נראים טיפה שונה מהמיינסטרים? אכלתם אותה
כל מי שהוא קצת "אחר" מהמיינסטרים שהתקשורת הישראלית כה אוהבת לייצג, חוטף צרורות של אש עד שייפול שדוד לרגליה. ככה זה במלחמת קיום
מורה ערבייה, שר חרדי, שופט עליון סרוג ופעיל זוטר בבית היהודי נכנסים למהדורות החדשות: זו אינה תחילתה של בדיחה, אלא תמונת מצב עגומה למדי של כאן ועכשיו בחברה הישראלית.
המורה הערבייה היא ג'יהאן ג'אבר מטייבה, שכיכבה בסרטון שבו היא נראית מזמרת עלי דרבוקה את שיר הילדים 'גשם-גשם מטפטף' בעודה מרביצה בדרדקי טייבה את רזי השפה העברית. הסרטון הפך וירלי, ובמהרה גם צצו החיקויים המעליבים. השיא כמובן הוא חיקוי נלעג ב'ארץ נהדרת'. זה לא היה קשה מאוד: מבטא ערבי, מראה מלא שבחברה המערבית אין שום בעיה ללגלג עליו, דרבוקה וטון דידקטי – ממש השילוב הקומי המושלם.
השר החרדי הוא יעקב ליצמן מיהדות התורה. במוצאי השבת האחרונה התראיין השר לדנה וייס בחדשות 2, ובפעם הבאה שמישהו ישאל מדוע החרדים אינם מתגייסים - ליצמן יוכל לומר שבמלחמה אחת הוא כבר השתתף. זה לא היה ריאיון, אלא קרב. וייס הלמה בשר, הטיחה בו האשמות קשות וכמעט רטנה על כך שהוא פופולרי בציבור. ליצמן היה אדיב כהרגלו, מה שלא ממש עזר למתן את התוקפנות של וייס. זה היה מחזה לא נעים. עיתונות לא צריכה להיות רכה ומלטפת, אבל גם לא צריכה לטרוף. יש כללי נימוס שמותר להחיל גם על נבחרי ציבור, ואלה לא יושמו כאן בשום צורה.
השופט העליון הסרוג הוא דוד מינץ. מהרגע הראשון שבו התבשרנו על מינויו לבית המשפט העליון היה ברור כי המתקפות משמאל יחלו. זה צפוי, זה כמעט טבעי. אליטות ששומטות את אחיזתן ומרגישות שהן מאבדות את המדינה נוטות להיות מאוד מלודרמטיות.
מי שייצג נאמנה את המתקפה על מינץ היה העיתונאי רביב דרוקר, שבמאמר ב'הארץ' ציין - בקשר לעתירה שבה היה מעורב בדרישה לחשוף מידע על שיחות שנערכו בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לשלדון אדלסון ועורך 'ישראל היום' עמוס רגב – כי "בקיאים ומבינים הזהירו אותי שהשופט מינץ אינו ידוע דווקא כתומך נלהב של חופש המידע". הנה, כבר בהתחלה נדביק לכם תווית על האיש, כדי שתדעו מה לחשוב עליו. גם בהמשך המאמר דרוקר נשאר זהיר ועדין, אבל מהלעומתיות מול מינץ אי אפשר היה להתעלם - היא נדפה מכל מילה בטקסט.
רבים אחרים בתקשורת פשוט כינו את מינץ "השופט המתנחל", הדביקו לו את התווית המוטה מראש ובדיעבד, ובעצם פסלו את המינוי כרציני וראוי. הם ניסו לקבע בציבור את התחושה שהאיש הושב על הכיסא הרם בזכות קומבינה פוליטית מלוכלכת. כמובן, שום דבר כזה אפילו לא נרמז בעשרות שנים של מינוי שופטים בעלי דעות שמאל, אפילו שמאל קיצוני.
הפעיל הזוטר בבית היהודי הוא דורון ביינהורן. במקרה זה מדובר כבר באחד הרגעים הקומיים העוצמתיים ביותר שניפקה הטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות. ספי עובדיה, הכתב הפוליטי של חדשות 10, פתח ביום ראשון השבוע בדרמטיות את מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ עם פצצה: בנו של תא"ל יוסי ביינהורן ממשרד מבקר המדינה, מחבר הדו"ח על מבצע 'צוק איתן', הוא "פעיל פוליטי בולט במפלגת הבית היהודי".
כדי להמחיש את בכירותו של ביינהורן הבן הציג עובדיה בפני הצופים כרזה המודיעה על ריצתו של ביינהורן ינוקא לראשות פורום הצעירים של המפלגה. "באותה כרזה הוא גם מגדיר את עצמו, כמו שאת רואה, תמר, כ'איש של בנט'", נעץ עובדיה את המסמר האחרון. אלא שמהר מאוד התברר שמדובר במסמר חלוד: ביינהורן עובד במשרד פרסום ויחסי ציבור שבו מועסקים חבר'ה צעירים כמותו, שמתמחים בדחקות רשת וירליות, והם יצרו על חשבונו את הכרזה הפרודית הזו. לא ראשות פורום צעירים ולא נעליים. תוך דקות אחדות התמלאו הרשתות החברתיות בבדיחות על חשבונו של הכתב הפוליטי שנפל בפח ולא חיפש שתי דקות ב'גוגל' לפני הפרסום, וחדשות 10 התנצלו על התקרית המביכה למחרת בסוף המהדורה.
עד כאן הצחוקים. אבל בואו נניח שביינהורן אכן היה פעיל פוליטי בכיר, ואפילו מקורב לנפתלי בנט. אגב, בפועל מדובר בפעיל זוטר ששובץ במקום ה-103 ברשימת הבית היהודי לכנסת. האם כשלעצמו זה אמור להטיל רבב בכתיבת דו"ח ביקורת על מבצע צבאי בידי אביו? לא נתחיל אפילו למנות את הקשרים ההדוקים - חלקם משפחתיים וחלקם חברויות ארוכות שנים - שממלאים את הגופים הבכירים במדינה שתי וערב, ושלעתים קרובות יכולים להימצא בסוג כזה או אחר של ניגוד עניינים. האם מישהו טען פעם ברצינות שעבודתו של פלוני במשרה מסוימת צריכה להיפסל או להיות מבוקרת מראש מכיוון שהוא חבר של אלמוני או קרוב משפחתו? מובן שלא. עד שמגיעים הדוסים ומשתלטים לנו על החיים.
המכנה המשותף בין המורה הערבייה, השר החרדי, השופט הסרוג והפעיל הזוטר בבית היהודי ברור: מבחינת תקשורת המיינסטרים מדובר ב"אחרים" - כלומר, כל מי שאינו יהודי, חילוני ושמאלני. ה"אחר" מבהיל אותם. וכן, גם הערבייה הישראלית מפחידה אותם. כי האחר באשר הוא משתלט על המדינה שלהם, משנה בה את התרבות, את הערכים ואת החיים עצמם. כל מי ששייך לאחד מהמגזרים האלה – חרדים, דתיים-לאומיים או ערבים - עומד כמעט חסר הגנה אל מול התקפותיהם של מי שיותר מדי שנים מנווטים כרצונם את השיח הציבורי.
החדשות הטובות הן שמדובר בשירת הברבור. ירצו או לא ירצו, הדמוגרפיה והשכל עושים את שלהם, והחברים הללו הופכים למיעוט. החדשות קצת פחות טובות הן שככל שהם יחושו יותר ויותר כמיעוט נרדף, כך יגבר מינון הארס. לפעמים זה יהיה מצחיק כמו במקרה של ביינהורן, אך ברוב הפעמים הרבה פחות. לא נורא, תמיד נוכל לפתוח 'יו-טיוב' ולהיקרע מהערבייה הזו שעושה גשם-גשם מִטפטף.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם