גם במחיר הליכה לבחירות: רק לא צ'ק פתוח למפלגת השלטון
הסכמת הקואליציה לחתום על ההסכם שהעניק לנתניהו יד חופשית בתחום התקשורת היתה מבישה וחסרה אחריות. מפלגה רצינית לא אמורה לחתום על צ'ק פתוח לאף אחד ובשום תחום, ובוודאי לא בתחום כה מכריע בדמוקרטיה
"הפשרה" שעליה הסכימו עוד בחמישי שעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון בסוגיית התאגיד – הפשרה שאליה ביקש כחלון לחזור השבוע – היא כשלעצמה כניעה מבישה של יושב ראש מפלגת כולנו.הרי הפשרה הזאת קובעת ש"תמורת" מימוש החוק שממשלת נתניהו הקודמת העבירה ביוזמתה – חוק תאגיד השידור הציבורי – מתחייב כחלון, ואיתו שאר מרכיבי הקואליציה, לתמוך בחוק תקשורת שיעניק לראש הממשלה שליטה לא רק בתאגיד עצמו, אלא גם בכל כלי התקשורת האלקטרוניים במדינה – ציבוריים ומסחריים כאחד.
החטא הקדמון כאן טמון בהסכמת כלל מפלגות הקואליציה לחתום על הסכם קואליציוני שהעניק לליכוד ולנתניהו באופן אישי צ'ק פתוח בכל הנוגע לחקיקה בתחום התקשורת. זה היה מעשה מביש וחסר אחריות מהרגע הראשון, בדיוק כמו הווטו הגורף שניתן לחרדים בתחום הדתי באמצעות קידוש הסטטוס-קוו בתחום הזה. מפלגה רצינית לא אמורה לחתום על צ'ק פתוח לאף אחד ובשום תחום, ובוודאי לא בשני תחומים מכריעים לדמוקרטיה כמו התקשורת וחופש הדת. פירושה של חתימה כזו היא שהמפלגות הללו מוכרות אותנו, את חופש המידע ואת חופש הדת שלנו – והכול תמורת רצונן לחלוק בשלטון.
האם היה מישהו מראשי המפלגות הללו מסכים לתת צ'ק פתוח לנתניהו בתחום המדיני או הביטחוני? האם היה מישהו מהם מסכים לתת צ'ק פתוח לאחת המפלגות האחרות בקואליציה בתחום הכלכלי? ממילא ברור שההסכמה שניתנה בשני התחומים האלה פירושה שלכלל חברי הקואליציה מהווים חופש התקשורת וחופש הדת של אזרחי ישראל מטבע שניתן לסחור בו למען נתח שלטוני הגון.
צריך לקוות שהמשבר האחרון הוכיח לחברי הקואליציה עד כמה חסר אחריות היה הצ'ק הפתוח שהפקידו בידי נתניהו. כדי להשתחרר מן ההסכמה שנתנו, אכן ראוי ללכת לבחירות חדשות - ותהיה עלותן אשר תהיה, ובתנאי שהליכה זו תלווה בהחלטה נחושה לא להעניק עוד צ'קים פתוחים לאף אחד ובשום תחום. כל תחום מתחומי חיינו ראוי לדיון ציבורי פתוח ולדו-שיח חופשי בין מרכיבי הממשלה, וזאת ללא מחויבות מוקדמת לקבל כל גחמה של מאן דהוא.
אגב כך, ראוי שפרשת התאגיד תשמש לקח בעוד היבט חשוב: עובדי רשות השידור ניצלו את השבועות האחרונים, ובמיוחד את רצונו של נתניהו להיפטר מהתאגיד, לקרב מאסף על הצלת מקום עבודתם. אפילו בתנאים הנוחים האלה הם לא זכו לאהדה רבה, אם כי בהתקרב מאכלת הפיטורים לצווארם האהדה אכן הייתה גדולה יותר מכל תקופה אחרת בשנים האחרונות.
מדוע לא זכו העובדים לאהדה? התשובה פשוטה: בזמן שהיה בידם הכוח, הם השתוללו ועשו ברשות השידור כחפצם. הם כפו על ההנהלה הסדרי שכר ושעות נוספות פרועים, וכן אבטלה סמויה של עובדים ששינויי הטכנולוגיה לא הצדיקו יותר את עבודתם. בנוסף, הם כיבו את השאלטר בכל מקרה של גחמה שהטרידה מי מהוועדים המרובים שהציפו את הרשות. בקיצור, בזמן שהיה בידם הכוח, הם לא ספרו את הציבור ואת האינטרס הציבורי.
בדיוק משום כך גם הציבור לא נטה לספור אותם בשעתם הקשה. השינוי של השבועות האחרונים הוא בבחינת יוצא מן הכלל המעיד על רחמנותו יוצאת הדופן של הציבור הישראלי, ולא על הזדהות כנה עם העובדים.
יתרה מכך, צריך להודות שגם ההתנגדות של כלל כלי התקשורת - ובכלל זה לא מעט עיתונאים המזוהים עם הימין - לחקיקה התקשורתית הדרקונית שמבקש נתניהו להעביר אינה עושה רושם רב בציבור הרחב. הציבור נותר אדיש למצוקת התקשורת, למרות שקיומה החופשי הוא אינטרס ציבורי חיוני. זאת, משום שבעבר לרוב כלי התקשורת לא היה אכפת מחלקים נרחבים מדי של הציבור - ובעיקר אנשי ימין, דתיים, חרדים ומזרחים - ולרצונם להיות מיוצגים במפה התקשורתית.
שתי מסקנות עולות מכך: האחת היא שעצוב לגלות את הקלות והמהירות שבהן הופכים המקופחים של אתמול למדכאים של היום. פוליטיקאים שזעקו על תיוגים פוליטיים ועל רדיפה הפכו לגדולי הרודפים של יריביהם.
המסקנה השנייה משלימה את הראשונה: מי שלא רוצה לחוות את גורלם המר של מדכאי האתמול, אל לו להתפתות לחזור על חטאיהם גם כשהוא אוחז בעמדת הכוח. זה נכון במקרה של פוליטיקאים חרדים ששכחו כיצד היו עד לא מזמן מיעוט נרדף ומבוזה, ושלא מבינים כי עד היום הם עדיין מיעוט שעלול לחזור להיות נרדף ומבוזה אם יגדיש את הסאה. זה נכון גם במקרה של פוליטיקאים ימנים, שמנסים לעשות לתקשורת של היום את מה שנעשה כלפיהם בימי מפא"י הלא עליזים.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם