"לך תוכיח שבן 93 צריך קוצב לב בגלל השואה"
ניצולים רבים חיים מתחת לקו העוני, והגורם העיקרי המונע מהם לקבל את המגיע להם הוא הביורוקרטיה, שהקשישים אינם יודעים להתמודד עמה. "מטרטרים את הניצולים, והם אינם מודעים לזכויותיהם"
שושנה בוטוין (70), בת לניצול שואה בן 93, החליטה לפני כמה חודשים שהגיע הזמן לדאוג לרווחתו הכלכלית של אביה. "אבי הוא יליד 1922", היא מספרת לאפליקציית החדשות 360, "ומכיוון שעלינו לארץ בשנת 1957, רק ביולי לפני שנתיים הוא התחיל לקבל את הקצבה שמגיעה לו ממשרד האוצר". הסיבה: "לא חשבו שיהיו עוד עליות אחרי 1953, ולכן רק מי שהיה אז בארץ הוכר כניצול שואה וקיבל את הכסף".בוטוין מספרת שאחת הבעיות המרכזיות בקבלת הזכויות היא שאין מי שיסביר לניצולים בשפה ברורה מהן הזכויות שלהם. למעשה, אחרי תחקיר ארוך של 360, נראה כי אין גוף או גורם מוסמך אחד שיכול לספק תשובה לשאלה הפשוטה: "איפה הכסף של ניצולי השואה?".
"לאט, לאט נכנסתי לנושא הזה, לקח זמן עד שהבנתי את כל מה שקורה שם", מספרת בוטוין. "בכל פעם נאלצתי לשלוח טפסים כדי שיכירו במחלות של אבי ובמצבו הבריאותי. למשל, כבר שלוש שנים שאבי חי עם קוצב לב, ובוועדה רוצים הוכחה שזה בגלל השואה. איך אפשר להוכיח שהשואה היא סיבה לקוצב לב עבור אדם שהגיע לגיל 93?".
לבסוף, אחרי מלחמות מתישות שנאלצה בוטוין לנהל מול המדינה, היא הצליחה להעלות עבור אביה את אחוזי הנכות מ-20 אחוז ל-84 אחוז. כל אחוז נכות שווה 55.75 שקלים בחודש. "ההטבות האלה הן הפנסיה של אבא שלי", היא מבהירה. "בלעדיהן איכות חייו הייתה ירודה בהרבה. ואולם, אף שהמאבק הביורוקרטי שלה נחל הצלחה, הוא אינו מספיק.
"אבי מקבל 960 יורו פעם בשלושה חודשים מהגרמנים. מה-4,500 שקל שמגיעים לו מהאוצר, מורידים לו בכל חודש את הסכום שהוא מקבל מהגרמנים, שזה 300 יורו. מה זה העסק שלכם, כאן במדינה, מה נותנים הגרמנים? איזו חוצפה זאת. מדינת ישראל צריכה לתת את ההטבות לפי החוק ולפי מה שהיא קבעה. בזכות הפיצויים שאבי מקבל מהגרמנים הוא מצליח להתקיים בכבוד. הוא לא חי משקל שהוא מקבל ממדינת ישראל, זאת הטבה חדשה שהתחילה לפני שנתיים", היא מספרת.
בבי גורן (62) מהוד השרון מספר סיפור דומה. אחרי שהאזין לריאיון שנערך ברדיו עם מנכ"לית עמותת "אביב", שנוסדה כדי להקל על ניצולי השואה בקבלת ההטבות מהמדינה, הוא הבין שאיכות חייה של אמו יכולה להשתנות.
"החלטתי להתקשר לעמותה כדי לנסות את מזלנו ולקבל את הזכאות לפיצויים, אף שבעבר אמי ניסתה שלוש פעמים לקבל את ההטבות המגיעות לה מהמדינה ללא הצלחה", הוא מספר. "בכל פעם דחו ופסלו אותה בגלל שהיא הייתה צעירה מאוד בזמן שמשפחתה ברחה מגרמניה. לפי מה שאמרו לה, רק מי שהיה בגיל בית ספר זכאי לקבל את ההטבות.
"לבד היא לא הייתה מסוגלת לטפל בכל הבירוקרטיה, הניירת, המעקב וכל מה שכרוך בקבלת ההטבות. התהליך מתיש מאוד. הסיכויים של הניצולים שאין להם עזרה לקבל את ההטבות הם קלושים. אף שאימא שלי היא אישה צלולה, ועשתה הרבה בחיים, היא לא הייתה עומדת בזה. היא אמרה לי שרק מלראות את כל הניירות האלה נהיה לה חושך בעיניים".
גורן מספר שרק לפני כמה חודשים קיבלה אמו אישור סופי שלפיו היא זכאית ל-85 אחוזי נכות. "גם בנושא הזה היינו צריכים להביא אישורים רפואיים מלפני 20 שנה, ובהם פירוט ממה אמי סבלה. זה עלה לנו בזמן, סבלנות ועצבים", הוא אומר.
בדו"ח מיוחד בנושא סיוע המדינה לניצולי שואה שפורסם בשבוע שעבר מתח מבקר המדינה יוסף שפירא ביקורת חריפה על שורה של משרדים ממשלתיים וטען כי המדינה אינה עושה מספיק עבור ניצולי השואה. לדברי המבקר, משרד הרווחה לא ניצל כ-60 מיליון שקלים שהקצתה הממשלה לניצולי השואה בשנים 2014 ו-2015, וב-2016 ניצל רק כ-4.3 מיליון שקלים מתוך תקציב של 40 מיליון.
בדו"ח נכתב כי "בשל אי-ניצול התקציב נבצרו מניצולים שירותים שיכלו לשפר את רווחתם, לרבות ארוחות חמות, טיפולי בריאות, לחצני מצוקה, ובעיקר פעילות חברתית שהייתה יכולה להפיג - ולו במעט - את תחושת הבדידות, שהיא קושי מרכזי לרבים מהניצולים".
לפי הדו"ח, החקיקה בנושא סבוכה, לא בהירה ו"עשויה טלאי על טלאי", וניצולים רבים שאינם בקיאים באפשרויות חיפוש באינטרנט ואף אינם שולטים בשפה העברית מתקשים בהבנת הזכויות המגיעות להם. עוד נאמר בדו"ח כי כרבע מאוכלוסיית ניצולי השואה עלו בשנות התשעים מברית המועצות לשעבר ללא בסיס כלכלי, ונשענים בעיקר על קצבאות מהביטוח הלאומי. "קולה של אוכלוסייה זו אינו נשמע. בלית ברירה הם מסתגלים למצבם, מסתפקים בחיי צנע ומוותרים על מילוי צרכיהם הבסיסיים", נכתב בדו"ח.
חלק עיקרי בדו"ח הופנה כלפי הרשות לזכויות ניצולי השואה, שלדברי המבקר אינה ממלאת את תפקידה כגורם מתווך בין משרדי הממשלה לבין הניצולים. "בהיעדר יד מכוונת ובהיעדר תיאום נוצר חלל במענה לצרכים של ניצולים בחלק מתחומי חייהם. לעומת זאת לעתים יש כפילות במתן שירותים, היעדר תעדוף וחוסר יעילות בהקצאת משאבים", נכתב.
בתגובה לדו"ח נמסר ממשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים כי "בספטמבר 2015 התחייב האוצר להקצות 40 מיליון שקלים לבסיס תקציב משרד הרווחה עבור פיתוח שירותים חברתיים לניצולי השואה, אך בפועל רק ב-20 ביוני 2016 הועברו 20 מיליון שקלים לטובת הנושא".
חברת הכנסת מרב מיכאלי אמרה בשעתו כי "ממשלת ישראל היא כושלת ושקרנית. גם כשאחרי מאבקים רבים היא 'הקצתה מיליונים לניצולות וניצולי השואה', הכסף לא הועבר, וכך 214 אלף ניצולים נמצאים בהזנחה נפשעת. אנשים אלו עברו תופת, הגיעו לארץ בדרכים לא דרכים ובנו אותה. חובתנו הבסיסית היא לדאוג לרווחתם - והממשלה הזאת פשוט לא עושה את זה".
לרגל יום השואה 2015, פרסמה הקרן לרווחת ניצולי השואה דו"ח שנתי והציגה נתונים מטרידים בנוגע למצב הניצולים במדינה. בישראל חיים כיום כ-190 אלף ניצולים – שני שליש מהם נשים. לפי ההערכות, בכל יום מתים כ-40 ניצולי שואה, כ-1,200 בכל חודש וכ-14,200 בכל שנה. "מספר הניצולים הולך ומצטמצם, עד שלא יהיו עוד ניצולים חיים בישראל", נכתב בדו"ח.
בקרן ציינו כי אף שבשנה האחרונה הצטרפו עשרות אלפים לרשימת ניצולי השואה – רובם המכריע מעדות המזרח. עוד ציינו כי שנת 2015 נרשמה כראשונה שבה מספר הניצולים החיים בישראל נמצא במגמת ירידה "עקב תמותה גוברת". גילם הממוצע עומד כיום על 86, כך שלפי ההערכות, תוך כעשור לא יישארו ניצולי שואה בישראל.
בסקר שערכה הקרן, ציינו 21 אחוז מהניצולים כי הם סובלים מקשיים ביורוקרטיים. 82 אחוז ציינו כי הם מודעים לזכויות המגיעות להם מהמדינה וממדינות אחרות המחויבות לשלם להם פיצויים (לעומת 75 אחוז בשנת 2014, שא"ר), אולם שיעור של 31 אחוז מהם טען כי אינו ממצה את כולן. סקר שביעות רצון שנערך בקרב ניצולים שפנו לנקודות הזכאות, העלה כי 85 אחוז מהמשיבים לא היו מודעים למכלול הזכויות וההטבות. "יש צורך בהקלה בתהליכים ביורוקרטיים", אמרו בקרן לרווחת הניצולים.
נתוני השנה שעברה אינם מפתיעים. לאורך השנים הצביעו מומחים, עמותות סיוע ומשרדי ממשלה האמונים על הטיפול בניצולים על המורכבות הביורוקרטית כגורם העיקרי המפריע לטיפול בקשישים ששרדו את התופת. הטענה הרווחת בקרב העוסקים בתחום היא כי מספרם הרב של הגופים המטפלים גורם לכך שניצולים אינם מודעים לכלל הזכויות, ובמקרים רבים אינם יודעים למי לפנות כדי לקבל את המגיע להם לפי חוק.
ישיבת הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, שהתקיימה ב-22 ביולי 2013, הייתה אמורה לשאת בשורה לניצולים החיים בישראל ולהביא לפתרון הבעיה. באותו יום הכריזו שר האוצר הטרי יאיר לפיד וחבר מפלגתו, השר לשעבר מאיר כהן, על העברת "הרשות לזכויות ניצולי השואה" ממשרד האוצר למשרד הרווחה.
"אנו לא עושים עבודה טובה מספיק בטיפול בניצולי השואה", הודה אז לפיד, והסביר כי "המהלך נועד להביא לאיחוד כלל הגורמים המטפלים בניצולים תחת קורת גג אחת". כשלוש שנים חלפו, ממשלה התחלפה באחרת, ועדיין לא הוקם הגוף שאמור היה להקל על הניצולים לממש את זכויותיהם.
לפי נתוני משרד הרווחה, בשנת 2016 חיו בישראל 194,468 ניצולים. קרוב ל-45 אלף מהם חיים מתחת לקו העוני ומכניסים פחות מ-3,000 שקל בחודש. לפחות 20 אלף מהניצולים אינם מקבלים את הזכויות וההטבות שמגיעות להם בארץ ובעולם על פי חוק. מדובר בהטבות משמעותיות, שנאמדות במיליוני שקלים ואמורות להקל על רבים מהם. הן כוללות בין השאר מימון תרופות שלא בסל, סיעוד וקבלת קצבאות מביטוח לאומי.
הכישלון במימוש הזכאויות לאורך השנים, שעליו הצביעו ניצולים, עמותות סיוע, וגם דו"ח השופטת דליה דורנר וגורמים המעורים בנושא, נובע מהביורוקרטיה המסובכת והמורכבת, שנכפית עליהם של העובדה שהטיפול בניצולים הוא באחריות "הרשות לזכויות ניצולי השואה" של משרד האוצר. זהו גוף שאמור לרכז, בין היתר, את הטיפול הממשלתי בזכאים, ולהפעיל מרכז מידע לאומי שאליו יוכלו לפנות.
עם זאת, המאגרים של הרשות אינם מכילים את כלל הזכויות הנוגעות לעשרות אלפי ניצולים, שזכאים בין היתר לגמלה מיוחדת לפי חוק "נכי רדיפות הנאצים". אפילו בחוברת הזכויות הרשמית שפרסמה "הרשות לזכויות הניצולים" בינואר השנה, הודגש כי "אף שהמידע בחוברת מקיף ומעודכן, אין לראות באמור בחוברת נוסח מלא ומוסמך של החוק והנהלים, ובכל מקרה – לשון החוק והנוהל היא הקובעת". כך נוצר מצב אבסורדי שבו ניצולים רבים לא מודעים להטבות שמגיעות להם, ומעבירים את שנותיהם האחרונות בתנאי מחיה מחפירים.
אבל בזמן שהמדינה מבזבזת זמן וכסף על הצעות ייעול שאינן יוצאות לפועל, זמנם של הניצולים אוזל. מסיבה זו בדיוק הוקמו במשך השנים עמותות הסיוע לניצולים כמו "הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל" ו"אביב לניצולי שואה", שמטרתן לעזור לניצולים באיפיון הקריטריונים המתאימים להם ברשימת הזכויות. אך גם במקרה זה, רבים מהניצולים אינם פונים לעמותות ונופלים בין הכיסאות.
בשנת 2011 הוגשה הצעת חוק שלפיה "תקום רשות מוסמכת שתרכז את כל הטיפול הממשלתי בניצולי השואה, ותשמש כגוף מקשר בין הממשלה ובין ועידת התביעות ומרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל, וכן בין הגופים השונים המסייעים לניצולי השואה".
את ההצעה הגישו חברי הכנסת לשעבר זאב בילסקי (קדימה) וזבולון אורלב (הבית היהודי), וחתמו עליה כ-80 חברי כנסת מכל קצוות הקשת הפוליטית, ביניהם מירי רגב, עמיר פרץ, דב חנין, שאול מופז, דליה איציק ואחמד טיבי. ואולם, ההצעה לא עברה את ועדת שרים לענייני חקיקה, ולאחר מכן נפסלה במליאה.
בדיקת העיתון "גלובס" העלתה רשימה חלקית של הזכויות והגופים האמונים על הטיפול בניצולי שואה, וחשפה טפח נוסף מהמורכבות שעמה הם נאלצים להתמודד. "הרשות לזכויות ניצולי השואה", למשל, מספקת לניצולים קצבת רפואה של 2,200 שקלים וכן פטור מתשלום על תרופות. אבל ניצול שואה שזקוק גם לטיפול סיעודי או למענק עבור רכישה של אביזרים חיוניים, כגון תרופות, יצטרך לפנות ל"קרן לרווחת ניצולי השואה", וכדי לקבל קצבת נכות על פגיעות נפשיות הוא יידרש לפנות לוועידת התביעות נגד גרמניה.
כאמור, הסכום הבסיסי לרנטה שניצול שואה בישראל מקבל הוא 2,200 שקל בחודש. ככל שהזכאות לאחוזי נכות עולה – כך גדלות הרנטה והזכאות להשלמת הכנסה. כלומר, הסכום המינימלי שמקבל ניצול שואה שמצבו הבריאותי טוב עדיין נמוך. לצד זאת, מי שמוגדר כניצול זכאי גם לתרופות חינם. אלה שתי הזכויות העיקריות והבסיסיות, אך גם אותן קשה מאוד לקבל בלי לדלג מעל מכשולים ביורוקרטיים.
אבל זה לא נגמר כאן. לפי החוק, ניצולי השואה זכאים לפטורים ולהנחות בתשלום מסים כמו ארנונה, מים וחשמל. אך כדי לממש את זכאותם הם נדרשים לפנות ביוזמתם לגופים האמונים על כך: לרשות המקומית צריך לשלוח טפסים כדי לקבל פטור מתשלום ארנונה, לחברת החשמל ולתאגידי המים כדי לקבל הנחות על תשלום המסים, ולמשרד הבינוי כדי לקבל סיוע בשכר הדירה.
המהלך שעליו התחייב לפיד אמור היה לתקן עיוות שנמשך שנים רבות. העברת הרשות לזכויות ניצולי השואה מהאוצר לרווחה נעשתה בין היתר כדי לאפשר למשרד הממשלתי שאליו פונים קשישים לאתר את הזכאים שביניהם במאגרי המידע, להכווין אותם, ולהעביר את הכספים המגיעים להם לפי חוק, מבלי לאלץ אותם לעבור את דרך החתחתים.
"רוב הזכויות של ניצולי השואה נמצאות ב'רשות לניצולי השואה' של משרד האוצר", אומר ל-360 פעיל בעמותת "אביב". "הרשות השתפרה מאוד בשנים האחרונות, אבל היא עדיין לא מדברת עם משרד הרווחה באופן אוטומטי. ניצול שואה שמגיעות לו זכויות צריך לגשת לרשות, ולאחר מכן צריך לדעת שהוא יכול לגשת למשרד הרווחה כדי לקבל תוספות, ואולי גם לממשלת גרמניה, כדי לקבל את מה שמגיע לו ממנה.
"לא נעשה פה משהו בכוונה כדי שניצולי השואה לא יקבלו את הכסף המגיע להם מהמדינה", ציין הפעיל, והדגיש כי בשנים האחרונות מורגש שיפור ביחס לניצולים ובחיזוק התקציבים הקשורים לטיפול בהם. לדבריו, "יש דבר אחד שהמדינה לא השכילה לעשות והיא לא יודעת לעשות: אין כיום גוף רשמי אחד שמרכז את הטיפול בכל הזכויות מכל משרדי הממשלה והגופים השונים בארץ, ויודע לציין גם את הזכויות המגיעות מגרמניה, מפולין ומאוסטריה. כתוצאה מכך נוצר מצב שמטרטרים את הניצולים, וזה גם מוביל לחוסר מודעות. מה שקורה זה שניצול שואה מתקשר 'לרשות לזכויות ניצולי שואה' ומקבל מהם שירות. אך הוא חושב שהוא קיבל את כל מה שמגיע לו, ולא יודע שהוא זכאי גם למשהו מממשלת גרמניה".
בצעד נוסף, שיצא לפועל בזכות התערבותו של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, קיבל משרד הרווחה לידיו את מספרי תעודות הזהות של הניצולים הזכאים לסיוע בארץ – מהלך שאפשר למשרד להצליב את המספרים עם נתוני הזכאות הנמצאים אצל הביטוח הלאומי ולגלות כי ישנם כ-20 אלף ניצולים שנפלו בין הכיסאות.
שר הרווחה חיים כץ הודיע לפני כחצי שנה כי הוא תומך במהלך שיעביר את הטיפול בניצולים למשרדו. "יש להפסיק עם הביזור של הגופים השונים, מכיוון שפעולה זו הוכיחה את עצמה לרעה", הסביר במסיבת עיתונאים. "לצערי, המידע על ניצולי השואה החיים בישראל היה שמור בסוד, סוד שהיה מנת חלקה הבלעדית של 'הרשות לזכויות ניצולי השואה' הנמצאת בחסות משרד האוצר".
גורמים נוספים במשרד הרווחה הבהירו בשיחה עם 360 כי הם רואים בהעברת הטיפול לידיהם מהלך מתבקש וכי מוטב לו היה נעשה כבר. "אנו מאמינים כי משרד הרווחה והשירותים החברתיים, המהווה כתובת לקידום רווחתם של כלל אזרחי ישראל, צריך לקבל לסמכותו את הטיפול בניצולים", אמרו. "בימים אלו, לאחר שיש בידינו לראשונה פרטים על הניצולים ומצבם, אנו פועלים לפשט את ההליכים הכרוכים במימוש זכויות עבורם".
קשה שלא לגחך מול המצב הנוכחי: לאורך שנים רבות מודעים כל הגופים הממשלתיים למכשול המרכזי שמונע את שיפור איכות חייהם של הניצולים, אולם אינם מצליחים או אינם מוכנים להתגבר עליו. כך שאפילו הצהרה ברורה על קיום מהלך לאיחוד שלל הגורמים לגוף אחד לא יוצא אל הפועל.
אז מדוע טורפד המהלך של לפיד? תלוי את מי שואלים. עמותות הסיוע וגורמים נוספים האשימו את פקידי האוצר, שלטענתם מנעו את מעבר "הרשות" למשרד הרווחה בגלל משחקי כוח מול משרדי ממשלה אחרים, שנבעו לכאורה מהתנגדותם להעביר את תקני העבודה של "הרשות" מהאוצר לרווחה. טענה נוספת שהועלתה היא שמשרד האוצר מצוי בניגוד עניינים מובנה, כמי שאחראי על "הרשות", שתקציבה למעלה מארבעה מיליארד שקל, אך גם על הריסון התקציבי – ואין לו אינטרס לשנות את הנוהל הקיים היום.
מנגד, במשרד האוצר תלו את עצירת המהלך דווקא בלפיד ובניצולים, שבמסגרת ישיבת הוועדה לביקורת המדינה ב-2013 טענו חלקם כי אינם מעוניינים במעבר לרווחה, כיוון שלטענתם מדובר במשרד ממשלתי זניח. "ההחלטה שלא להעביר את הרשות למשרד הרווחה הייתה של שר האוצר דאז יאיר לפיד", אומרים גורמים במשרד האוצר. "ההתנגדות הייתה גם מצד הניצולים עצמם, אשר הביעו התנגדותם, בין השאר בכנסת".
באוצר הודו כי אין ברשותו של משרד הרווחה מאגר מידע רלוונטי, והבהירו: "המאגר הרלוונטי והרחב ביותר נמצא אצל 'הרשות לזכויות ניצולי השואה', מאגר שגיבשה הרשות, והיא היחידה בעלת מאגר שכזה". לפי האוצר, "הרשות" מעבירה מידע לגופים רבים מדי חודש, ביניהם ביטוח לאומי, משרד השיכון, משרד הקליטה, קופות חולים, החברה להשבת רכוש, רשויות מקומיות ועוד.
מלשכתו של לפיד אישרו כי המהלך שעליו הכריז בראש חוצות לא יצא אל הפועל בסופו של דבר, בעקבות החלטה של השר לשעבר. "לצערנו", נכתב בתגובתם, "המהלך לא הושלם בשל ההבנה כי בשלב ההוא היה צריך להשקיע את עיקר המשאבים בטיפול בניצולי השואה בשנותיהם האחרונות, ולא במאבקים על גבם של הניצולים". עם זאת, בלשכה טענו כי "בתקופתו של לפיד כשר אוצר נעשה שינוי מהותי בהיקפי הכספים שהמדינה העבירה לניצולי שואה".
אקו"ם