ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

שר למרותם: ליברמן ממהר מדי ליישר קו עם האמריקאים

לממשל טראמפ עוד אין מדיניות בשום תחום, אך שר הביטחון הישראלי כבר נחפז לוותר על האפשרות להחלת ריבונות. נגדו נעמדה רק ציפי חוטובלי, בעוד שבכירי מפלגתה שותקים כמו כבשים. וגם: הצעה חדשה למבנה הסיוע הביטחוני האמריקאי

האם מדיניות הבנייה ביו"ש תואמה בין ארה"ב וישראל? לא. האם אומצה גישה אמריקאית בנוגע לרשות הפלסטינית? לא. האם עוצבה עמדת הממשל בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי? לא. האם יש לדוד סם תפיסה על המזרח התיכון? האם גובשה בכלל מדיניות חוץ כלשהי מטעמו של הנשיא טראמפ? לא, לא ולא.
 
אם כך, מניין לו לשר הביטחון ליברמן אותו "מסר ישיר, לא עקיף ולא רמז, מארה"ב, שהחלת ריבונות ישראלית על כל שטחי יו"ש פירושה משבר מיידי עם הממשל החדש"? עם כל הכבוד, ההתעסקות האובססיבית הזו בעצמנו, במקרה זה מצדו של ליברמן, לא מתיישבת עם שום דבר אחר שקורה - ובעיקר לא קורה - בוושינגטון הבירה. או כמו שמגדיר זאת בכיר ישראלי, "ממשל טראמפ הוא כמו יציקת בטון שלא התקשתה ואיש לא יודע כיצד תיראה".

למה הכוונה? "בשלב כה מוקדם בכהונה שום נשיא חדש עוד לא מגבש מדיניות", הסביר השבוע בטוויטר השגריר האמריקאי הקודם, דן שפירו, שהוא ומשפחתו יוסיפו להתגורר בישראל לפחות בחודשים הקרובים. "ב-2009 נדרשו לממשל אובמה כמה חודשים כדי לגבש את המדיניות בנוגע לאיראן", גילה שפירו שהיה אז יועץ בכיר בבית הלבן. "ללא הרף היינו נשאלים מה המדיניות, ומשיבים 'עדיין בבדיקה'".

מה שנכון לכל ממשל חדש, הוא מציין, נכון במיוחד לממשל טראמפ, "שעדיין לא מינה תתי-שרים, סגני שרים ועוזרי שרים ולא שיגר לאזור נציגים מטעמו, דבר שאנחנו כן עשינו באותה נקודת זמן לפני שמונה שנים".

גורם מדיני ותיק, המתמחה ביחסי ישראל-ארה"ב, סיפר שכך בדיוק היו הדברים כמעט אצל כל הנשיאים. "קרטר, רייגן, קלינטון, בוש הבן - לכולם לא היה מושג במדיניות חוץ. החריגים היו בוש האב ואובמה שידעו יותר, ולפחות במקרה שלנו הידיעה הזו לא הועילה במיוחד", דברי הגורם המדיני, שביקש כמובן שלא להזדהות.

בוושינגטון עוד אין אפוא עם מי לדבר וזו הסיבה לכך שבניגוד לתכנון הראשוני, נתניהו לא ייצא כנראה בעוד שבועיים לוועידת איפא"ק. במהלך הוועידה הוא אמור היה לפגוש פעם נוספת את הנשיא טראמפ ולנאום כרגיל בפני 18 אלף משתתפיה. כרגע נראה שיסתפק בנאום וידאו ושעד הפגישה הבאה עם טראמפ יחלוף קצת יותר זמן.
   
חוסר המוכנות הזו בממשל הוא כנראה גם הסיבה לכך שטראמפ ביקש ש"נירגע" עם הבנייה ביו"ש. ההרגעה היא לא בהכרח המדיניות לארבע השנים הקרובות - והיא בוודאי לא תהיה כזו אם נדע להתעקש על כך - אלא רצון די מובן של הנשיא ואנשיו להרגיע את השטח, להימנע ממהומות, ולייצב את המצב כדי שלא ייצא משליטה.

שלב הסיכומים יגיע ולא בעוד זמן רב, אך בניגוד לייאוש שפקד חלק מבכירי הימין, ולמרות המהלך המוצלח מבחינת נתניהו למדר כל גורם אחר מהמגעים עם האמריקאים, עוד לא מאוחר. גם פוליטית וגם מדינית, למרות הנזק שעשה ליברמן, שאליו נגיע בהמשך, יש די זמן ומספיק מרחב תמרון להניע מהלך מדיני מול טראמפ. ארה"ב של הנשיא החדש לא גיבשה מדיניות חוץ כלפי שום אזור, גם לא בנוגע אלינו. הנושא היחיד שטראמפ מתבטא לגביו ללא הרף ורלוונטי לנו הוא סיוע החוץ.

ביום חמישי הקרוב יודיע "המשרד לניהול התקציב בבית הלבן" על קיצוץ דרסטי בתקציבי סיוע החוץ שמחלקת ארה"ב בעולם. המהלך הזה יצטרף לחיתוך של 37 אחוז (!) בתקציב משרד החוץ וסוכנויות הפיתוח האמריקאיות שעליו כבר הודיע טראמפ.

"זה לא יפגע במדינה אחת או באזור אחד, אלא בהרבה מדינות שונות. המסר שלנו הוא פשוט - להוציא פחות כסף מעבר לים ויותר בבית פנימה", הודיע בחדשות 'פוקס' מנהל המשרד מיק מולווני. ישראל, תודה לאל, לאובמה ולנתניהו, מוגנת בזכות ההסכם שנחתם בשלהי כהונת הנשיא הקודם.
 

 
אך דווקא משום כך, וגם משום שאנחנו נהנים מהתואר המפוקפק של מי שמקבלים יותר ממחצית הסיוע הצבאי האמריקאי לכל המדינות בעולם גם יחד, דומה שהגיעה השעה לחשיבה מחודשת. כלומר, ממש כשם שלפני 20 שנה נתניהו זכה לתשואות בארץ ובארה"ב כשוויתר על הסיוע הכלכלי האמריקאי, כך כעת צריך לבנות מחדש את מתכונת הסיוע הביטחוני - כך שנפסיק להיראות כמקבצי נדבות, ניתן לטראמפ ולציבור האמריקאי את התחושה הטובה שאנו תורמים למאמצי השיקום של הכלכלה האמריקאית, ובעיקר נבנה את החבילה הביטחונית בשיטה נבונה ויעילה פי כמה לשני הצדדים.

את ההצעה המבריקה הזו לא מעלה הח"מ אלא המומחים לענייני ארה"ב יורם אטינגר וגדעון ישראל, ראש ארגון 'מרכז ירושלים וושינגטון'. בעבודה שחיבר בהשראת אטינגר כבר לפני ארבע שנים, הזהיר גדעון ישראל כי האקלים הפוליטי בארה"ב ישתנה ולכן הסיוע איננו מובטח - תחזית המתממשת לנגד עינינו.

אשר על כן הוא מציע, אל תיבהלו, לקצץ בהדרגה 300 מיליון דולר מדי שנה מ-30 המיליארד שארה"ב הבטיחה לנו. במקום סיוע ישיר, כותב ישראל, "סכום זה יושקע בתקופה האמורה בפרויקטים משותפים מגוונים כמו: הרחבה של שיתוף פעולה צבאי, תעשייתי ומו"פ, הגדלת ההשקעה בקרנות דו-לאומיות שכבר קיימות, והגדלת אחסנת נשק אמריקאי במחסנים ישראליים".

בניגוד לאינסטינקט הראשוני כאילו ויתור על סיוע ישיר משמעו הפסד כספי, מסביר ישראל כי "תוכניות אלה עשויות להניב לישראל רווחים שיעלו על ההפסד, כמו יוזמות דומות מהעבר לשדרוג נמל חיפה ששירת את הצי השישי, מהלך שהותנע ביוזמת הקונגרס והביא תועלת רבה ופירות כלכליים לישראל".
   
בשיטה זו של מימון פרויקטים בעלי תנובה ולא רק רכש ביטחוני ישיר, התועלות לשתי המדינות יהיו גדולות וארוכות-טווח פי כמה, טוענים אטינגר וישראל. דומה שלהצעתם אין תזמון טוב יותר מאשר העת הנוכחית, כאשר הסיוע לעשור הקרוב בטוח, אבל בבית הלבן יושב נשיא שרוצה לחתוך בזבוזים בחוץ וגם מבין כיצד השקעת כסף מביאה רווח הדדי.

פסק הזמן עד לפגישה הבאה בין נתניהו לטראמפ הוא גם הזדמנות, אולי אחרונה, להציג לממשל החדש חזון על סוגיית יהודה ושומרון. בניגוד לקביעה הנחרצת של ליברמן בוועדת החוץ והביטחון כי "כדאי שהקואליציה תבהיר באופן חד וברור שאין שום כוונה כרגע להחיל ריבונות ישראלית", יש אפשרות לדבר על ריבונות. הרי טראמפ אמר במפורש "מדינה אחת, שתי מדינות, העיקר שזה יוביל להסכם", כלומר הוא פתוח לרעיונות חדשים. אפילו שר ההגנה מאטיס, מציין גדעון ישראל, הצהיר בשימוע בסנאט כי הוא פתוח לרעיונות אחרים, "אלא שטרם שמעתי כאלה".

באופן די אבסורדי, ליברמן היה צריך להיות הראשון להציג את הרעיונות האחרים. כשר חוץ הוא הרי דרש במשך שנים להפסיק לדוש בעניין הפלסטיני, לחשוב מחוץ לקופסה ולהעלות פתרונות יצירתיים. די מאכזב וגם מפתיע שהמתנחל הקשוח מנוקדים, זה ש"מילה שלו זו מילה", לועס את הסיסמאות העבשות על מדינה פלסטינית, סכנה דמוגרפית ושאר הבלים שאבד עליהם הכלח. עד כדי כך שבכנסת היו השבוע מי שכינו אותו האהוד ברק של ממשלת נתניהו הרביעית.

מכל כיוון שלא הופכים את דבריו של ליברמן, ברור שהשר הנכבד "התבהל", כפי שכינה פעם אריק שרון את מה שבעיניו היו פחדי השווא של נתניהו. מדוע פחדי שווא? כי אין במדינת ישראל ולו אדם אחד שמציע להחיל ריבונות על כל שטחי יו"ש מהיום למחר.
 

 
מצדדי ההחלה מדברים על תהליך הדרגתי, וגם חלוקים ביניהם היכן תסתיים. אורי אריאל למשל מאמין שבסוף נאזרח את כולם. בנט, לעומתו, מציע פדרציה או אוטונומיה בשטחי A ו-B, וגם ח"כ מיקי זוהר שעליו התנפל ליברמן דיבר על אוטונומיה דומה לזו של מנחם בגין. אלה ואלה מקדמים כרגע ריבונות במעלה-אדומים בלבד, ולפיכך כשליברמן מדבר על הצעות להחיל ריבונות בכל יו"ש, הוא פשוט ממציא.

אך לא פחות משאכזב ליברמן, אכזבו בכירי הליכוד. לא ישראל כץ, לא גלעד ארדן, לא יריב לוין, לא זאב אלקין, לא יובל שטייניץ, לא מירי רגב, גם לא גילה גמליאל, אפילו לא אופיר אקוניס. רק אחת ויחידה מבכירי הליכוד, סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, העזה להתייצב מול שר הביטחון ולהגיד לו בשפה יפה, 'תשתוק'.

חוטובלי, אחרי שבדקה ומצאה כי אף לא אחד מהגורמים הישראליים מכיר מסר כלשהו הקרוב לדברי הבהלה של איווט, החליטה שלא לשתוק. "השר ליברמן מנסה להכתיב מציאות שעוד לא נוצרה בוושינגטון", שחררה חוטובלי הודעה זריזה לעיתונות. "הדיאלוג המדיני עם האמריקאים טרם החל. הממשל הנוכחי עדיין לא גיבש את התוכנית האסטרטגית לאזור והוא פתוח לחשיבה מדינית חדשה. כל האפשרויות עדיין על השולחן וההפחדות המיותרות האלה גורמות נזק לחופש הפעולה הישראלי", הלמה הסגנית.

למרבה הצער היא הייתה היחידה. אף לא אחד מעמיתיה השרים פתח את הפה, אפילו לא ברמז. ולא שהם חשבו שאיווט צודק. רוב השרים הנ"ל קרובים בדעותיהם לחוטובולי הרבה יותר מאשר לליברמן. אך גם בלי קשר לדעות, כי כל מי שעיניו בראשו מבין שגם אם ליברמן באמת קיבל את המסר שאף אחד אחר לא שמע עליו, אזי הדהודם החוזר מול המיקרופונים גורם לנזק.

שהרי לאחר ששר הביטחון של מדינת ישראל מהלך אימים מפני הריבונות, ברור שבכירי הממשל האוהד ביותר לישראל אי פעם, לא יעקפו אותו מימין. לא השגריר המיועד דיוויד פרידמן, לא היועץ המיוחד ג'ייסון גרינבלט, לא החתן המפורסם ג'ארד קושנר, לא סגן הנשיא הימני מייק פנס, לא מתנגד המדינה הפלסטינית רודי ג'וליאני וגם לא תומך ההתנחלויות הגדול מייק האקבי.

כל המקורבים האלה לנשיא, איש על פי גודלו ומעלתו, מחזיקים בדעות ימניות לחלוטין. אם ליברמן היה מבקש מהם ריבונות ולו חלקית, יש סיכוי טוב שהיו מסכימים בשתיקה או מגלים הבנה. גם ברעיונותיו על חילופי אוכלוסיות (מה זה אם לא החלת ריבונות?) הם היו יכולים לגלות עניין.
 

  
אבל ליברמן, רגע לפני שהמריא לארה"ב לפגישות עם סגן הנשיא פנס, שר ההגנה מאטיס ושר החוץ טילרסון, בעט בדלי. הוא סִנדל את עצמו ואותנו בהצהרות שגודעות את יכולת התמרון הישראלית וקוברות את ההזדמנות ההיסטורית שמאפשר ממשל טראמפ. כל אחד מבין שאם שר הביטחון הישראלי מוותר מראש על בנייה מחוץ לגושים, כפי שאמר מיד לאחר בחירת טראמפ, או מתנדב מיוזמתו שלא להחיל ריבונות, אפילו ממשל טראמפ הלא קונבנציונלי לא יכפה מהלכים שכאלה.

כל זה קורה לנגד עיני שרי הליכוד שכאמור שותקים, ולא מפני שפחד ליברמן נפל עליהם. הליכודניקים - לא כולל ח"כ יואב קיש, ראש שדולת ארץ ישראל - ממלאים פיהם מים משום שלדעתם ליברמן מדבר ברשות ובסמכות.

הרי התיאום בינו ובין ראש הממשלה הדוק מתמיד, ולכן אם רבת עם ליברמן רבת עם נתניהו, ובדי-אן-איי הליכודי אין דבר מפחיד יותר ממריבה עם ראש הממשלה. אז השרים שותקים את שתיקת הכבשים, אף שגם בלשכותיהם מרגישים שהשחיטה בדרך. הם רואים את ההתחזקות של יאיר לפיד, הם קוראים על החקירות הנמשכות, הם חשים את נפתלי בנט נושף בעורף, ובכל זאת הם צועדים בקורלס.

לא אחד ולא שניים מבכירי הליכוד משוכנעים שגורמים מתוך המפלגה הם שהציפו את המשטרה במידע על השמפניות, הסיגרים והתכשיטים, מתוך כוונה להפיל את נתניהו ובידיעה שהמשמעות היא הפסד בבחירות הבאות. באותה רוח תבוסתנית אפשר בשבועות האחרונים לשמוע את עוזרי השרים מתלחשים על כך שלפיד ירכיב את הממשלה הבאה, כאשר הליכוד - בלי נתניהו - יהיה חלק ממנה.

ארגון חפץ חיים היה בתנאים האלה נוקט פעולות להציל את עצמו, או לכל הפחות מכין תוכניות ליום פקודה - למשל פגישה בין גלעד ארדן לישראל כץ, שתקבע את כללי המשחק לבחירת המנהיג הבא במקרה שנתניהו ייאלץ לפרוש. אולם בליכוד של היום אסור לעשות שום פעולה שתתפרש אפילו ברמז כהיערכות ליום שאחרי נתניהו. ראש הממשלה נחוש להילחם עד הסוף, כלומר לא להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום ואף ללכת עם החטוטרת הזו על גבו לבחירות נוספות. הליכודניקים, נכון להיום, ילכו אתו כעדר ממושמע.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg