ראשי » חדשות » בארץ

סיפוריהם של מדליקי המשואות ביום השואה

שישה ניצולים ידליקו משואות בעצרת ליום השואה שתתקיים ביד ושם. בין הנבחרים גם מקס פריבלר שניצל פעמיים מירי מול כיתת יורים ואלקה אברמוביץ ש-84 מבני משפחתה נספו בשואה

ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה יתקיים ביום ראשון הקרוב, ויצויין בעצרת הפתיחה הממלכתית ביד ושם. בעצרת יישאו דברים נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. את אבוקת הזיכרון יעלה יו"ר יד ושם אבנר שלו, ואת דבר נציג הניצולים תשא שורדת השואה אסתר מירון.
 
במהלך העצרת יועלו שש משואות של שורדי שואה לזכר ששת המיליונים. בין הנבחרים, מקס פריבלר שניצל פעמיים מירי מול כיתת יורים – בפעם הראשונה בזכות אביו, שדחף אותו לבור ההריגה ונפל עליו, כך שחסם את היריות; ואלקה אברמוביץ ש-84 מבני משפחתה נספו בשואה.

את המשואה הראשונה ידליק משה העליון, שנולד ב-1925 בסלוניקי שביוון. באפריל 1941 כבשו הגרמנים את סלוניקי ולאחר ימים ספורים נפטר אביו, אליהו. ב-7 באפריל 1943 הועלו משה, אמו ואחותו אסתר-נינה לרכבת והוסעו שבעה ימים בקרונות בהמות עד שהגיעו לאושוויץ. כל בני משפחתו המורחבת של משה נרצחו במחנה. העליון עבד בעבודות שונות ושרד כמה סלקציות.
 

ביוני 1946 הגיע העליון לארץ באניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד". הוא גויס להגנה באפריל 1948, לחם בחיל התותחנים במלחמת העצמאות ונפצע באחד הקרבות. הוא שירת בקבע 20 שנה ועבר לעבוד במערכת הביטחון. בשירות המילואים הועלה לדרגת אלוף משנה. במשך 15 שנה הוא היה יושב ראש ארגון ניצולי מחנות ההשמדה יוצאי יוון בישראל, והיום הוא נשיא הכבוד.

את המשואה השנייה ידליק משה יעקובוביץ', שנולד למשפחה חסידית בוורשה ב-1929. ערב מרד גטו ורשה נתלו ברחובות מודעות שהזהירו את תושבי הגטו שהגרמנים מובילים אותם להשמדה. "בליל הסדר באפריל 1943 שמענו יריות. ירדנו לבונקר, והיינו שם שבעה ימים עד שהגרמנים התחילו להרוס ולשרוף. לא הייתה לנו בררה. יצאנו בידיים מורמות. הובילו אותנו באמצע הרחוב עד שהגענו לאומשלגפלץ. באותו היום, 24 באפריל 1943, אבא שלי נרצח", סיפר יעקובוביץ'.
 

יעקובוביץ' הוסע למחנה המוות מיידנק עם אמו, שני אחיו וסבו. משה וסבו נשלחו למחנה בודז'ין ליד קרשניק, לא הרחק מלובלין, והועסקו בכריתת עצים, בניסורם ובבניית בתים. קבוצת עובדים, ובהם הסב, הוצאה במשאית ליער, וכל העובדים נורו למוות.

בסוף 1943 הועבר יעקובוביץ' למחנה הריכוז מיילץ והועבד בעבודות פחחות במפעל לייצור מטוסי תובלה. ממיילץ הועבר לעבודה במכרות המלח בווייליצקה ולפלוסנבורג שבגרמניה. עם התקרבות הצבא האמריקני הובלו האסירים לכיוון דכאו. יעקובוביץ' הצליח להתחמק ולחבור לכוחות השחרור האמריקאים.

הוא קיבל מסמכים שאפשרו לו להגר לארצות הברית, אבל ב-1946 הגיע דוד בן-גוריון לפרנקפורט: "שמעתי אותו, והחלטתי לעלות לארץ ישראל". באפריל 1948 הגיע יעקובוביץ' לארץ ישראל. הוא לחם בשורות האצ"ל ולאחר מכן בשורות צה"ל במלחמת העצמאות בחזיתות סוריה וירושלים.

את המשואה השלישית תדליק ז'אנין סבן-בוהנה שנולדה ב-1929 בנמור שבאלג'יריה (כיום חזאואה). ב-1938 היגרה משפחתה לפריז ובמאי 1940 כבשו הגרמנים את צרפת. לאחר שנה נפטרו אביה של ואחיה הגדול של סבן-בוהנה. אמה הבריחה לדרום צרפת את האח והאחות הגדולים, אודט ומוריס, וז'אנין נותרה בפריז וסייעה בפרנסת המשפחה.
 

ב-16 ביולי 1942 פשטו שוטרים צרפתים על הרובע ודפקו על דלת הבית ברחוב ויי דו טמפל. סבן-בוהנה ובני משפחתה לא נלקחו באותו יום בזכות אזרחותם הצרפתית אך צפו בחבריהם ובשכניהם הקרובים נלקחים, ובהם ילדי השכונה שאתם שיחקו ואתם חלקו ארוחות.

סבן-בוהנה ובני משפחתה קיבלו מכתבים משכניהם העצורים במחנות הריכוז בצרפת, לפני שגורשו אל מותם, ובני המשפחה ניסו לסייע להם במשלוחי מזון. האח מוריס שב לפריז כדי לעזור לבני המשפחה אך נתפס, גורש לסוביבור ונרצח.

סבן-בוהנה ואחיה הוסתרו אצל איכרים בכפר מחוץ לפריז ובתחילת 1944 ברחו לדרום צרפת, שם חיו בכפר קטן ושרדו בעזרת בעלה של האחות הגדול. אחרי המלחמה שבה סבן-בוהנה לאלג'יריה ונישאה, והזוג עבר לצרפת. ילדיהם עלו ארצה וב-1992 חברו אליהם בני הזוג.

את המשואה הרביעית ידליק משה פורת, שנולד ב-1931 בהיידוננש שבדרום מזרח הונגריה למשפחה חסידית. בסוף יוני הועלתה משפחתו על רכבת גירוש. בעלות הברית הפציצו את הרכבת, והיא נעצרה על המסילה ושם עמדה ימים רבים. רבים מהכלואים בה מתו מחנק, מרעב ומצמא, ובהם סבתא רבתא של משה. הרכבת הגיעה לווינה, והכלואים בה הועברו למחנה עבודה. אחיו הגדול של פורת, שבח, נשלח למחנה עבודה אחר ונרצח.
 

כשהתקרב הצבא האדום, הוציאו הגרמנים את האסירים לצעדת מוות. הנופלים בדרך והמתמהמהים נורו למוות. אמו ואחותו הגדולה של משה, פנינה, נשאו על כתפיהן לסירוגין את האח הקטן והחולה, דני בן השמונה. לאחר שלושה שבועות הגיעו השורדים למחנה מאוטהאוזן, שם הופרדו משה ואחיו אשר ודני מאמם ואחותם ונשלחו לעבודות כפייה.

ב-5 במאי 1945 שחרר אותם הצבא האמריקאי. האם נפטרה שבועיים לאחר השחרור. פורת שב לעירו, נדד לאוסטריה ולאיטליה ובקיץ 1948 הגיע לישראל. הוא השתתף בהקמת גרעין קיבוץ שלוחות.

את המשואה החמישית ידליק מקס פריבלר, שנולד ב-1931 בכפר מיקוליצ'ין שבפולין (כיום באוקראינה). ביוני 1941 כבשו הגרמנים את הכפר ורכוש המשפחה הוחרם. במרץ 1942 פרצו אנשי גסטפו ושוטרים אוקראינים לבית המשפחה ולקחו את פריבלר ואת אביו לתחנת המשטרה. האם והאחים הצעירים נשלחו לגטו בסטניסלבוב (כיום איוואנו-פרנקיבסק).
 

 
למחרת הובאו פריבלר ואביו ליער עם קבוצת יהודים. רגע לפני שנורו דחף האב את פריבלר אל בור ההריגה ונפל עליו ירוי. הגרמנים המשיכו לירות, וגופו של האב חסם את היריות. בלילה יצא פריבלר מהבור והגיע למשפחת בויוק-נימצ'וק, חברי משפחה אוקראינים, והם הסתירו אותו.

יום אחד התגנב פריבלר לגטו כדי להביא מעט מזון למשפחתו וראה את אמו נאבקת באיש גסטפו שמנסה לקחת את תינוקה מזרועותיה. ממקום מסתורו ראה פריבלר את הגרמנים תולים את אמו ורוצחים את אחיו התינוק. כשניסה פריבלר להגיע שוב לגטו, נתפס ונשלח לעבוד במפעל המשפחתי לשעבר. לאחר חצי שנה הובלו הילדים העובדים, ובהם מקס, במשאיות אל היער כדי להרגם. כשעמדו מול כיתת יורים, הצליח פריבלר לברוח ליער הקרוב, חבר לקבוצת פרטיזנים והשתתף בפעולותיה הקרביות.

ביער קפאו רגליו, אך רופא שהוא נתקל בו צירף אותו למפקד פרטיזנים שנשלח למוסקווה לטיפול. לאחר החלמתו התגייס פריבלר לצבא האדום ונשלח לבית ספר להכשרת ילדים לתפקידים צבאיים. פריבלר היה מפקד מחלקה למשימות מודיעין וחבלה בעורף האויב ולחם עם הכוחות ששחררו את קרקוב ואת אושוויץ.

לאחר המלחמה התגורר פריבלר באוקראינה ובשנת 1990 עלה לישראל. הוא חבר פעיל בארגון נכי המלחמה בנאצים ובהנצחת לחימתם של ילדים בשורות הצבא האדום במלחמת העולם השנייה.

את המשואה השישית תדליק אלקה אברמוביץ, שנולדה ב-1932 בעיירה נובוסליצה ברומניה (היום אוקראינה). ב-27 ביולי 1941 ציוו הרומנים על יהודי העיירה לעבור לטרנסניסטריה, ואברמוביץ ומשפחתה יצאו לדרך ברגל. "הדרך הייתה זרועה מתים. הלכנו בלי סוף. שתינו משלוליות מים. אם מצאנו תירס או סלק סוכר, זה היה אוצר", היא סיפרה.
 

על הגשר שמעל נהר הדנייסטר עמדו חיילים רומנים, הפילו מגורשים לנהר וירו בהם. את הנותרים בחיים גירש הצבא הרומני לגטו ידינץ, שם מתו רבים מרעב וממחלות. המגורשים עברו ליאמפול ומשם לקושרינצי שבטרנסניסטריה.

האב עבד בשדות אצל איכרי הסביבה, והאם חלתה בעבודתה. "היא קיבלה חום גבוה. שכבתי לידה והחזקתי בידה כל הלילה. כשהתעוררתי בבוקר אבא אמר: 'ילדים, אימא נפטרה'. לקחו אותה בעגלה. לאחר שבוע נפטר סבא. גם סבתא ושתי בנות דודה נפטרו. אחרי שנה נשארו 70 מ-480 איש. מהמשפחה שלי נפטרו 84 איש".

במרץ 1944 נסוגו הרומנים עם הגעת הצבא האדום לטרנסניסטריה, והאב גויס לצבא האדום. בספטמבר 1945 שוחרר האב מהצבא, חזר אל שלושת ילדיו שנשארו לבדם, ויחד הם חזרו לרומניה. אברמוביץ ואחותה אסתר הצטרפו לתנועת "דרור הבונים" ובדצמבר 1947 הפליגו לארץ ישראל באניית המעפילים "פאן יורק". הבריטים תפסו את האנייה, ונוסעיה נשלחו למחנה מעצר בקפריסין.

במרץ 1948 הצליחו להגיע ארצה. כיום אברמוביץ פעילה ב"בית להיות" בחולון להנצחת השואה ומתנדבת בצוותים המסייעים למשפחות של חללי צה"ל.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg