קורבנות העולם הגברי? די להיות תינוקות
הייצוג התמידי שלנו הנשים, כקורבן הנצח של העולם הגברי, לא מועיל לנו במאומה. ביום האישה כפי שהוא נחגג כעת כרגע אני בעיקר סוגרת את הרדיו כדי לא לשמוע איך אנחנו הופכות במו ידינו את המהפכה הפמיניסטית לקבר החלומות הגדולים של האמהות שלנו
המשוררת האגדתית דליה רביקוביץ' ערכה ראיון זמן קצר לפני מותה. אני זוכרת שהקשבתי לראיון ולא האמנתי למה שאני שומעת – במקום לדבר על שירה ופיוט היא דיברה על כסף. היא דיברה על כסף כמו באסטיונרית בשוק ולא כמו משוררת. היא דיברה על כסף כאילו שכסף זה הדבר הכי חשוב בחיים, היא דיברה על כסף כאילו שכסף לא מגעיל אותה, והוא אמור להגעיל אותה, אחרי הכל היא מעבר לענייני החומר, אחרי הכל היא משוררת.דליה רביקוביץ' הלכה לעולמה כשהיא כמעט חסרת כל, כמי שידעה מחסור אמיתי היא העניקה מתנה עצומה לנשים שהקשיבו לה – אל תחיו כמוני, אל תמותו כמוני, תעשו כסף. הראיון הזה טלטל אותי, אכזב אותי, ציער אותי.
יום למחרת כל התחושות האלה נעלמו ונשארתי עם החלטה אחת – אני הולכת לעשות כסף, כמה שיותר כסף, זה עולם קשוח אבל אני יכולה עליו, רק עם עם כוח, רק עם בעיטות למוח. אישה צריכה חדר משלה ובית משלה וחשבון בנק נטול מינוס משלה ופנסיה משלה, זה הבסיס ההכרחי לחיים, אחר כך העצמה נשית.
יום האישה היה עד לפני כמה שנים יום חג עבורי, כמי ששייכת למגדר הנשי ואוהבת אותו אהבת נפש – היום הזה היה תמיד יום משמח ואפילו מרגש. בשנים האחרונות זה הפך ליום עצוב – יותר ויותר אני מרגישה שהייצוג הנשי בכנסת, באקדמיה ובתקשורת מחליש אותי כאישה, לא מחזק אותי.
בין אם נאהב את זה ובין אם לא – האדם בחברה המערבית של ימינו הוא מוצר, כל מי שהיה בראיון עבודה אי פעם הרגיש את זה על בשרו. בין אם נאהב את זה ובין אם לא – מי שמעריך כמה המוצר הזה שווה הוא בדרך כלל גבר. אני לא מתכחשת לעובדה שמרכז הכוח הכלכלי והחברתי מצוי עדיין בידי גברים, רק תביטו על הייצוג המספרי של נשים בכנסת ובממשלה כדי להבין עד כמה.
הטענה שלי היא אחרת – הטענה שלי היא שאנחנו עושות הכל כדי להנציח את זה במקום להילחם בזה. המנעד השלם שבין הטרדה מינית ועד אונס הפך לחזות הכל. אין יותר ענייני נשים פרט לעניין הזה. בכל פעם שאני מקשיבה לאופן שבו אנחנו מייצגות את עצמנו בהקשר הזה, אני מדמיינת שאני גבר שמחפש כוח אדם פרודוקטיבי ומיד נמלאת דאגה.
שימו לב כיצד אנו הנשים מציגות את עצמנו: נטולות חופש בחירה, מוסללות, סבילות לנצח, מובלות, נעדרות יכולת להבחין בין טוב לרע, נטולות אחריות על מעשים שביצענו, נטולות יכולת לשקר, קורבנות תמידיות של החיים, חסרות ישע באופן מוחלט.
אתם יודעים למי יש עוד מאפיינים כאלה? לילדים, בעצם גם לא - לתינוקות, או לעדר כבשים פועה. איזה בעל עסק ירצה להעסיק תינוקת? איזה מנכ"ל יחשוב שכבשה זה בדיוק מה שהוא צריך לתפקיד בכיר בחברה שלו?
מהפחד האיום שלא ליפול למלכודת המניפולטיבית של "האשמת הקורבן", אנחנו הופכים את הנשים למשהו שדומה לבן אדם תבוני אבל לא באמת.
קחו למשל את הפרק האחרון בארץ נהדרת: שתי נשים מנסות להיחלץ מ"חדר בריחה". הן עוברות דרך סלומינסקי, אלון קסטיאל, אופק בוכריס ומשה איבגי, כשכל אחד מהם מתעלל בהן בדרכו החיננית. הן מוצגות כמבוהלות, מפוחדות וחסרות אונים. העולם כולו עוין להן והמקום הכי בטוח בשבילן הוא הבית. אולי המטבח, כולם יודעים שבישול הוא תרפיה נהדרת.
אני מניחה שפמיניסטיות רבות עפו על הפרק הזה שמלעיג לכאורה את המטרידנים ותומכיהם, אני מניחה שהכותבים חשו שהם מעצימים את המגדר אבל אני אישית שנאתי אותו. שוב אנחנו חלשות, קורבנות ונסות על נפשנו.
הנה מה שאני חושבת – אם כל התכניות התקינות פוליטית לא היו מייצגות אותנו כך – אז אולי לארץ נהדרת היו גם כותבות, ולא רק כותבים.
הכפירה שלי היא בעצם הטענה שהייצוג התמידי שלנו הנשים כקורבן הנצח של העולם הגברי, לא מועיל לנו במאומה. אין שום דווידנטים שאנחנו גוזרות מהלך הרוח הפמיניסטי הזה שהולך ומתעצם ושבו האישה תמיד מסכנה או מוטרדת או קורבן. אם כבר אז להיפך – בסופו של תהליך אנחנו משרישות עמוק את מה שנלחמנו בו מלכתחילה – אנחנו פשוט חלשות מדי.
והנה מה שכואב לי באמת – זה פשוט לא נכון. בחיים האמיתיים אנחנו לא כאלה, בחיים האמיתיים יש לנו שיקול דעת, יש לנו אפשרות בחירה, במקרים רבים אנחנו מסוגלות לומר "לא", ואנחנו גם עושות את זה. זה לא שאין אונס, או פגיעה או הטרדה מינית בעולם, בוודאי שיש. אלא שלתחושתי לפחות מה שיגרום לגבר מועד לפורענות לחשוב פעמיים לפני שהוא מתייחס לאישה כאל סובייקט, זה לא אם היא תשריש את עצמה כקורבן נטול בינה, אלא אם היא תהיה הבוסית שלו. וכדי להפוך לבוסית שלו עליה להיות אטרקטיבית מאוד בשוק העבודה. ומה שאנחנו עושות, זה בדיוק ההיפך.
זמן קצר לפני מותה, דליה רביקוביץ' החליטה להסיר את הכפפות ולומר את האמת – אישה צריכה כסף. היום, ממרום גילי אני יודעת היטב עד כמה האישה הטובה הזאת צדקה ועד כמה אני חבה לה הרבה ממה שיש לי. הקול שלה היה קול של העצמה אמיתית דווקא מכיוון שהוא הופנה כלפי הנשים וכלפי מה שהן חייבות לעשות כדי לצלוח את מסע החיים, במקום לזעוק "אני קורבן!" היא אמרה – קחו אחריות.
כשירבו קולות כאלה אחגוג מחדש את יום האישה, כרגע אני בעיקר סוגרת את הרדיו והטלוויזיה ביום הזה כדי לא לשמוע איך אנחנו הופכות במו ידינו את המהפכה הפמיניסטית לקבר של החלומות הגדולים שהיו לאמהות שלנו.
אקו"ם