ראשי » חדשות » צבא וביטחון

יעל דיין: "יותר מכיבוש, זו הייתה הבטחה לשלום"

היא גויסה לדובר צה"ל וסופחה ללוות את אריאל שרון בחזית המצרית: "לא היו טלפונים ולא היה קשר קבוע, אבל מצאנו דרכים להעביר את החומרים". מלחמת ששת הימים של בתו של שר הביטחון דאז

באביב 1967 הייתי ביוון, אך עם תחילת תקופת ההמתנה קיבלתי התראה טלפונית מאבא שלי. הוא הודיע שאנחנו כנראה עומדים לפני מלחמה ושהוא מציע לי לבוא. חזרתי לארץ והתייצבתי ביחידת המילואים שלי, דובר צה"ל. ביקשתי שיבוץ קרבי ושובצתי באוגדה 38, במפקדה של אריק שרון. אחרי כמה ימי התארגנות בתל-אביב עליתי על מדים והצטרפתי לחזית הדרומית.
 
באותם ימים לא הייתה גישה לעיתונאים חופשיים לקרבות ולכוחות הלוחמים. היה לנו פול מטעם דובר צה"ל של עיתונאים מגויסים, אנשי מילואים שהוצמדו ליחידות לאורך כל תקופת המלחמה. אנחנו שלחנו את הכתבות לדובר צה"ל, והוא זה שחילק אותם למערכות השונות.

לא היו אז טלפונים ולא היה קשר קבוע, אבל מצאנו דרכים להעביר את החומרים - פעם אפילו בהליקופטרים שבאו לקחת פצועים - וכך העברנו ידיעות מתקופת ההמתנה ולאחר מכן מהקרבות עצמם.

אני הצטרפתי לזחל"ם ולשני הג'יפים של המפקדה של אריק שרון, ולמעשה במהלך כל המלחמה וגם אחריה הייתי צמודה אליו. ההודעות שאני והעיתונאים האחרים העברנו היו ללא שם - "דובר צה"ל מודיע מאזור הקרבות". רק אחרי שחרורי כתבתי ספר בשמי, "יומן סיני 67'" והוא כלל חוויות אישיות יותר.

את רגע פרוץ המלחמה אני זוכרת היטב. כבר ישבנו בכלי הרכב, חיכינו, וידענו שהרגע קרוב. ידענו על מתקפת חיל האוויר שהחלה, וכבר היינו במצב של התנעה. ישבתי בג'יפ כשלצדי חבר, דב שיאון, שאחרי המלחמה התחתנתי איתו, אבל לפניה היינו זרים. ואז אריק נתן את הפקודה: "נוע נוע סוף". ואכן נענו, לפי תוכנית מסודרת.
 
הקרב הראשון היה די קרוב: עברנו את הגבול ונלחמנו באום-כתף. אריק היה מפקד אוגדה, ולכן נענו לאורך הגזרה ועברנו בין היחידות והגדודים. הייתי האישה היחידה בחזית - מילואימניקית משופשפת, עיתונאית וסופרת ותיקה, ולא קצינה צעירה. דרשתי מתוקף המקצוע שלא יהיה הבדל ביני ובין עיתונאים גברים.

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, ובלחץ ציבורי גדול, מונה אבי לשר הביטחון. במהלך תקופת ההמתנה הוא בא לבקר אותנו, וגם תוך כדי המלחמה, כשהגענו לתעלה, הוא הגיע למקום, וכך הרווחתי ביקורי משפחה. אבי תמך מאוד בשיבוץ שלי בחזית, ואני חושבת שגם קיבלתי את השיבוץ בזכותו. זה לא היה מובן מאליו. יש לזכור: חמישים שנה אחורה, לא היו חיילות בשירות קרבי.

בתחילת המלחמה היה לי קשה מאוד. לא שלא ראיתי מתים קודם לכן, אבל לראות חיילים מתים זה משהו אחר. לנו לא היו חללים רבים, היו בעיקר פצועים, אבל כשנכנסנו למפקדות ולמשלטים של הצבא המצרי היה קשה מאוד לראות את המתים - וגם את אלו שבורחים.
 
לא היה פשוט להיכנס למגורי הקצינים, לראות שם חפצים אישיים ותמונות של משפחות, להבין שחיו שם אנשים. לא היה בי שום רגש באף שלב לצבא המצרי, שום שנאה, אבל היה לי ברור שזה האויב שלי. למרות שהיה לי נשק והחטיבה הייתה לוחמת וכובשת, לא ראיתי בזה משימה שלי. לא ביקשתי לירות ובטח לא להרוג. גם לא הרגשתי שאם אלחם אציל משהו. הייתה לי רק הבנה שהמלחמה הזו הכרחית.

אני באה מרקע פוליטי. הייתי כבר בת 28 ומשויכת בדעותיי לשמאל, אבל היה ברור לי שזו מלחמת הגנה הכרחית ולא היו לי בשלב הזה שום התלבטויות. גם סביבי, אני מוכרחה לספר, הייתה תחושה שמוכרחים לעשות את זה, אבל לא היו "מורעלים". זה היה צבא לוחם, מאומן טוב, מסודר. אבל זה לא אומר שהקרבות לא היו קשים ושהניצחון הלך ברגל. 

חוויה קשה נוספת שלי הייתה סביב עניין השבויים. לא היה פשוט לראות מספרים גדולים של חיילים בשבי, כולל קצינים בדרגים גבוהים. לאלה שברחו נתנו לברוח, לא רדפנו אחריהם, והיו לא מעט שזרקו את הנעליים וברחו, אבל היו גם שבויים שהרימו ידיים והיה צריך לשמור עליהם, כאלו שלא נשקפה מהם סכנה.

אבא שלי אמר משהו שנחרת אצל כולנו בראש. הוא אמר שהוא יכול לתאר לעצמו כמה איום ונורא להיות צבא מובס. כשהוא בא לבקר בתעלה עם עזר ויצמן וקצינים אחרים, והם ראו גופות של חיילים מצרים שקפצו למים ונסחפו או נורו וטבעו, הוא חש חמלה גדולה.

הכרתי מפקדים רבים בחיי, אבל לא היה כאריק שרון. גם בקשר עם החיילים, גם בהשראה, גם בתחושת הביטחון שהעניק.

 
היינו בעיצומם של הקרבות כשהכוחות שלנו נכנסו לירושלים. את ההודעה קיבלנו בקשר ואריק העביר את המסר הלאה: הר הבית בידינו. ההודעה התקבלה בהתרגשות גדולה, אבל אני הייתי אמביוולנטית. מבחינתי היה צריך לנצח במלחמה, אבל לא גדלתי בבית שמחפש את ארץ ישראל השלמה או כיבושים.

בשבילנו הצבא היה צבא ההגנה לישראל. כך חונכנו. ברור שעניין ירושלים היה מרגש, אבל כבר אז לא שמחתי שכבשו את המסגדים. שמחתי על הכותל, למרות שאנחנו משפחה אתאיסטית כבר כמה דורות. מובן שגם מהפן ההיסטורי זה היה הישג חשוב.

בתום המלחמה הייתה זו הסקרנות שהובילה אותי אל הכותל, וזמן קצר לאחר שהמלחמה הסתיימה, כאשר הזדמן לנו, יצאנו דב ואני - אז כבר היינו על סף נישואין - לירושלים. מכיוון שנשארתי מסופחת למפקדה של אריק גם לאחר המלחמה, נסענו גם למקומות אחרים, לבית לחם וליריחו.

צריך לזכור, עם המצרים הגענו לתעלה ובכלל לא הייתה שאלה שזו מלחמת הגנה וניצחון אדיר, אבל העניין של הסורים היה סיפור אחר, ובאשר לירושלים - ב-1967 זו הייתה מבחינתי ירדן, לא הפלסטינים ולא טרור.
  
סבי וסבתי מצד אמי היו ירושלמים, ובעיר העתיקה התגוררו משפחות רבות של חברים אישיים שלהם. אחרי המלחמה הם יצאו לחפש ולבקר אותם. לפני קום המדינה גם אני הייתי ילדה שמסתובבת במזרח העיר. הכרתי משפחות ערביות, את הסמטאות ואת השווקים. כך שמבחינתי שבתי למקומות המוכרים, ואמא שלי שמחה במיוחד לשוב לשם.

בשבילי, בשלב הזה, יותר מכיבוש - זו הייתה הבטחה לשלום. אני זוכרת שנסענו ברחבי יהודה ושומרון בגי'פ לא ממוגן, ודיברנו עם אנשים בבתי קפה ביריחו וגם בעיר העתיקה. תוך כדי שיחה עם אותם אנשים, שבכלל לא היו אויב מבחינתי, עלתה התחושה שזה עניין זמני, שהשטחים הם רק קלף מיקוח.

ואז הגיעה אכזבה גדולה מהתגובה הערבית - סירוב מוחלט למשא ומתן כלשהו. לאחר מכן ממשלת האחדות התפרקה והחלו לצוץ סימנים שהרווחנו לא רק את המלחמה - אלא גם את השטחים.

בראייה לאחור, אי אפשר להפריד את מלחמת ששת הימים ממלחמת יום הכיפורים. אחת משלימה את האחרת. לאחר ששת הימים החלה תקופת ביניים. מצד אחד היה ברור שאין פרטנר, מצד שני מצאנו את עצמנו בארץ שבה מיליוני פלסטינים.
   
זו הייתה תקופה של אכזבה שלא קרה משהו מיידי והיה ברור שנדרש עוד מהפך גדול כדי להגיע באמת לשלום. ואז הגיעה מלחמת יום כיפור, שהיא מבחינתי באמת חלון הזדמנויות אמיתי שלא נוצל.

מה שכן קרה הוא חתימת הסכם השלום עם מצרים. הישג שהוא מבחינתי נספח נוסף של מלחמת ששת הימים. נדרשה עוד מלחמה אחרי התבוסה הנוראה של המצרים, כדי שסאדאת יבין שלא יוכל להחזיר את השטח דרך שפיכות דמים, אלא רק בדרך של משא ומתן לשלום.

וכך, בעיניי, מאז 1973, ומלבד השלום שהשיג רבין עם הירדנים, אנו צועדים בדרך רצופה במכשולים מכוונים נגד השלום. שלום נורמלי, כזה שאפשר לחיות בו, לא רק פירורים.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg