ראשי » חדשות » בארץ

"אנחנו לא פורעי חוק, המטרה הייתה לעכב את הפינוי"

תריסר נערים שהתבצרו כל הלילה על גג בית בעפרה, הפכו לסמל של פינוי תשעת הבתים ביישוב. אחד מהם, נתן שטיין, חוזר אל אותן שעות ארוכות וקרות: "הייתה הרבה אלימות מצד יס"מ. אתה משרת את המדינה, בסדר, אבל תעשה את זה באהבה"

"בשעות הקטנות של הלילה היו רגעים קשים מאוד. היינו שם שישה בגירים ושבעה קטינים. מדי פעם התחיל לרדת גשם ולא היו לנו מעילים. התכסינו בבידוד של הבית ובאיזה וילון שהיה שם. באיזשהו שלב העלו לנו שמיכה אחת באמצעות רחפן של אחד התושבים.

"בניגוד למה שהתפרסם מאוחר יותר, לא שלחו לנו שקי שינה ולא אוכל. היה בעליית הגג משטח מגבס, שני מטר על שני מטר, וירדנו לישון שם בתורנויות. ויתרנו לצעירים יותר שיישנו יותר, והיו גם שלושה גיבורים שוויתרו לגמרי על שינה לטובת האחרים.

"האנשים למטה - ברחבה שעל הכביש - החזיקו אותנו, עודדו אותנו כל הזמן. השוטרים לא הרשו להם לעבור ולתת לנו אוכל או שתייה, אבל הם זרקו לנו לגג מדי פעם לחמנייה או תפוזים. לא משנה מי תפס את הלחמנייה הקטנה הזו, היא התחלקה בין שישה אנשים. נוצרה שם דינמיקה מדהימה, אנשים שלא מכירים זה את זה עברו ביחד את הלילה ההוא. לפעמים בשנה שלמה בפנימייה לא יוצרים קשר כזה כמו שנוצר שם על הגג של משפחת כפיר".

כמה שעות קודם לכן, בשעת דמדומים של בין הערביים, עוד עמדו על הגג ההוא חמישים איש, בהם נתן שטיין בן ה-18. בית משפחת כפיר - אחד מתשעת הבתים שנהרסו לפני כשבועיים בלב שכונה ביישוב עפרה - היה למעוז האחרון של המאבק.

מראש הגג יכול היה שטיין לראות את מאות התושבים והתומכים שעמדו למרגלותיו, אלה שליוו את פינוי הבתים האחרים משעות הבוקר המוקדמות ונשארו כעת עם המוחים האחרונים. היו שם בני נוער ומבוגרים, ולא מעט מוותיקי היישוב ומקימיו. כאלה שהעלו זיכרונות מימי סבסטיה דרך ימית וגוש קטיף, נאנחים כשהם מציינים ביניהם 45 שנות מאבק על ההתיישבות.

השוטרים במקום הלכו והידקו את הגדר המפרידה בין מתחם בית משפחת כפיר לשאר הבתים ברחוב, עד שצמצמו אותו לרוחב הבית והכביש שמולו בלבד. מי שיצא מהגדר המוקפת מג"בניקים לא יכול היה לחזור למתחם. מאחורי הגדר הזאת עמד איש ביטחון חסר מנוחה שרטן לחברו: "כל אלה הם נערים מופרעים, ונדליסטים, כולם פה נערי גבעות שרק רוצים לעשות בלגנים".

בעת קיום הראיון כשבוע אחרי האירועים, שטיין שומע ולא כועס. "הם לא מבינים", הוא אומר במבטא צרפתי עדין ובדיבור מתון ורך. "מחנכים אותם שאנחנו מופרעים שרוצים לפצוע כמה שיותר שוטרים, וזה לא נכון. אני לא נער גבעות, אני גר ברעננה בפינת הרחוב של בנט. על הגג הזה היו צעירים מכל רחבי הארץ, לא מופרעים ולא פורעי חוק. אבל יש אנשים מבולבלים, מה נעשה".
   
שטיין, תלמיד הישיבה הגבוהה בבית-אל, הגיע לעפרה ביום ראשון, יומיים לפני תחילת הפינוי. בשלב זה היה נראה כי הקרב הגדול יהיה בבית התשיעי, שמרוחק משאר הבתים ואינו מאויש. שטיין וצעירים נוספים שהו בו, אולם לא לאורך זמן.

"הייתי בעליית הגג", הוא מספר. "כוחות הביטחון וגם כמה מתושבי עפרה ביקשו מאיתנו לרדת. במהלך הערב, חייל שרצה לדבר איתנו טיפס בסולם ונפצע. הבנו שפה זה עבר את הגבול. אנחנו לא רוצים ששום אדם מכוחות הביטחון ייפצע, מדובר באדם שמשרת את המדינה שלנו. יש טענה שזרקו עליו אבן ויש כאלה שאומרים שהוא החליק. אבל מה שחשוב זה שמישהו נפצע, אז ירדנו".

לאחר פציעת החייל השתלטו אנשי הביטחון על הבית, והעבירו את עיקר המאבק לשמונת הבתים האחרים. בליל הפינוי עברו השכנים והחברים מבית לבית, וכך גם בני הנוער והצעירים שבאו לתמוך. חלקם ישנו אצל המשפחות. שטיין עצמו ישן בבית משפחת סבג הסמוך לשמונת הבתים האחרים.

"למדתי קצת בבית כנסת במהלך היום והייתי בהתוועדות אצל משפחת כפיר. רציתי לראות את המקום שהולך לחוות חוויה קשה מחר בבוקר", הוא מספר. "ביום שלישי התעוררנו מוקדם והלכנו לבית משפחת כפיר. בקושי ישנו מרוב לחץ. בהתחלה הייתי בתוך הבית, ובסביבות שבע-שמונה בבוקר עליתי לגג. למעט הפוגה בצהריים, הייתי שם עד לסוף הפינוי למחרת".

בצהרי יום שלישי הלכו והתרוקנו הבתים האחרים. בזו אחר זו פונו המשפחות, ובשעה שתיים וחצי נותר בית כפיר לבדו ונראה היה שבתוך שעה-שעתיים הסיפור של תשעת הבתים ייגמר. אלא שההערכה הזו הייתה רחוקה מהמציאות. "לא ידענו כמה זמן זה ייקח, אבל ידענו שאנחנו המעוז האחרון והחזקנו את המאבק עוד 18 שעות", אומר שטיין. "אני לא שֹר ולא בכיר בפוליטיקה, אבל אני חושב שזה מספיק זמן כדי לשנות משהו".

למה להתבצר על הגג?
"המטרה שלנו הייתה לעכב כמה שיותר את הפינוי", הוא מסביר בקול נעים, בלי שמץ של התלהמות. "כאדם דתי אני מאמין במימרה 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים'. אני לא יודע מה יכול לקרות. אולי בנט, אולי ביבי, אולי מישהו יצליח להציל את תשעת הבתים. ובכל מקרה, כל חמש דקות נוספות שאנחנו על הגג הן עוד החזקה של הקרקע של ארץ ישראל".

שטיין מודע היטב לביקורת שהייתה נגד השהות המתמשכת הזו גם מצד כמה מהתושבים. למרות זאת, הוא שומר על אותו קו מפויס ומבין. "היו שכעסו עלינו והיו שדיברו בעדינות וביקשו מאיתנו לרדת", הוא אומר, "אבל כולם פעלו מתוך דאגה. המחשבה הייתה לשמור על הבריאות שלנו. אולי באותו רגע היה לנו קצת כעס בלב עליהם, אבל הוא עבר מהר מאוד. אני מבין אותם. הם לא היו על הגג ולא יכלו להעריך נכון את המצב שלנו. זה היה נראה יותר מסוכן ממה שזה היה באמת.

"גם משפחת כפיר עצמה ביקשה מאיתנו לרדת וגם אנשים אחרים חששו שמישהו ייפצע. הרבה מהלילה עבר בוויכוחים אידיאולוגיים מול התושבים שניסו להוריד אותנו, ואנחנו לפעמים הגבנו ולפעמים לא. זה קצת דיבורי סרק, כי נראה לי שהעם שלנו קשה עורף. זה אולי אפילו קצת חיזק אותנו.

"אבל צריך להדגיש: מעולם לא היו מלמטה קריאות שביקשו שנרד, רק חיזוקים. במיוחד אני מעריך קבוצת בנות מהמדרשה שכל הזמן שרו. הרעש מלמטה נתן לנו כוח, תחושה שאתה לא נלחם לבד. מי שביקש שנרד עשה את זה רק בשיחות מעליית הגג או מהמרפסת. אחת הנשים שם נשארה איתנו כמעט כל הלילה וניסתה לדבר איתנו. ממש לקחה אחריות כמו אימא שמגנה על הילדים שלה שבאו להילחם איתה".

מי שעבר איתם את השעות הארוכות הללו על הגג ממש היה יעקב סבג, מתוך חשש שמי מהם יירדם על הגג ויחליק או ינהג בחוסר אחריות. מרגע שראה שהם נחושים להישאר על הגג במהלך הלילה, הודיע סבג שהוא לא מסוגל להשאיר אותם לבדם. "אני מעריץ אותו. בן 52 יושב איתנו כל הלילה ומשגיח שלא נעשה איזו טעות. באמת כל הכבוד לו. לפנות בוקר שכנענו אותו לרדת, אף על פי שמאוד נהנינו מחברתו. הוא לא צעיר ואני חושב שזה פחות קל".

החל מהשעה שמונה בלילה של יום שלישי סיפור הפינוי הפך להיות הסיפור של הגג בלבד. "שרנו שירי נשמה, למדנו יחד", אומר שטיין. "לשמחתי הייתה עליי משנה מסכת מגילה, כך שלמדנו יחד ממנה, כל עוד אפשר היה. סיימנו יחד את המסכת במעצר, זכינו". 

עם חלוף השעות הלכה החבורה והצטמצמה מחמישים צעירים לתריסר. "היו הורים שהתקשרו וביקשו מהילדים שלהם שירדו והיו כאלה שהשתכנעו לרדת", אומר שטיין. "כל אחד עשה את המאמץ שלו לפי יכולתו ואני מעריך את כולם. רובם ירדו בשעות הקטנות של הלילה. גם אחי בן ה-16 פונה בסביבות ארבע לפנות בוקר".

שטיין, בכור לעשרה אחים, בחר להישאר על הגג אבל גם להתחשב בבקשת הוריו להיכנס לעליית הגג. החלטה זו עלתה לו בלא מעט כאב פיזי כפי שיתברר בהמשך. "בסביבות 12 בצהריים התחילה הפריצה הגדולה של יס"מ והם פעלו באלימות לא קטנה", הוא אומר. "לפני כן עוד הספקנו להניח תפילין שעברו מאחד לשני שם".

בשעות הבוקר, כשהם עדיין יושבים על הגג, הם יכלו לראות את ראשית עבודות ההרס על בתי משפחות ברוט ובן-שושן. הצעירים קרעו קריעה ובירכו "ברוך דיין האמת" בשם ומלכות. לאט-לאט החלו להגיע עוד ועוד אנשים שבאו לחזק ולדאוג. שעה שלמטה החלו לשיר שירי עידוד כשהגשם מתחיל להתחזק, הבחורים האחרונים על הגג נדרשו לרדת. שטיין, כאמור, ישב בעליית הגג כשיס"מניק הגיע אליו.

"הרמתי ידיים וביקשתי שיפנה אותי בלי אלימות", הוא מספר, "אבל הוא פשוט התנפל וגמר עליי מכל וחצי של גז פלפל. הוא תפס אותי וקפץ, והמשטח עשוי הגבס קרס כך ששנינו נפלנו קומה שלמה יחד. מיד סגרו לי את הקפוצ'ון על הפנים, והרביצו לי בלי הפסקה. אבל זה היה שווה לי, כי את כל זה עשיתי בגלל כיבוד הורים, כי ביקשו ממני שלא להיות על הגג.

 
"לצערי מכיוון שכבר לא הייתה לנו סוללה ולא היו מצלמות, מלבישים עלינו עכשיו תקיפת שוטר ולא מדברים על האלימות האיומה שלהם כלפינו. כשהובילו אותי לניידת מישהו שם הוריד לי את המכנסיים, אבל יס"מניק אחר הקשיב לי כשביקשתי לשמור על כבודי ומיד הרים לי את המכנסיים והגיש לי טישו לניגוב הפנים והעיניים שנזלו מהגז".

כשהוא מובל לג'יפ משטרתי שמע שטיין את התושבים קוראים בשמו בשירה ובעידוד. "הייתי מעדיף שיצעקו עפרה או ארץ ישראל", הוא אומר בביישנות. "אני לא הסיפור, אבל הם עודדו כמה שיכלו. זה חיזוק בסיטואציה לא נעימה. זה מרגש, כל כך הרבה אנשים שאתה מרגיש שליח שלהם, אתה חלק מהעוצמה הזו".

לצדו בג'יפ הוכנס צעיר נוסף שלדברי שטיין נהגו בו בברוטליות. "משכו לו באשכים כשהוא כבר מנוטרל", הוא אומר. "הרביצו בצורה לא נורמלית, וזה היה שוטר שבכלל לא היה חלק מכוח הפינוי. הוא עשה דבר שלא יעלה על הדעת, ואני מתפלל שלא יהיו לנו יותר שוטרים וחיילים שינהגו כך".

משם נלקחו הבחורים לתחנת המשטרה באריאל, שאריות גז הפלפל עוד עליהם, מה שגרם לשוטרים במקום לדמוע, גם כשעברו שעות ארוכות מאז ההתזה. על שלבי המעצר אין לשטיין כמעט תלונות. "התנהגו אלינו שם יפה מאוד. לא יכולנו לשתות כי היינו חנוקים מהגז, זה כואב יותר כשמנסים לבלוע".

לאורך כל המעצר ליוו את הצעירים עורכי הדין של ארגון 'חננו', כשהם נותנים ייעוץ ושומרים על זכויותיהם. "אחרי החקירה שמו אותנו בתא מעצר שהוא בעצם צינוק בלי אור יום", הוא אומר. "היינו שם שניים בחדר עם מזרון דק ושמיכה דוקרת. אחר כך העבירו אותנו לחדר אחר, חמשת הבגירים יחד, מקום מסריח בלי אסלה אפילו. אחרי בקשות רבות קיבלנו לחמנייה אחת.

"בשתיים בלילה לקחו אותנו לבית סוהר ניצן ברמלה. שם חתמנו על כל מיני טפסים, לקחו טביעות אצבעות ועברנו בידוק גופני. נפגשנו עם עובדת סוציאלית וחילקו אותנו בין שני תאים. אי אפשר היה לישון כשהגז פלפל על הפנים. אם היד נוגעת באוזן זה שורף לשעתיים. אם הפנים על הכרית, הגז מתחמם וזה שוב כואב נורא. לא חוויה קלה". 

בחמישי בבוקר, אחרי ספירת עצירים, הגיע סגן מנהל בית הסוהר ולדברי שטיין היה אדיב והתעניין בהם. ב-11 בבוקר הועברו בזינזאנה לבית משפט השלום בפתח-תקווה. "מרחו אותנו בתא מעצר איזה ארבע-חמש שעות, שזה לא חוקי כי עברו כבר יותר מ-24 שעות מזמן המעצר ועוד לא ראינו שופט. אבל נתנו לנו לשתות ולאכול. העלו אותנו למשפט, ועורכי הדין של 'חננו' טיפלו בנו מצוין, מתנדבים שעושים עבודה בצורה הכי טובה שאפשר".

בחמישי בערב שוחררו הצעירים, כשהם מורחקים לתשעים יום מעפרה וחתומים על ערבות של אלפי שקלים. "המשטרה ביקשה להפיל עלינו מעצר בית בטענה לא הגיונית, והשופט לא נתן", אומר שטיין. "הרי לא טענו שאנחנו מסוכנים. הערבות אמנם גבוהה אבל אנחנו בכל מקרה לא הולכים לעבור על החוק הזה, כך שזה לא משנה".

שטיין הוא בחור נעים הליכות, רחוק מזרח ומערב מהדימוי הוונדליסטי שניסו להלביש על הצעירים שעל הגג. כשאני שואלת אותו על ההבדל בין המאבק בעפרה לבין עמונה, הוא מסרב גם במקרה הזה להיגרר לתפיסות אוטומטיות שנשמעו אצל אחרים. "אני חושב שהייתה השתקה של המאבק בעפרה, אבל מבחינת המאבק בשטח זה היה אותו המאבק. נכון שיש תחושות קצת שונות, פחות רעש תקשורתי, אבל זה אותו מאבק.

"בעמונה הרימו אותי ארבעה שוטרים כמו שק תפוחי אדמה ובעפרה הרביצו לי, כי לא היו מצלמות. זה כל ההבדל. בבית משפחת רז בעמונה התבצרו תלמידי ישיבת אלון-מורה, הכוחות סגרו חלונות ודפקו מכות כשאין מצלמות. מנצלים את זה ואני חשוב שחבל, חבל מאוד.

"הייתי בעמונה בבית הרב פרנק. כל ההנהגות קראו לפסיביות מקסימלית, שחס ושלום לא ייפגע אדם לא מהצד שלהם ולא שלנו. לעומת זאת הייתה הרבה אלימות מצד יס"מ. אני מבין שאתה משרת את המדינה אבל תעשה את זה באהבה ולא באלימות".
 

 
יכול להיות שבעפרה המראה של חמישים צעירים על הגג גרם לזה שיס"מ בא בכוח?
"אני אישית לא הייתי מוכן לרדת מרצון, אבל ברגע שאיש מג"ב או יס"מ היה עולה הייתי יורד איתו יד ביד כי אחרת או הוא או אני יכולים להיפצע, ואז זו מצווה הבאה בעברה ואני לא מרוויח מזה כלום. זו הייתה המחשבה של כולם. מי שמוכן להילחם ככה על ארץ ישראל מוכן להילחם גם על עם ישראל. חורבן בית שני היה על שנאת חינם, אז אם ייפצע מישהו מהם, מה אנחנו מרוויחים מזה?

"לא רצינו לגרור חס ושלום לא לשנאת חינם ולא לפציעה של אף יס"מניק. מי שהפיל אותי מעליית הגג מגובה של קומה שלמה מאושפז בבית חולים. ביקשתי מהיס"מניקים האחרים למסור לו רפואה שלמה. מאוד כואב לי על זה שהוא פצוע".

שטיין מבקש לפרגן לשב"ס ולכל האנשים ההגונים שפגש במהלך המעצר. על יס"מ, לעומת זאת, הוא מדבר אחרת. "אני חושב שהמפכ"ל עשה עבודה מצוינת, אבל בכל זאת המשטרה צריכה לעשות בירור בתוכה. צריך לראות איפה אפשר למנוע אלימות".

שבוע לאחר שהבתים נהרסו, שטיין היה רוצה לחזור למקום אך צו הריחוק לא מאפשר לו. "אנחנו, אלה שנשארו על הגג לאורך כל הלילה, הפכנו לסמל, אבל אני חושב שכל הנערים שהיו שם וכל אדם ואדם שהיה ביממה ההיא בעפרה עשה את המקסימום.

"המאבק עוד לא נגמר. אנחנו קוראים לממשלה להמשיך לעשות הכול למען ההתיישבות - להסדיר את נתיב-האבות ואת תפוח מערב. בשביל זה בחרנו בממשלה הזאת, להסדרת ההתיישבות. אני לא רואה את הדברים מלמעלה ולכן אני דן אותם לכף זכות, אבל אני חושב שאפשר לעשות יותר".

אחרי עמונה ועפרה, נראה אותך במאבק על נתיב-האבות?
"אני לא יכול לענות על זה..." הוא אומר בחיוך. "אבל צריך לשים לב שלא תופעל שם אלימות. זה חשוב".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg