אפליית גברים: סרבנות גט, לא מה שחשבתם
מהי סרבנות גט? האם סירוב להתגרש בתנאי מסוים? האם עצם העלתו של התנאי? בחקיקה הוגנת, התשובה הייתה די ברורה - כל החורג מן החוק ואיננו מוכן לקבל את תנאיו - הוא סרבן, לא משנה המגדר. בפועל, גברים מופלים לרעה
משחק אסוציאציות: מה אומרות לכם המילים "סרבנות גט"? מהי האסוציאציה שעולה בדמיונכם? תנו לי לנחש: גבר קר, מחושב, נקמן, שרוצה לעשות את המוות לאשתו על שהעזה לרצות לעזוב אותו, מול אישה אומללה, תמימה ומסכנה שרק רוצה את החופש שלה, וכלואה בנישואיה.לא תחשבו, סביר להניח, על מאבקי גירושים מכוערים, על מניפולציות, על רוע. ובטח שלא תצליחו לדמיין גברים מסורבי גט, שלפי דו"ח בתי הדין הרבניים, שפורסם אתמול (ג'), הם רוב מניינם של המסורבים. אבל מה לעשות - התמונה הראשונית שעולה בדמיונכם היא תמונה אחת בקשת, ולא הדומיננטית שבה.
מהי בכלל סרבנות? נדמיין לעצמנו שתי אפשרויות קיצוניות: בראשונה, כאשר אחד מבני הזוג מביע את רצונו לעזוב את רעהו, על השני להיענות מידית לדרישתו ולכל תנאיו. בשנייה, דווקא על המעוניין בהתרת הנישואין לקבל את כל דרישות הצד השני בתמורה לוויתוריו.
את האפשרות השנייה אנחנו נוטים בצדק, לראות כסרבנות. אך מה בדבר האפשרות הראשונה? האם קבלה מוחלטת של דרישות הצד המעוניין בניתוק הקשר היא הדרך? (חשבו על עקרת בית קשת יום שהקדישה את חייה למשפחתה ולבעלה רואה החשבון, ובגיל שישים מקבלת תביעת גירושין, משום שהוא מעוניין לפתוח מערכת יחסית עם צעירה בת 30 מהמשרד) האם לחוזה הנישואין, שדורש ויתורים, השקעה ונאמנות לאורך שנים - אין משמעות?
לכל אורך ההיסטוריה נדרשו מערכות משפטיות ואזרחיות, ובהן גם ההלכה היהודית, לשאלות אלה. האם "גירושין ללא אשם", גירושין שבהם נדרשת המערכת המשפטית להתיר נישואין לאור דרישת צד אחד בלבד, וללא כל עילה, הם הדרך היחידה והנכונה? ארגוני נשים בארה"ב למשל, טענו כי גירושין ללא אשם היו מביאים להכרעות שיפוטיות בנושאים כספיים בלא שיילקחו בחשבון הנסיבות וההתנהגויות שהביאו לגירושים.
המסורת היהודית, בגדול, איננה מכירה ב"גירושין ללא אשם". בספרות השאלות והתשובות ניתן לקרוא פסיקות רבות בנוגע לגברים ולנשים שביקשו להתגרש, אך בית הדין סירב לאפשר להם זאת, משום שהעילה שהציגו לא הייתה מספקת לדעתם.
האם עילות הגירושין מן העבר מתאימות לעולם המודרני, למדינה דמוקרטית, לאזרחים חילונים? בהחלט לא. וגם עם נקודות אלו ההלכה היהודית בחלקה, יודעת להתמודד. האם עולם ללא כל עילות גירושין, וכאן אוסיף - וללא תהליך של ניסיון לשיקום הנישואין בעקבות דרישה להתרתם, הוא עולם הוגן, בטוח וצודק יותר, לגברים ולנשים? ממש לא בטוח.
עם נקודה אחת סיימנו. אי הסכמה מידית לפירוק קשר ללא עילה וללא שיקום אינה בהכרח סרבנות. נאמר שהתהליך הזה עבר בשלום. שיקום הנישואים כשל ושני הצדדים מעוניינים להתגרש. מהי משמעותו של הגט? האם מדובר בחתימה סופית על כל סיפור הגירושין ופרטיו, או באיזו פרוצדורה אחת בדרך, מנותקת מכלל הסוגיות?
בתאוריה, לא חייב להיות קשר בין הדברים, וניתן להתגרש גם תוך כדי דיון משפטי; בפועל, אצל רבים הגט הוא
סוף פסוק, החתימה על ההסכם. בעיניי, יש בכך גם אלמנט פסיכולוגי - הידיעה שהגעת לקרקע יציבה ושלא תצטרך עוד להכניס דיונים משפטיים ללו"ז שלך (בתקווה שאכן כך יהיה), מעניקה יתר חגיגיות להליך הגט.
ועכשיו נדמיין את בני הזוג המתקוטטים על פרטי ההסכם עד למועד הגט. הם אינם מסתדרים, יש להם אינטרסים שונים ומנוגדים, הם מוקפים בעדת יועצים ותוך כדי הם צריכים לחיות, לעבוד והרבה פעמים גם לגדל ילדים. ובל נשכח: רובה המוחלט של החקיקה והפסיקה המגדרית בסוגיות העומדות במחלוקת - משמורת, מזונות ילדים, מזונות אישה, כתובה, מדור ספציפי - מפלה דווקא גברים.
בתוך כל הסערה הרגשית הזו, מגוון של תנאים עלול להיזרק לאוויר: "הדירה שלנו כולה נשארת אצלי, למרות שהורייך מימנו את רובה" (לא חוקי), "כסי את כל החובות שלי לבדך" (לא חוקי), "הילדים יישארו בחזקתי הבלעדית" (חוקי), "שלם לי גם מאות אלפי שקלים של הכתובה" (חוקי), "שלם לי מזונות ילדים, אף על פי שאני מרוויחה יותר והמשמורת משותפת ושווה" (חוקי) ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה של המשתתפים, עורכי הדין ועדת היועצים.
בקונסטלציה הזו - מהי סרבנות גט? האם סירוב להתגרש בתנאי מסוים? האם עצם העלתו של התנאי? בחקיקה הוגנת, התשובה הייתה די ברורה - כל החורג מן החוק ואיננו מוכן לקבל את תנאיו - הוא סרבן, לא משנה המגדר.
במציאות הקיימת, שבה אישה שמרוויחה 17,500 ש"ח יכולה לתבוע מזונות - ולקבל 2,350 ש"ח על שני ילדיה שבמשמורת משותפת, וזאת מאב שמרוויח 6,500 ש"ח (ללא מחציות הוצאות חינוך שאותן יש להוסיף לסכום) ובאופן חוקי לחלוטין (ואם נדייק, סוטה מעט מהחוק לטובת האב) - קשה מאוד לשים את האצבע על הגבול בין סירוב לגיטימי וראוי לדרישה אלימה וסחטנית לסירוב אלים וסחטני לדרישה לגיטימית וראויה.
דו"ח של מרכז רקמן מגדיר כל דרישה של תנאי גירושין החורגים מהחוק כסרבנות, ועל בסיס זה מגיע למספר המופרך של 100,000 מסורבות גט. את הגברים המסורבים הדו"ח הציג כ"תופעה שולית יחסית".
ובתוך כל המורכבות הזו של עילות ודרישות מגיעים חקיקה, שיח ציבורי, דמעתם של עשוקים ועשוקות, והרבה מאוד בורות, חוסר ידיעה וחוסר הבנה. כך, לדוגמה, המחוקק מאפשר הטלת סנקציות מגוונות על סרבנים וסרבניות. אך בעוד סנקציה על גברים יכולה להינתן בבית הדין הדן בתביעה, סנקציה על נשים תינתן רק לאחר דיון במעמד הצדדים לפני נשיא בית הדין הרבני הגדול.
מדוע האפליה? דרישה של ארגוני הנשים כתנאי לתמיכתם בחוק ההוא מ-1995. ההטיה הזו מתחילה מהחוק וממשיכה גם בפרקטיקה - 69 גברים נאסרו בגין סרבנות גט, הצעד הקיצוני ביותר הקיים בספר החוקים. באותה תקופה, מתוך מספר גבוה יותר של סרבניות, רק אפס מתוכן נשלחו אל בית הכלא. מרבית המסורבים שביקשו להינשא בשנית, לפחות שלוש שנים לאחר הטלת הסנקציות על הסרבניות, נדחו, בתהליך שאורך כשנה נוספת. כשהשיח הציבורי עיוור לסרבני הגט ואדיש לאפליית גברים בזרועות האכיפה והמשפט, הנתון איננו מפתיע.
כל מה שכתבתי אינו מבקש לשלול את מצוקתם של גברים ונשים בהליכי גירושין שמתמודדים עם אלימות, מניפולציות, סחטנות ורוע, ובתוכן סרבנות נקמנית, ולא את עצמתה של החוויה הקשה של שעבוד לקשר משפטי אל אדם שאינך חפץ בו.
כל מה שכתבתי בא להראות שהעולם של סרבנות הגט הוא הרבה יותר מורכב, קשה ומסובך מהאסוציאציה הראשונית שעולה אצל האדם הסביר, ושידע והבנה הכרחיים בעולם הקשה הזה. ומה אומרות לכם המילים "סרבנות גט" עכשיו?
אקו"ם