "אפשר לעשות הכול, כל מה שמזוהה עשרה מטרים קדימה והלאה זה מחבל, ו'תירה חופשי'".

נסים: "אם היו יורים עלינו, כולם היו עולים לעמדות, וכולם, כולל החימושניקים, דורכים את הנשק ויורים. הייתי הולך למרגמה, תופס אותה ויורה לאן שבא לי ואיך שבא לי, למרות שאני לא רגם".
 

 
שבועיים אחרי שהגיעו לדלעת, ירד כוח אחר לפתוח ציר בכפר ארנוּן שלמרגלות הר הבופור, ונתקל במחבלים. צוות הפלחה"ן דהר למקום בשני נגמ"שים, שאחד מהם נתקע בדרך. אפנר היה בנגמ"ש השני, שהגיע למקום האירוע. "בחוץ, הניף אבי את המטול וירה עוד כמה רימונים", מתאר פרידמן בספרו.

"החיילים פרצו לבית נוסף דרך חור בקיר שנוצר מירי פגז של טנק, והבינו שנקלעו לטריטוריה שבה חיים בני אדם: ספות, שטיחים, מקרר. לא מתאמנים על בתים כאלה והתחושה הייתה מוזרה, אבל אבי וחבריו זרקו רימונים, נכנסו לחדרים ושטפו אותם בירי כפי שלימדו אותם. על כל זה קיבל אבי תעודת הצטיינות אחר כך, החביא אותה במגירה ולא דיווח לאיש על קיומה". תוצאת ההיתקלות ההיא הייתה פצוע ראש לכוחותינו ושלושה מחבלים הרוגים.

החיים בדלעת מתוארים בפי החברים כשהות על כוכב לכת אחר, מנותק לחלוטין מהציביליזציה ומישראל. הדוגמה הכי טובה לכך היא הדרך שבה נודע להם על רצח רבין. "באותו לילה פתאם ראינו שלבנון עולה באש", נזכר וולפסון, "היו המון זיקוקים וירי שלא ידענו לפרש אותו".

דישון: "שאלנו בקשר מה קרה, וענו לנו מהחמ"ל: 'קודקוד כחול-לבן איננו'. שאלנו מי זה קודקוד כחול-לבן, האם זה הרמטכ"ל, אבל רק כשסיימנו את הפעילות והגענו בחזרה למוצב הבנו. את כל האירועים סביב רצח רבין ראינו רק שנים אחרי כן בטלוויזיה. לא ידענו שהייתה עצרת בכיכר, לא ידענו על 'נוער הנרות'. חיינו כמו על אי בודד".
   
ביוני 96' אירעה אחת התקריות הקשות ביותר הזכורות להם. זה קרה בקטע דרך המכונה "עיקול בז", כ-700 מטרים מהמוצב. וולפסון: "יצא לשם כוח עם הקצין ישי שכטר, שבדיוק עשה חפיפה לקצין ליאור רמון, לקראת החלפה של הצוותים. בחמש בבוקר, כשהם התחילו לנוע לאחור, חיכה להם מארב וכל הכוח נפגע: חמישה הרוגים ושמונה פצועים. אנחנו נכנסנו בשני נגמ"שים ורדפנו פנימה אחרי המחבלים. נגמ"ש אחד, שבו אני הייתי, הסתער קדימה והצליח לירות באחד המחבלים. גיל איזן ישב בנגמ"ש השני, ששימש ככוח חילוץ".

ההרוגים היו הקצינים שכטר ורמון, ועמם גם סמ"ר עידן גבריאל, סמ"ר אשל אמיר בן-משה וסמל יניב רואימי. רוזנפלד, ששירתה באותם ימים בתל-נוף, קיבלה ידיעה על כך ששני קצינים מתוך השלושה שבמוצב דלעת אינם בין החיים. "לא ידעתי מי נהרג, זה היה מטורף, אבל משום מה הרגשתי שזה לא גיל", היא מספרת. "אחרי האירוע הזה גיל חזר לבית שלו ואמר: 'וואו, אמא, צבעתם את הבית?'. אחרי תקופה ארוכה במוצב, פתאום הכול נראה לו כל כך לבן ונקי".

התנועה בין ישראל למוצבי רצועת הביטחון נעשתה באותם ימים באמצעות שיירות, שהביאו עמן חיילים ואספקה. לאחר שלא מעט שיירות כאלה נתקלו במארבים, הוחלט בצה"ל לשלוח גם מסוקים, שיכניסו ללבנון כוחות טריים מהארץ ויוציאו חיילים מהמוצבים להתאוורר בבית.
 

 
"היה מגיע מסוק, נוחת, תוך דקה טור חיילים אחד יוצא, טור אחד נכנס, וטסים חזרה לארץ", מספר נסים. "ביום שבו היו אמורים לבוא להחליף אותנו, דיברתי בטלפון עם גיל כי רצינו כבר לצאת לחופשת שחרור, אבל המ"פ לא הסכים לאפשר לנו. גיל הבטיח שידבר איתו ויסדר לנו את העניינים. הייתי אמור לעלות ללבנון עוד פעם, אחרי שבוע לרדת, ושהפרק הזה בחיים שלי יסתיים".

טיסת היסעורים לדלעת ולבופור התעכבה בשל מזג אוויר סוער במיוחד. "גיל חזר לישון בבית, וכך הרווחנו עוד כמה שעות ביחד", מספרת רוזנפלד. "הוא נתפס באותה תקופה על דיסק השירים מהתוכנית 'לילה גוב', ובאותו לילה התנגן בלופ השיר 'פנים אל מול פנים'. שנים אחר כך לא יכולתי לשמוע את השיר הזה. ברגע ששמעתי אותו, הייתי מתחילה לבכות. רק השנה התחלתי להקשיב לו שוב.

"כשגיל קם בבוקר, אמרתי לו: 'מזג האוויר עוד יותר גרוע, מה אתה נוסע עכשיו עד קריית-שמונה? תתקשר קודם, בטח יבטלו את הטיסה גם היום'. הוא אמר: 'אין, היום אני בטוח לא חוזר'. הוא התכוון שהם בוודאות יעלו ללבנון, אבל זה היה משפט שהדהד לי אחר כך". 

באותו ערב המתין נסים למסוקים שבוששו לבוא. "היה אצלי מכשיר קשר שהייתי צריך להעביר למישהו בבסיס בארץ, ונפל לי חלק ממנו. הייתי לחוץ מזה, ועליתי למוצב כדי לדווח למ"פ. הוא הסתכל עליי ואמר 'לא נורא, עמית'. ואני רואה את אחד החבר'ה עומד עם הפנים לקיר, ועוד חברים עומדים שם, לא יודעים מה לעשות עם עצמם. הם הסתכלו עליי ואמרו: 'הייתה תאונה, המסוקים לא יגיעו'.

"זה התחיל מדיווחים שיש כמה הרוגים והרבה פצועים. נזכרתי שאחרי התקרית בעיקול בז הגעתי למוצב, כולי מלא בדם מהטיפול בפצועים בשטח, ודבר ראשון ראיתי שם את עמוס מהצוות. אני מחבק אותו והוא אומר לי: 'התפללתי שלא יהיה בין ההרוגים אף אחד מהצוות שלנו'.
 

 
"שם בחמ"ל, בערב של אסון המסוקים, המשפט של עמוס קפץ לי לראש. אמרתי לעצמי: 'הוא צדק פעם אחת, עכשיו אני מחכה לפעם השנייה'. אבל אחרי שעה הבנו סופית שבאירוע המסוקים אין פצועים.

"צריך להבין שלא הייתה שם טלוויזיה, לא ניתן היה לדעת מה קורה. באיזשהו שלב גם התחילו לצלצל הטלפונים האדומים: אנשים מכל צה"ל התקשרו לשאול מה עם החברים שלהם. 'מה עם שילה? מה עם דן זהבי? מה עם אבנר אלתר? היה במסוק?'. זה היה הקטע הכי קשה, כי כמי שהכין את הרשימה ידעתי בדיוק מי על המסוק, אבל למסור פרטים לא יכולתי, כי לא ידעתי לאן הם יגיעו".

וולפסון, שבמקרה צ'ופר אז בחופשה בבית, מעדיף שלא להתעסק בשאלות של מה היה קורה אילו. "יכולתי להיות שם על המסוק, אבל אני לא נכנס לזה. כמו שהמחשבה הזו הגיחה, כך העפתי אותה. התעסקנו רק בלנסות לעכל את מה שקרה, ואין דרך לעכל באמת. זו הייתה פשוט הזיה".

רוזנפלד ישבה באותו ערב בביתם של חברים ברחובות. "פתאום שמעתי אותם צועקים מהסלון. בטלוויזיה שידרו את הסדרה 'רמת-אביב ג'', והפסיקו אותה למבזק מיוחד. זה היה מאוד חריג שעוצרים כך את השידורים. רצתי לסלון ושמעתי במבזק ששני מסוקים שיצאו מלבנון התנגשו והתרסקו. לאורך כמה דקות אני נשמתי לרווחה, ובאותו זמן הורים שהילדים שלהם היו בלבנון חשבו שהם אלה שנהרגו. אבל משהו לא הסתדר לי".

היא התקשרה לאחד מחברי הצוות. "הוא התחיל לגמגם ואמר 'אני לא יודע כלום, אני רק יודע שאלו מסוקים שנכנסו, לא יצאו'. באותו רגע נפל לי הטלפון והתרסק על הרצפה. יצאתי החוצה, התנעתי את הרכב, ומרוב לחץ נכנסתי בחומה של הבניין. בסוף הגעתי להורים של גיל, ואיך שפתחתי את הדלת, שמעתי את אמא שלו בוכה בחדר. אבא של גיל תמיד היה מרגיע אותי, וגם הפעם הסתכלתי עליו וחיכיתי שיגיד לי שהכול בסדר, אבל ראיתי שהוא מבין שזהו זה.

"השעה אז הייתה שבע וחצי בערב; קצין העיר הגיע רק בשתיים בלילה. בטלוויזיה הראו בינתיים צילומים מהשטח, תיקים של חיילים, חפצים אישיים. בהדרגה התחילו אנשים להתקהל על הדשא מחוץ לבית של משפחת איזן. הייתי שעות במיטה עם אמא של גיל, בכינו, היינו מרוסקות".
 

 
נסים מספר כי הוא וחבריו לא קיבלו פרטים על פעולות החילוץ ועל המראות בשטח. "רק כעבור שבוע, כשהגיעו עיתונים למוצב, קראנו הכול. בלוויות לא השתתפנו; לא רצו לתת לנו לרדת, כי לא היה מי שיחליף אותנו. אחר כך ירדנו לשבוע, החלפנו בגדים ומיד נסענו למשפחות".

איך הרגשתם כל הימים האלה, בניתוק הלבנוני?
"היינו כמו זומבים. ניסינו לחזור לשגרה, כי בכל זאת מדובר באזור מסוכן. ישבנו ודיברנו, עישנו כמו מטורפים. לא הביאו לנו מישהו מקצועי שישוחח איתנו. הגיעו לבקר אותנו כל מיני קודקודים כמו אלוף הפיקוד עמירם לוין ומפקד העוצבה יום-טוב סמיה. הם שאלו אותנו מה חסר לנו, פינקו אותנו, אבל זה לא עניין אותנו. רק רצינו לעוף משם כמה שיותר מהר.

"מצד שני, מה שעשינו אחר כך זה להתנדב לעוד חודש שירות, כדי לעזור לפלוגה לגמור את הקו. לא היה לנו זמן לשקוע באבל, להבין מה קורה. אני חושב שהשוק הגיע כשחזרנו לארץ והתחלנו לדבר עם אנשים". 

דישון, שהגיע לצוות אחרי שנשר מקורס טיס, השתחרר מהצבא שבוע לפני אסון המסוקים. הידיעה על ההתרסקות הקטלנית תפסה אותו באוטובוס, בדרך מהצפון לתל-אביב. "מהר מאוד נפגשנו בבית של עמוס", הוא מספר. "היינו זרוקים שם בסלון חודש, בין לוויות, אזכרות ו'שבעות'. הכרתי הרבה מההרוגים: את כל צוות איזן, את החבר'ה שלנו, את הגששים, את כל מי שהיה בפלוגה. אני לא יודע בדיוק כמה מההרוגים הכרתי, אף פעם לא ספרתי ואני גם לא רוצה לספור".

רוזנפלד מספרת כי בתחילה לא הצליחה להתאבל, אפילו סירבה להאמין שגיל נהרג. "לא נתנו לנו לראות את הגופה. בלוויה, כשהביאו את הארון שלו, הייתי על תרופות הרגעה. נכנסתי מתחת לארון, ניסיתי להרים אותו, ואז התחלתי לדפוק עליו ולהגיד 'יש פה משהו?'. לא האמנתי שהוא שם. הייתי חולמת שהוא נפצע, שהוא בשבי".

ימים ספורים לאחר האסון היא נסעה לשאר-ישוב, לראות בעיניה את אתר ההתרסקות. "אמרו לנו שגיל ישב בחלק האחורי של המסוק. כתוצאה מההתנגשות עם המסוק השני, הזנב נתלש וכמה מהאנשים נפלטו החוצה. הם היו היחידים שגופם נשאר שלם, כי אחר כך חומרי הנפץ שהיו במסוק התפוצצו. בשאר-ישוב ראינו ממש שקעים שהשאירו הגופות על הדשא שליד עץ האלון".
 

 
רק כאשר הצבא יזם מפגש שבו הוצגו למשפחות תמונות ודו"חות רפואיים מהאירוע הקשה, הרגישה רוזנפלד שהמעגל נסגר. "דמיינתי שאני הולכת לראות מישהו שמת בעיניים סגורות, משהו כזה שירגיע אותי. בפועל, אלו היו תמונות מאוד עוכרות שלווה. אני מתחרטת שראיתי אותן. זה נחרת לי בזיכרון בצורה קשה, אבל לפחות כך הבנתי שגיל באמת מת".

"להבי המסוק שפניו לבופור חתכו את תחתית המסוק של אבי, ניסרו את כבש המסוק ושילחו אותו אל הלילה החשוך", מתאר פרידמן בספרו את רגע האסון. "תרמילו של אבי עף החוצה ונחת באחד מפלגי נהר דן, שם נמצא הספר 'כל החיים לפניו', מכוסה בוץ אך עדיין קריא. המסוק השני, כעת נטול להבים, הפך באחת לקופסת מתכת מלאה בבני אדם. הוא צנח ליד בית הקברות והתפוצץ".

באסון נהרגו גם ארבעה חיילים מהצוות שעליו פיקד איזן: אבנר אלתר, נדב לישצינסקי, אסף רוטנברג ורפי בללטי, זיכרונם לברכה. חבר נוסף באותו צוות, אלדד בר-אילן ז"ל, נהרג כחודשיים וחצי קודם בתאונת דרכים, כשהיה בקורס קצינים.

"בערך שנה התנהלתי כמו רוח רפאים", מתארת רוזנפלד. "הכרתי את כל צוות איזן, וגם בן כיתה שלי, שחר רוזנברג, נהרג באסון המסוקים. במלאת שנה לאירוע פיזרו את מועדי האזכרות, ויצא שבתוך שבוע נסענו מאילת עד מטולה, ללא פחות משלושים טקסים".

וולפסון: "בתקופות האלה היינו צריכים זה את זה רק בשביל לשרוד. עברנו ימים שלמים ללא שינה, ללא אוכל, רק סיגריות. נסענו בארץ מקצה לקצה, ואינספור פעמים מצאתי את עצמי נרדם באוטו בכל מיני מקומות.

"באיזשהו שלב לא יכולתי יותר להתמודד. החלטתי שאני לא זז יותר, ושאני 'מתביית' על השלושה מהצוות שלנו. פרט לזה שהכרתי את כל החיילים במוצב, נהרגו במסוקים גם חברים ששיחקו איתי כדורסל בכפר-סבא וחברים מהשכבה שלי. הכול נקשר אליך, ואתה אומר לעצמך: איך הלכו כל כך הרבה?"

גם בחודש של הארכת השירות חוו חברי הצוות הכאובים עוד תקרית קשה. "זה היה ב-27 פברואר, שבוע לפני שירדנו", אומר נסים. "לא היו שום התרעות, ולכן לא האמנתי לתצפיתנים כשהם דיווחו על מחבלים במרחק 500 מטר מהמוצב, אבל הם התעקשו שהם באמת מתכוונים לזה. ביצענו הקפצה שקטה, ומשש בערב עד חצות ירו עלינו, אנחנו ירינו, וכך זה נמשך.
 

 
"בנוסף לטנקים שלנו זרמו אלינו טנקים מהבופור, הגיעו מסוקים, כל דקה בערך נשמע 'בום' כשעוד פגז נפל במוצב, והחמ"ל רעד כמו בסרט. חיילים מהעמדות התקשרו כל הזמן לחמ"ל להגיד שנפצעו, ואנחנו עלינו לטפל בפצועים. ככה עד שבחצות השתררה דממה".

אך שיאו של האירוע עוד היה לפניהם. "חמש בבוקר, הטנק התחיל להתקדם בשביל לשפר עמדות. פתאום שמעתי את המ"פ שלי צועק בקשר 'תיזהר, טילים' - ואז נשמע בום, וטיל פגע בטנק. במשך דקות ארוכות אף אחד שם לא ענה, והטנק המשיך לחטוף על ימין ועל שמאל. רק אחרי רבע שעה הטנק נסע לאחור. אבל אז הוא נפגע מטיל נוסף, וכך נהרג הטען-קשר ליאור שבתאי ז"ל. קצין שהשיב ירי מהצריח באמצעות הנשק האישי, נפצע קשה.

"הירי נמשך עד הצהריים, בעוד אנחנו מטפלים בפצועים. הדיווחים המודיעיניים דיברו על חמישה מחבלים הרוגים, ועל כך שאנשי חזבאללה הקיפו את דלעת מכל העברים וניסו לחטוף חיילים מהטנקים, אבל לא הצליחו".

תוך כדי אירוע קשה כל כך, עוברת המחשבה "בשביל מה אני צריך את זה אחרי מה שכבר חוויתי"?
"התשובה היחידה שאני יכול לתת לך זה שהיינו ילדים, ונמצאנו בסוג של ערבול חושים. אני לא חושב שראינו את עצמנו כגיבורים, לא היה לנו בראש קטע של 'למות בעד ארצנו'. פשוט היינו שם בשביל החבר'ה, כדי להישאר ביחד, לעזור אחד לשני".

על השולחן בביתו של נסים מונחות שלוש חוברות: חוברת זיכרון לגיל איזן שהכינה רוזנפלד, חוברת זיכרון ליניב מן ז"ל, חבר צוות שנהרג בתאונת דרכים בשנת 99', וספר מחזור של הצוות. "אפנר, שילה, איזן, תמיד תהיו בינינו", נכתב שם.

אף שהספר הוכן אחרי שהשלושה נהרגו, בחרו חברי הצוות לתאר אותם בלשון הווה, כאילו הם עדיין בחיים. על איזן כתבו למשל שהוא "איש ניילונים וקניונים" - כי היה בלגניסט, אחד ששוכח את התיק במוצב ומגיע בכל פעם עם שקיות סוּפֶּר ובהן הבגדים שלו. על אפנר כתבו שהוא אוהב במיוחד את הספר "צינורות" של אתגר קרת, ואת שילה לוי הגדירו כסוג של בראד פיט.

אחרי אסון המסוקים הוקם ארגון המחאה "ארבע אמהות", שדרש להוציא את צה"ל מלבנון, ובשנת 2000 אכן נסוג צה"ל לקו הגבול הבינלאומי. החברים מספרים שכל ההתרחשויות האלה עברו לידם.

"אחרי הצבא רצינו לנסות לשקם את עצמנו, להתחיל את החיים שלנו, ולא עניין אותנו מה קורה במדינה", אומר נסים. "רק כשקראתי את הספר של מתי פרידמן באנגלית, התחילה להתחוור לי ההשפעה של אסון המסוקים על החברה הישראלית, והבנתי שזו הייתה נקודת המפנה שהביאה ליציאה מלבנון".
 

הנסיגה הייתה צעד נכון?
"אנחנו בזמנו שמרנו על גבול הצפון, וזה היה דבר חשוב לעשות, אבל במקביל אף אחד לא דאג לפתרון שבאמת יסדיר את המצב שם. וזה מכעיס אותי, כי במקרים כאלה אין ניצחון ואין מנצחים. יצאנו מלבנון עשרים שנה מאוחר מדי, ולי קשה להבין למה החבר'ה שלי היו צריכים להיהרג שם. ברגע שפינו את דרום לבנון וכולם חזרו, נפל לי האסימון. הרגשתי שהיינו שם לחינם".

דישון: "הדביקו לנו במוצב את הסלוגן 'המטרה: הגנה על יישובי הצפון'. באותה נקודת זמן היה שכנוע מוחלט שזה מה שאנחנו עושים. אבל בפועל, היינו שם בשר תותחים. באותם ימים לא הייתה לנו דילמה מוסרית אם זה נכון או לא נכון. זו הייתה התקופה שלנו, לפנינו עשו את זה, עכשיו תורנו. רק בדיעבד הבנתי שאפשר היה לעזוב הרבה קודם, ולנהל את השגרה של הגנה על יישובי הצפון מהגבול, בעזרת אמצעים טכנולוגיים משוכללים".

לאורך השנים נשארו בוגרי הצוות בקשר הדוק עם המשפחות השכולות. רוזנפלד מרבה להגיע עם ילדותיה לבית הוריו של איזן. בכל שנה, החברים ובני משפחותיהם מבצעים יחד את המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, ב"על האש" שמתקיים באופן קבוע אצל נסים בבנימינה.

"עד היום אנחנו לא כל כך מדברים על האסון", אומר דישון. "אני חושב שאחד הדברים המדהימים אצלנו - וזה גם בא לידי ביטוי אצל הנשים והמשפחות - הוא שבכל המפגשים הרבים שלנו כמעט לא עולה נושא הצבא. אנחנו חיים כאן ועכשיו, נהנים כשנפגשים, ומחכים להיפגש בפעם הבאה. כל אחד חי את החיים שלו, וזהו. מה שעבר-עבר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg