התנגדות מסוכנת: מי מרעיל לוחמי חופש רוסים?
חוק אמריקאי שקובע עיצומים על פושעי זכויות אדם רוסים, עלה לוולדימיר קרא-מורזה בשתי התנקשויות. מהראשונה התאושש, מהשנייה עדיין לא. הסימנים מובילים עמוק אל תוך הקרמלין
זה כבר היום העשירי שהוא שוכב בטיפול נמרץ, מורדם ומונשם. מערכות גופו קרסו, ורק סבך של צינוריות המחוברות אליו מחזיק אותו בחיים. מכונת הדיאליזה עובדת ללא הפסקה. הרופאים אינם יודעים בדיוק מה קרה לו, אבל הדיאגנוזה ברורה: הרעלה חריפה מחומר בלתי-מזוהה. מצבו, אומרת הרעיה יבגניה קרא-מורזה, קריטי אך יציב. בארה"ב, באירופה וגם בישראל עוקבים בדריכות.
זו הפעם השנייה בתוך שנתיים שוולדימיר קרא-מורזה, 35, לוחם חופש ומתנגד חריף לוולדימיר פוטין, מוצא את עצמו בבית חולים, כשחייו תלויים על חוט השערה. ב-1 בפברואר, שעות ספורות לפני עלייתו למטוס בדרכו חזרה לארה"ב, שם הוא מתגורר עם משפחתו בשנים האחרונות, חש קרא-מורזה ברע. דפיקות לבו הואצו, הוא התקשה לנשום ואז החלה סדרה של הקאות איומות. נכון לעכשיו הוא מורדם ומונשם בפירוגוב, קליניקה משוכללת שבה אושפז גם באירוע הקודם. הפעם, החשש הוא כי גופו לא יוכל לשאת מה שנראה כהרעלה מכוונת.
הפעם הקודמת התרחשה במאי 2015, וגם אז הנסיבות היו דומות באופן מצמרר. כמה שעות לפני עלותו לטיסה לארה"ב החל קרא-מורזה להרגיש ברע. זיעה קרה שטפה אותו, לבו דפק במהירות והוא נאבק על כל שאיפת אוויר. האבחון הראשוני בבית החולים היה אירוע לבבי. כפסע היה בינו לניתוח לב פתוח, ואז גופו החל להציג סדרת תסמינים מוזרה, שהרופאים במוסקבה לא חוו מעולם לפני כן. מוחו התנפח ולחץ על גולגולתו, רגליו וזרועותיו הכחילו ומערכות גופו החלו להתמוטט בזו אחר זו. תחילה הריאות, הלב והכליות, ואז גם הכבד ומערכת העיכול. כשל מערכות מוחלט.
למשפחתו ולחבריו לא היה ספק: מדובר בהרעלה. לנגד עיניהם עמד גורלו של אלכסנדר ליטוויננקו, מתנגד משטר שמצא את מותו עשור קודם לכן מהרעלת פולוניום 210, יסוד רדיואקטיבי נדיר בטבע. ליטוויננקו, סוכן ה-FSB, שירות הביטחון הפנימי של רוסיה לשעבר, קיבל מקלט מדיני בבריטניה לאחר שחשף כי קיבל הוראה לרצוח את האוליגרך היהודי בוריס ברזובסקי. על ערש דווי האשים אז ליטוויננקו את נשיא רוסיה ולדימיר פוטין כי הוא שנתן את ההוראה להרעילו.
בחקירה שפתחו הרשויות בבריטניה זוהה האחראי להרעלה: אנדרי לוגובויי, סוכן FSB וממכריו לשעבר של ליטוויננקו. לוגובויי שכנע את ידידו להיפגש עמו בבית מלון בלונדון, ואז שלשל את הרעל לספל התה שממנו שתה ליטוויננקו. לוגובויי, שהצליח להימלט למוסקבה, נבחר מאז לציר בפרלמנט הרוסי. לפני שנה, בינואר 2016, קבעה ועדת חקירה בריטית בראשותו של השופט רוברט אואן כי נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אישר כנראה את רצח ליטוויננקו. בדו"ח המתפרש על פני 300 עמודים, כתב השופט: "אם ניקח בחשבון את כל הראיות, אני מוצא שפעולת ה-FSB אושרה כנראה על ידי ניקולאי פטרושב, ראש ה-FSB, וגם על ידי הנשיא פוטין".
לשירותים החשאיים הרוסיים יש מסורת ארוכה של שימוש ברעלים, שהחלה עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת במעבדה המכונה Kamera, או בפשטות מעבדה מספר 12. בין ההרעלות המיוחסות לה גם הרעלתו של הדיסידנט הבולגרי, גיאורגי מקרוב, בדקירת מטרייה מעל גשר ווטרלו בלונדון ב-1978. התמחותה העיקרית של מעבדה מספר 12 היא ייצור רעלים בלתי-ניתנים לזיהוי או כאלה שמחקים גורמי מוות טבעיים.
האצבע המאשימה שכיוון ליטוויננקו לעבר הנשיא פוטין חרצה את גורלו. האם זה גם המקרה של ולדימיר קרא-מורזה?
ולדימיר ולדימירוביץ' קרא-מורזה נולד לתוך המחאה. הוא בן למשפחת דיסידנטים מפורסמת. לאביו, עיתונאי מוסקבאי מוכר, יש תוכנית קבועה בשפה הרוסית של רדיו אירופה החופשית. אבל קרא-מורזה הצעיר הלך הרבה יותר רחוק מאביו כעיתונאי לוחם, ובהמשך גם כפעיל פוליטי חשוב.
כהיסטוריון בוגר קיימברידג', הדובר אנגלית משובחת, הפך קרא-מורזה בשנים האחרונות גם לגורם מפתח המקשר בין האופוזיציה הרוסית הלוחמת לבכירים בממשל האמריקאי. כעיתונאי הוא מילא תפקיד חשוב בסיקור פרשת סרגיי מגניצקי, עורך הדין המוסקבאי שחשף פרשת שחיתות ענקית שבה היו מעורבים בכירים במשטר הרוסי. בסופו של דבר מגניצקי נמצא מת בכלאו, לאחר שעונה ונמנע ממנו טיפול רפואי.
בעקבות הפרשה חקק הקונגרס האמריקאי את 'חוק מגניצקי', שמטרתו להקפיא נכסים ולמנוע אשרות כניסה לארה"ב מכל מי שמעורב בשחיתות, בעינויים, בהרג בלתי-חוקי או בעבירות חמורות על זכויות אדם ברוסיה. קרא-מורזה, שנמנה עם תומכיו הבולטים ביותר של חוק מגניצקי, עורר עליו ככל הנראה את חמתו של הקרמלין. "אובדן הגישה למערב ולמערכותיו הפיננסיות... הוא הצעד המשמעותי ביותר נגד השחיתות והפרת זכויות האדם ברוסיה", הסביר. ואכן, עד להטלת העיצומים הבינלאומיים על רוסיה בעקבות הפלישה לחצי האי קרים, הוכיח חוק מגניצקי את עצמו כאקט המגביל והמכאיב ביותר לאליטה הרוסית השלטת.
קרא-מורזה לא הסתפק בכתיבת מאמרים. ב-2012, שנתיים לפני הטלת הסנקציות, העיד בפני בית הנבחרים האמריקאי על מצב זכויות האדם ברוסיה והגדיר את חוק מגניצקי כ"פעולה המספקת הגנה לאזרחי רוסיה הסובלים מפגיעה מתמשכת בזכויותיהם ובחירויותיהם".
אבל חוק מגניצקי היה רק הספתח למה שהתרחש בהמשך. בספטמבר 2014 החל קרא-מורזה לעבוד כמתאם עבור ארגון 'רוסיה החופשית', מיסודו של מיכאיל חודורקובסקי, האוליגרך שבילה קרוב לעשור בגולאג בסיביר עד לשחרורו ערב המשחקים האולימפיים בסוצ'י. קרא-מורזה החל לנסוע ברחבי רוסיה, לגייס פעילים ולהזהיר מפני הידרדרות קשה במצב זכויות האדם ברוסיה לאחר שאולימפיאדת החורף הסתיימה. אזהרתו התגשמה.
השנים שחלפו מאז סוצ'י מייצגות הידרדרות לא רק במצב זכויות האדם ברוסיה, אלא גם את פרימת המארג הפוליטי והמדיני שאפיין את יחסי המזרח והמערב מאז נפילת ברה"מ. כיבוש קרים, המלחמה באוקראינה והטבח המתמשך בסוריה הם המעטפת החיצונית לתהליך הממאיר שמתרחש מאז ברוסיה פנימה.
ההכרה במעמדו של קרא-מורזה ובתרומתו לאופוזיציה ברוסיה ומחוצה לה הלכה והתחזקה. בין קרא-מורזה ובוריס נמצוב, יריבו הפוליטי הבולט ביותר של נשיא רוסיה, החלה להתרקם מערכת אמיצה של עבודה משותפת וידידות. השניים עבדו יחד בקידום חוק מגניצקי בארה"ב, וכאשר נולדה בתו הקטנה של קרא-מורזה, נמצוב נבחר לסנדק. הקשר בין השניים הפך קרוב מתמיד, והם הפכו לבני ברית.
ואז, בפברואר 2015, נרצח בוריס נמצוב. ארבע יריות בגב, מאה מטר בלבד ממרגלות הקרמלין. קרא-מורזה איבד ידיד קרוב ומנטור פוליטי. זה היה הרגע הקריטי שבו ככל הנראה החל לתקתק השעון ולקצוב גם את זמנו של קרא-מורזה. בצעד אמיץ ביותר חיבר קרא-מורזה יחד עם ראש ממשלת רוסיה לשעבר מיכאיל קאסיאנוב את מה שקרוי מאז 'רשימת נמצוב'. הרשימה כוללת שמונה שמות של עיתונאים ופרשנים בכירים בטלוויזיה הרוסית הממשלתית, אשר יצרו ברוסיה אווירה של שנאה ואלימות סביב דמותו של בוריס נמצוב.
במיוחד טענו קרא-מורזה וקאסיאנוב כנגד אלו שהצהירו בטלוויזיה כי נמצוב הוא בוגד, ואילו היה חי ב-1941 היה מקבל בזרועות פתוחות את הנאצים במוסקבה. הרשימה הוגשה לקונגרס האמריקאי ולסנאט, בתקווה שהשמונה יצורפו לרשימת המסורבים של חוק מגניצקי. והסיבה, הסביר אז קרא-מורזה, היא הימנעותן של רשויות החוק ברוסיה לנקוט פעולה חוקית נגד המסיתים.
שלושה חודשים אחר כך, במאי 2015, הורעל ולדימיר קרא-מורזה. זה היה יום רגיל, שכלל ארוחת צהריים במסעדה ופגישת עבודה עם ידידים. הוא לא שתה אלכוהול בארוחה, סיפרו הידידים, רק כוס מיץ חמוציות. בהמשך אמור היה קרא-מורזה לעלות על טיסה לארה"ב ולשוב לחיק משפחתו. אבל אז הכול השתבש.
תהליך ההידרדרות היה מהיר מאוד. הדיאגנוזה הראשונית של כשל לבבי התחלפה עד מהרה בהכרה שמשהו מוזר מתרחש. בתחקיר שערך בהמשך כתב רדיו אירופה החופשית, קארל שרק, אמר חברו של קרא-מורזה: "על פי כל הסימפטומים היה ברור שמדובר בהרעלה. אבל לא יכולנו להבין מה טיב הרעל, וגם לא יכולנו לזהות את מקור ההרעלה".
אולם, אף שלא יכלו לשים את האצבע על המקור, אי- אפשר היה להתעלם מההיסטוריה של הרעלות וחיסולים של מתנגדי משטר. ליטוויננקו מת מהרעלת פולוניום ב-2006. נשיא אוקראינה הפרו-מערבי, ויקטור יושנקו, כמעט מת מהרעלת דיוקסין ב-2004 ופניו הושחתו לבלי הכר.
יושנקו האשים את רוסיה בהרעלתו, ואף התלונן ישירות בפני פוטין על כך שרוסיה מסרבת להסגיר את החשודים בהרעלה לאוקראינה. באותה שנה הורעלה העיתונאית אנה פוליטקובסקיה באמצעות כוס תה ששתתה במהלך טיסת 'אירופלוט' לדרום רוסיה, בדרכה לסקר את הטבח בבית הספר בבסלאן, ושנתיים אחר כך היא נרצחה בדירתה במוסקבה. ב-2003 מת בייסורים קשים יורי שצקושיחין, עיתונאי חוקר ב'נובאיה גזאטה', ממחלה מסתורית בעלת סימפטומים נדירים. ככל הנראה גם זו הייתה הרעלה.
לכן, כאשר שבו רופאיו של קרא-מורזה עם דיאגנוזת ההרעלה, הפתעה לא הייתה שם. רק תחושה של אבן כבדה השוקעת במעמקי הבטן, החשש מפני הגרוע מכול. שלושה דברים הצילו את קרא-מורזה בסבב ההרעלה הראשון: חוסנו הגופני, הטיפול הרפואי שקיבל, והבהרות בלתי-רשמיות של מחלקת המדינה האמריקאית שיש לה עניין במצבו. יבגניה, אשתו פנתה לעזרה לכל מי שרק יכלה לחשוב עליו, כולל מיכאיל חודורקובסקי, מעסיקו הרשמי שגם שילם את הוצאות-העתק הרפואיות.
אנשיו של חודורקובסקי פנו לידידים בישראל, ואלה הטיסו למוסקבה את ד"ר ערן סגל, חוקר מומחה לטיפול נמרץ ומרדים. במקביל הועברו דגימות למעבדה הטוקסיקולוגית בתל-השומר. ד"ר סגל אישר השבוע כי בפעם הקודמת ראה את קרא-מורזה. "באותו שלב הוא היה מחוסר הכרה, מורדם ומונשם במצב של אי-ספיקה מערכתית. הוא קיבל טיפול טוב, אבל לא נעשתה אבחנה. היה חשד להרעלה, אבל לא הצליחו לזהות מהו הרעל. על פי הנתונים, אין דרך לדעת", דברי סגל. במעבדה הטוקסיקולוגית בתל-השומר סירבו לספק נתונים, אולם בדיקות מעבדה בצרפת הראו כי בגופו של קרא-מורזה נמצא ריכוז גבוה של מתכות כבדות רעילות.
לא היה פשוט להוציא את הדגימות. גם התיאוריות של הרופאים הרוסים לא באמת הוכיחו את עצמן. הרעלה מכוונת, כמובן, לא הייתה אופציה פורמלית. הרוסים התרכזו בתיאוריות על תגובות גומלין רעילות בין תרופה נגד דיכאון שלקח קרא-מורזה לבין תרסיס אף אנטי-היסטמיני, מה שהוביל לדבריהם לכשל כלייתי ולכל מה שקרה בהמשך. גם הרופא הישראלי לא התרשם מהתיאוריה הרוסית, וכל התיאוריות האחרות גם הן נותרו באוויר.
השורה התחתונה בכל הסיפור הייתה התאוששותו המדהימה של ולדימיר קרא-מורזה. ממצב שבו הרופאים העריכו את סיכויי הישרדותו בחמישה אחוזים, קרא-מורזה חזר לחיים. את החודשיים הבאים בילה בבתי חולים. במהלכם חווה מצבים לא פשוטים, כולל פגיעה במערכת העצבים והתופעה המוזרה מכול, שבה זרועותיו ורגליו קיבלו גוון כחלחל - אולי תוצאת לוואי של נוכחות המתכות הרעילות, אולי סיבה אחרת, וגם חולשה קלה בצד שמאל של הגוף.
שבעה חודשים אחר כך, בדצמבר 2015, קרא-מורזה כבר היה חזק מספיק כדי להתייצב יחד עם עורך דינו ולהגיש בקשה רשמית לוועדה החוקרת הרוסית, גוף המקביל ל-FBI. "אין לי ספק שמדובר בהרעלה מכוונת, שמטרתה להרוג", אמר אז.
מאז, כל מי שפגש את ולדימיר קרא-מורזה ייעץ לו שלא לחזור לרוסיה. אבל הוא חזר, והכול נראה טוב. עד השעות האחרונות שלפני העלייה למטוס. אז הכול חזר בבום, בדיוק מצמרר ומחריד של ההרעלה הראשונה. וכעת קרא-מורזה שוב שוכב תחת ערימת צינוריות וחייו שוב תלויים לו מנגד. האם ישרוד גם את הפעם הזאת? האם הפעם דגימות המעבדה, השיער, הציפורניים, הדם והרוק יספקו תשובות אם הייתה פה הרעלה מכוונת?
בתזמון מצמרר, בסוף השבוע האחרון, ראיין ביל או'ריילי, עיתונאי רשת 'פוקס', את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. בשלב מסוים התרחש הדיאלוג ההזוי הבא:
או'ריילי: "האם אתה רוחש כבוד לפוטין?"
טראמפ: "כן, אני מכבד אותו".
או'ריילי: "האמנם? מדוע?"
טראמפ: "ובכן, אני מכבד אנשים רבים, אך זה לא אומר שאני מסתדר עמם. הוא מנהיג. אני אומר, עדיף להסתדר עם רוסיה מאשר לא להסתדר. ואם רוסיה תעזור לנו במאבק בדאעש ובטרור האסלאמיסטי - זה טוב. האם אסתדר עמו? אין לי מושג. יכול להיות שלא".
או'ריילי: "הוא רוצח. פוטין רוצח".
טראמפ: "יש הרבה רוצחים. אתה חושב שהמדינה שלנו כל כך תמימה?"
במוסקבה לא נשארו אדישים לריאיון עם טראמפ. דובר הקרמלין, דמיטרי פסקוב, דרש התנצלות מרשת 'פוקס', וכפי שזה נראה כרגע, התנצלות לא תגיע. או'ריילי אמר השבוע שהוא "עובד על ההתנצלות. זה ייקח קצת זמן". אולי הקרמלין ירצה לחזור ולבדוק עמו ב-2023. כלומר, אם עד אז פוטין יהיה עדיין בשלטון.
בוושינגטון עוד לא סיימו לעכל את הדיאלוג הזה, והאחרון שיקבל את ההשוואה הוא ולדימיר קרא-מורזה. אם יתרחש נס בפעם השנייה, הוא כנראה לא יהסס לומר לדונלד טראמפ לא רק מה הוא חושב על פוטין, אלא גם מה הוא חושב על דונלד טראמפ.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם