כבודה: השופטת שהפכה לילדה הרעה של בית הדין
השופטים קובעים עוד דיונים במקום להתעמק בתיקים, עוה"ד ממורמרים, האזרח הקטן נפגע והמערכת פשוט לא מסוגלת לשמוע ביקורת. מלכה אביב, שפרשה מכס השיפוט לאחר עשרים שנות כהונה, תוקפת את הסחבת והסרבול שבגללם הצדק לא נעשה
שמונה שנים לפני גיל הפנסיה, השופטת מלכה אביב החליטה שדי. צורת ההתנהלות של בתי המשפט מטריפה את דעתה. היא רוצה החוצה. היא לא יכולה עוד לראות איך האזרח הפשוט משלם מחיר על הסרבול המבני שלוקה בו מערכת המשפט הישראלית. לפני כשנתיים, בתום כמעט עשרים שנות כהונה כשופטת בבית משפט השלום בירושלים, עזבה אביב את כס השיפוט.
"מופעל על השופטים לחץ גדול מאוד להיות יעילים, והם לא יודעים איך לעשות את זה", היא מתרעמת. "בפועל מתרחשת בדיוק התופעה ההפוכה. למשל, לשופט אין זמן להתכונן לשלב קדם-המשפט. מכיוון שלא קולטים שזה השלב המכריע ביותר בהליך, דורשים שהשופט יערוך קדם-משפט לחמישה או עשרה תיקים ביום. כשהייתי קובעת רק שניים ביום, היו אומרים לי: מה זאת אומרת, את לא עובדת!".
אביב (64), אם לארבעה וסבתא לשבעה, חיה במושב גיתית שבבקעת הירדן. אל עולם המשפט הגיעה כמעט במקרה, אחרי שנים רבות של עבודה בחקלאות. בכתבה ב"לאשה" מתחילת שנות השבעים מופיעים ירון ומלכה אביב כזוג צעיר וצוהל, שייסד זה עתה מושב טרי בבקעה. "מושבוּץ", ליתר דיוק: הכלאת ביניים, מקום יישוב שלא החליט בשנים הראשונות לקיומו אם הוא יותר מושב או יותר קיבוץ. "גידלנו אפרסקים, תמרים, פרחים, עגבניות וחצילים", מספרת אביב.
בכלל, הביוגרפיה שלה רצופה פרטים יוצאי דופן. "חיים לא שגרתיים. נולדתי ברמת-השרון, אבל גדלתי בכפר הערבי בית-חנינא. לא ב'בית השבעה', שכמה משפחות יהודיות גרו בו". אביה, בעברו בכיר באצ"ל, רצה לגור בנפרד, משפחה יהודית אחת על אם הדרך. "הוריי שכרו בית מהמוכתר של הכפר, וגרנו שם. זו הייתה תקופה נהדרת. הגענו לשם אחרי ששת הימים. בשנות התיכון וגם בזמן השירות הצבאי הייתי נוסעת באוטובוס הערבי למרכז ירושלים, כי קו אחר לא היה. ההורים שלי נהנו שם מיחסי שכנות טובה עד אחרי האינתיפאדה הראשונה. אז התחילו התנכלויות, והם עזבו לנופים. אבל בזכותם הקימו את שכונת נווה-יעקב".
בסלון הבית בגיתית תלויים וילונות פרחוניים על ענפים טבעיים. בחוץ, בגינה, יש פינת זיכרון קטנה עם אבני בזלת מרמת הגולן ולוח ברזל חרוט. "שניים מבני הכיתה שלי מהתיכון שליד האוניברסיטה בירושלים, יונתן פייקס וחיים בן-קדר, באו באיזו שבת לבית הוריי. ישבנו על קפה ועוגה, והם סיפרו שיש אצלם אחד ביחידה, בחור בשם ירון, שרוצה להקים יישוב חדש. אמרו לי, בואי איתנו. זה מצא חן בעיניי". היא הצטרפה רעיונית לקבוצה הקטנה שלהם, אבל במלחמת יום כיפור נפלו שני החברים. באזכרה של חיים היא פגשה לראשונה את ירון פנים אל פנים. ארבעה חודשים אחר כך הם נישאו.
משפטים היא החלה ללמוד רק ב-1982, כשכבר הייתה אם לשניים. "התחלתי להתעניין בתחום בעקבות כל מיני בעיות שהיו פה בגיתית, והפכתי למומחית בתחום האגודות השיתופיות".
חשבת אז להיות שופטת?
"כן, זה עבר לי בראש".
שמונה שנים עבדה כעורכת דין. "היה לי משרד פה בבית. ב-1995 ראיתי בעיתון מודעת דרושים ליועצת משפטית לרשות הגבייה, וזה הגיע בדיוק בזמן שחיפשתי קצת שינוי. התחלתי לעבוד שם כיועצת משפטית, בשנה אחר כך כבר הייתי מנהלת רשות הגבייה, ואז מוניתי לשיפוט. ביוזמתו של אהרן ברק, עשיתי שני דברים: הראשון הוא הקמת מחלקת המחקר במערכת המשפט. זה גוף שהיה אמור לתת מידע למערכת - כיצד היא מתנהלת, איפה יש צווארי בקבוק, אילו תיקים לוקחים זמן. עשינו עבודה מצוינת, לדעתי.
"הדבר השני היה לימוד מהאמריקאים. התקיים אז פרויקט בארצות הברית לייעול מערכת המשפט האדברסרית. זו השיטה הנהוגה שם וגם בישראל. בגישה הטהורה של השיטה, שמגיעה מאנגליה, השופט פסיבי לחלוטין. הצדדים מביאים עדים, שוטחים את טענותיהם, ורק בפסיקה השופט הופך להיות אקטיבי. בגלל העומס על מערכת המשפט, הייתה יוזמה בארצות הברית להתחיל להניע את השיטה האדברסרית קצת לעבר השיטה האינקוויזיטורית, שנהוגה בצרפת ובגרמניה, ובה השופט יותר מעורב במה שקורה, יותר מנהל את התיק".
היא צורפה למשלחת הישראלית שיצאה לארה"ב. "במשך שנה נסעתי כמה פעמים. זה היה לימוד רציני. היו איתי בתחילה עוד שני שופטים, ולאחר מכן הצטרפו עוד נציגים מכל מחוז. בסך הכול היינו 13 ישראלים שבאו לשמוע את הסיכומים. הכוונה המקורית הייתה שכל שופט יביא למחוז שלו את הידע שרכשנו שם. זה היה פרויקט מדהים בעיניי, אבל מכל מיני סיבות פוליטיות פנימיות של מערכת המשפט הרגו את זה, וגם את מחלקת המחקר. התחלף מנהל בתי המשפט, והמנהל החדש לא רצה את מה שברק עשה. אני לא יודעת הרבה על מה שקרה, אבל זו הייתה רוח הדברים".
ולעצמך אימצת את שיטות העבודה שלמדת בארה"ב?
"כשמוניתי הייתי בתוך הפרויקט הזה בארה"ב, אז לא ידעתי להיות שופטת באופן אחר".
קרוב לשני עשורים היא שימשה שופטת שלום בירושלים ושופטת בית המשפט לעניינים מקומיים ותביעות קטנות בקריית-ארבע. בין פסקי הדין שלה שסוקרו בתקשורת היה זה שהורה למדינה לשלם ליהודה גליק חצי מיליון שקלים כפיצוי על התקופה שבה נאסר עליו לעלות להר הבית ("חשבתי שזה מגיע לו"). בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וביטל את תשלום הפיצויים. בפסק דין אחר הורתה אביב לשחרר את זאב בראודה, שנטען כי ירה לעבר פלסטינים בעת פינוי בית המריבה בחברון ב-2008 ("ראו בסרטים שהוא זה שהותקף").
את המינוי לשיפוט בקריית-ארבע קיבלה בין השאר כי בימים ההם, בפרוץ האינתיפאדה השנייה, שום שופט אחר לא רצה לנסוע לשם ("אני נסעתי כל יום לגיתית, מה אכפת לי לנסוע לקריית-ארבע?"). בידיעה בעיתון הארץ במארס 2015 נטען שאנשי ימין נהגו להגיש לבית המשפט בקריית-ארבע תביעות שאינן מתאימות לערכאה זו, כדי שדווקא השופטת אביב תדון בהן.
"זה קשקוש", היא פוסקת. "השופט ג'ון ואלאס, שהוביל את פרויקט ההתייעלות בארה"ב, אמר לי פעם משפט שהוא כלל ברזל. הייתה בזמנו שיטה טיפשית: תיק שנכנס למערכת, קודם כול מגיע לשופט אחד, ובהמשך עובר לשופט אחר. הוא אמר שזה בזבוז משאבים. ברגע שאתה נוגע בתיק - הוא שלך. ברגע שלקחת את התיק ליד והכרת אותו, אתה לא מבזבז זמן של שופט אחר שצריך להכיר אותו מחדש. אלא במקרה שאתה צריך לפסול את עצמך, כמובן. והעיקרון הזה היה נהוג לשמחתי הרבה בירושלים.
"מצבת התיקים של קריית-ארבע הייתה חלק מהתיקים שלי. שופטים אחרים היו אוכלים אותי בלי מלח אילו הייתי מתחילה להעביר אליהם תיקים. זו גם הייתה הנחיה חד-משמעית שקיבלתי מנשיא בתי משפט השלום במחוז ירושלים, אמנון כהן. הטענה ששמרתי תיקים אצלי היא הזויה. אם היו מי שהחליטו להגיש תביעה מסוימת דווקא בקריית-ארבע כדי שזה יגיע אליי? אין לי מושג. לא יכול להיות לי מושג, וגם זה נשמע לי הזוי".
מבחוץ נראה שמערכת המשפט על סף קריסה. השופטים לא עומדים בעומס, והאזרחים סובלים עינויי דין לאורך חודשים ושנים.
"זה נכון. כשחזרתי מארה"ב הכנתי דו"חות ופירוט של דברים שצריך לעשות במערכת. הצעתי שינוי של תפיסה, של פילוסופיה. לא רק הנחיה לשופט לעשות כך או אחרת. שופטים צריכים להיות המנהלים של התיק שבפניהם. חלק מהדברים האלה כן הוכנסו לתקנות סדר הדין בזמנו. הרחיבו למשל את הסמכויות של שופט בקדם-משפט. אבל השאלה היא מה השופטים עושים עם זה, מי מדריך אותם איך ומה לעשות".
בשלב קדם-משפט יכול השופט לתת למשל צווים שנדרשים לצורך הכנת התיק לדיון, לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כהלכה, לשקף לצדדים את הסיכויים והסיכונים העומדים בפניהם, או אפילו לבטל תביעה. "כשאין זמן אתה לא לומד את התיק. ואז מגיעים לשלב ההוכחות, וזה כבר משהו אחר, כבד הרבה יותר. השופט לחוץ. הוא רוצה להראות שהוא מסיים, אז הוא לוחץ על הצדדים להגיע לפשרה. אבל את זה אפשר לעשות רק אם מכירים היטב את התיק, אי אפשר ללחוץ כשלא יודעים את הפרטים. אני מדברת היום עם עשרות עורכי דין, והם פשוט בוכים. תיקים הולכים ומסתרבלים בלי סיבה. אין עיוות דין גדול מזה.
"יש עוד עיקרון בסיסי שהנחיל לי השופט ואלאס. הוא ביקר בארץ, וכשהגיע ללשכה שלי ראה את שלוש המדרגות שהובילו מהלשכה לאולם. ואז אמר לי – 'אין מצב שאת עולה את שלוש המדרגות האלה בלי שאת לגמרי בקיאה בתיק'. צריך בקיאות של מאה אחוז. ברמה של תיקון התאריך, אם עורך הדין טעה.
"אם צד אחד אמר שנתנו לו מסמך באוגוסט 1987, את צריכה לדעת שזה היה ביולי 1987 ולתקן. גם אם זו רק ישיבת קדם-משפט. ואפילו ההפך - דווקא בישיבת קדם-משפט תשלטי היטב בתיקים. כשהצדדים רואים שהשופט שולט בחומר, הם יודעים שהם לא יכולים לתחמן אותו, ואז אפשר למצוא את המחלוקות האמיתיות בכל מקרה ומקרה. זו הרי המטרה המהותית של קדם-משפט: לזהות את המחלוקות האמיתיות, שנמצאות מתחת לניפוח שבכתבי הטענות".
ולמה זה לא קורה היום?
"כי הכול נמדד במערכת המחשוב, וזו רעה איומה. השופטים נמדדים לפי הספקים. לדעתי המדד הכי נכון להספק הוא כמה זמן לוקח תיק ממוצע, מישיבה ראשונה ועד פסק הדין. יש כמובן תיקים ארוכים יותר, יש קצרים יותר, אבל זה הקריטריון היחיד שבו אפשר למדוד יעילות של שופט. לא מספר הדיונים שהוא מנהל. היום, שופט שיש לו הרבה דיונים נחשב לשופט שעובד קשה. למה? זה הרי אומר שהוא שופט שלא יודע לנהל את התיקים שלו. לי בכל רגע היה מספר התיקים הנמוך ביותר בבית המשפט, למרות שמחלקים את התיקים במחשב לכולם אותו הדבר. זה היה עד כדי כך שבשנה מסוימת הוסיפו לי שישים תיקים מחוץ לספירה. הייתי הכי יעילה, כי עבדתי לפי השיטה שלמדתי.
"היום מבנה המערכת ממש מעודד את השופט לא להשקיע זמן בלימוד התיק לעומק לפני קדם-משפט. הוא חושב שהוא חוסך זמן בכך שאינו קורא מראש. אבל התוצאה היא, למשל, ששופט לא נותן החלטות ביניים, כי הוא לא מכיר את התיק. החלטת ביניים אמורה לייעל את ההליך, לקצר את זמן ההוכחות, אבל בשביל זה צריך לשבת עכשיו שעתיים בלשכה ולקרוא ולתת החלטה, ובשום מקום השעתיים הללו לא נרשמות. אז קובעים עוד ישיבה ושומעים שוב מה יש לעורכי הדין להגיד. הישיבה הרי נרשמת, היא מופיעה בסטטיסטיקה.
"שופט שמגיע לישיבה בלי שקרא את התיק לעומק, לפעמים פשוט לא מבין מה קורה. ואז הוא נותן החלטה שבכלל לא מבוססת על החומר, ועורכי הדין עומדים נדהמים. התיק מגיע לשלב ההוכחות כשהוא מנופח עוד יותר בהחלטות מוטעות של שופטים ששלפו כל מיני דברים מהשרוול, והמערכת הולכת ומכבידה על עצמה".
בשנת 2011, כשיעקב נאמן ז"ל כיהן כשר המשפטים, שלחה אליו אביב מכתב כאוב שמפרט את מסקנותיה באשר לניהול הכושל של מערכת המשפט בישראל. "פירטתי לו את כל הדברים, איפה לדעתי דרוש תיקון. אני לא נגד המחשוב, להפך. אני מאמינה גדולה בטכנולוגיה. אני רק חושבת שהיא צריכה להיות כלי ולא האדון שמשועבדים אליו.
"הייתי שופטת כמעט עשרים שנה וכמעט אף פעם לא כתבתי פסקי דין בפגרות או בחופשות. הקדשתי יומיים בשבוע לכתיבת פסקי דין. שלושה ימים בשבוע הספיקו לי לדיונים, כי 95 אחוזים מהתיקים שלי נגמרו בקדם-משפט. לא היו עליי אף פעם ערעורים בנושאים האלו. היו ערעורים על פסקי דין, היו ערעורים על החלטות - אני לא מושלמת, היו לי טעויות וחלק מהערעורים היו מוצדקים - אבל שיטת העבודה שלמדתי בארה"ב, והניצול שלי את תקנות סדר הדין שתוקנו בעקבות אותה למידה, גרמו לכך שבנושא הזה לא ערערו".
יש עוד שופטים שעובדים בשיטה דומה?
"כן. תראי, רוב השופטים, אם יקראו מה שאני אומרת כאן, יתרגזו נורא. כי כל אחד בטוח שהוא עובד באופן יעיל וניהולי. הוא רק לא מבין עד כמה הוא לא עובד כך, משום שאין לו הכשרה מתאימה. מאז יצחק רביבי, שפרש ב-1998 והיה לדעתי אחרון מנהלי בתי המשפט בעלי שיעור הקומה והכבוד, כל המנהלים חזרו על אותן טעויות. לכל אחד מהם ניגשתי ואמרתי 'יש לי תוצאות מוכחות, תסתכל'. לא הקשיבו לי. תמיד נעניתי ב'הקמנו עכשיו ועדה, יש לנו מומחה לייעוץ ארגוני שמקבל משכורת נאה, ואנחנו נייעל את המערכת'. בכל פעם היה צריך ועדת חקירה לבדיקת העומס במערכת. לפחות חמש ועדות הוקמו, על כל אחת מהן שפכו מיליונים, ובסופו של דבר הן פרסמו דו"חות עם אותם הממצאים שאנחנו הוצאנו בזמנו ממחלקת המחקר של בתי המשפט.
"השינויים הרדיקליים-במירכאות שעשו בכל פעם בבתי המשפט כדי להתאים לעצות של המומחה העכשווי, היו כל מיני נהלים בלתי מובנים: עכשיו התיק עובר קודם למזכירה הזו, ואז לשופט ההוא, ואם הוא לא מצליח לעשות פשרה זה עובר לשופט אחר, וכל מיני תפקידים של הקלדנית או של המזכירה עם פרוצדורות בתוך המזכירות - מי פותח את התיק, מי מכניס מסמכים. אבל אף אחד לא נוגע בקופסה השחורה: איך השופט עובד על הדוכן. מהרגע שהשופט לוקח את התיק לידיים, מה הוא עושה. וזה העיקר".
אביב כועסת ונסערת כשהיא מתארת את הכשלים. "מה אכפת לי מה כל מזכירה עושה? המטרה של השופט צריכה להיות לסיים את הסכסוך, לא להוציא פסק דין. ואלפי פעמים ראיתי: כשאתה מתחיל בקדם-משפט לצמצם, זה פתאום נהיה די פשוט. אתה מביא את הצדדים לראות את הפתרון. ושוב, אני לא מדברת על הפעלת לחץ על הצדדים להגיע לפשרה, כמו ששופטים נוהגים לעשות היום. לא, ממש לא. מעולם לא הבאתי את הצדדים להגיע לפשרה שלא הייתה הדבר הנכון לעשות באותו מקרה".
הדימוי שעולה מהתיאור שלך למצב האידיאלי הוא של איזה שופט קדמון שיושב, אנשים באים אליו לשטוח את טענותיהם, והוא יורד לסלע המחלוקת ומקבל החלטה.
"זה מה שאמרתי תמיד. אני דבורה תחת התומר. כך התייחסתי לתיקים. בואו ננקה את כל הזבל שהועמס פה, נגיע לבסיס ונסיים את הסכסוך".
יש שיח ממורמר בין שופטים?
"המון. בתקופה שלי שופטים זעמו על תוכנת המחשב, על שיטות העבודה. על חוסר ההקשבה בדרגים הבכירים יותר. על התלונות שמוגשות נגדם לנציבות בתי המשפט, כשאין להם אפשרות לערער. על סיר הלחץ שכופים אותם להיכנס אליו, ועל כך שאין להם שום מוצא, שום דרך לנהוג אחרת. זה מטריף. נתתי לכך ביטוי גם במכתבי לשר המשפטים. אני לפחות עוד מאחרוני השופטים שיש להם פנסיה תקציבית; היום גם אי אפשר לבנות על הפנסיה. פניתי בזמנו גם לשופט אשר גרוניס. אמרתי, תראו מה קורה אצלי, תלמדו ממני את דרך העבודה. הרי כבר התאבד שופט בירושלים, ולפי הנכתב בעיתונות זה היה בגלל העומס. הרגו אותו".
בתגובה לדבריה של אביב נמסר לנו מדוברות מערכת בתי המשפט שהמערכת הממוחשבת "נט המשפט" ייעלה את העבודה השיפוטית, וכי היא נותנת לשופט כלי בקרה על פעילותו השוטפת.
ב-2009 צעדה אביב צעד אחד יותר מדי בניסיונותיה לחנך את המערכת, וכמעט הסתבכה. בתיק שעסק בסכסוך בין שתי משפחות שרכשו נדל"ן במשותף, דחתה השופטת את מרבית התביעות הכספיות של שני הצדדים, וחייבה משפחה אחת לשלם פיצויים של 8,000 שקלים לצד השני. המשפחה ערערה לבית המשפט המחוזי, וזה ביטל את מרבית קביעותיה של אביב, החזיר לה את התיק והנחה אותה לכתוב פסק דין חדש. היא התקוממה. "אין זה במקומו של המחוזי להתערב בקביעותיי העובדתיות", כתבה אז, "תפקידה של הערכאה הראשונה הוא לקבוע את העובדות". בפסק הדין המתוקן התעקשה שלא שגתה בהחלטתה הקודמת.
"באמת פרקתי אז עול", היא אומרת. "כך גם במכתב ששלחתי לשר המשפטים. זה מאוד לא מקובל ששופט פונה לשר. אבל שערותיי כבר סמרו ממה שראיתי סביבי. אמרתי די, אני צריכה שקולי יישמע. אז נכון, לא הייתי צריכה להיכנס בבית המשפט המחוזי כפי שנכנסתי. אבל מה שאמרתי היה אמת. אני מאמינה בכל מילה שכתבתי שם. אני מבינה שבית המשפט העליון לא היה יכול לגבות אותי, כי זה היה מאוד לא מקובל, אבל אני עומדת מאחורי הדברים. לדעתי אם זורחת השמש, מדובר ביום ולא בלילה. וכשנותנים פסק דין בלי שמכירים את העובדות, זה ניכר. בעטתי, והמערכת לא אהבה את זה. תוסיפי את העובדה שיומיים בשבוע עסקתי בכתיבה ולא קיימתי דיונים. זה יצר תחושה של 'מה קורה פה'.
"פניתי לכל מי שרצה לשמוע, אמרתי: תראו, מחלקים לי תיקים כמו לכל אחד אחר, אני עובדת גם בקריית-ארבע, ואין אצלי עומס. תפקחו עיניים. אבל המערכת לא יכולה לעשות את זה, כי זו הודאה בכישלון גדול. היא כל כך מקובעת, כל כך מרובעת, שהיא לא מצליחה בכלל להסתכל לצדדים. תוכנת המחשב קובעת את סדר היום של השופט, משעבדת אותו. הרגשתי שזהו. עוד מעט אטפס על קירות, אני לא יכולה יותר. המערכת מבחינתי איבדה את כל האמון שנתתי בה. שופטים הפכו להיות טכנוקרטים".
והמילה הגסה "צדק" עוד נשמעת?
"לא יודעת. הנה דוגמה שנתקלתי בה עכשיו: הוגשה תביעה של חברה זרה נגד חברה זרה אחרת. אין שום זיקה לישראל, מלבד זה שאחד מהבעלים הוא אזרח ישראלי. בחוק החברות יש אפשרות לדרוש מהחברה התובעת הפקדת עירבון כתנאי להגשת תביעה. כך אם היא תפסיד, יהיה אפשר לגבות ממנה את ההוצאות של הצד שזכה. עורך הדין של החברה הנתבעת הגיש בקשה להורות לתובעת להפקיד עירבון, ובמקביל הגיש בקשה למחוק את התביעה, בטענה של היעדר סמכות לשפוט את המקרה הזה בארץ.
"עכשיו, שופט אמור לקחת את התיק, לקרוא, לשמוע את הצד השני, ולקבל החלטה. אבל לא. השופטת כתבה שהעובדה שהוגשה בקשה להפקדת ערובה לא שוללת את הצורך להגיש כתב הגנה, ואת הבקשה להגיש ערובה היא קבעה לדיון. אז עכשיו עורך הדין צריך לכתוב כתב הגנה וצריך להתייצב לדיון, והלקוח שלו ייאלץ לשלם לו עשרות אלפי שקלים. אז בשביל מה הוא הגיש בקשה להפקדת ערובה? מי ישלם לו את זה? זו דוגמה לשופט שלא קורא את התיק, לא קורא את הבקשה, לא קורא כלום. יאללה, דיון. אני יכולה לתת לך דוגמאות כאלה בעשרות. כל הזמן אני שומעת עורכי דין זועמים וממורמרים".
להחלטה שלה לעזוב את התפקיד קדמה הצעה משני בניה, שרצו שתעבוד איתם על אפליקציה חדשה שפיתחו. בזה היא משקיעה כיום את רוב זמנה ומרצה.
לא היית רוצה להישאר, להתקדם בסולם המשפטי, לשפוט בערכאה גבוהה יותר?
"לא, אף פעם לא רציתי. תמיד אהבתי את עבודת השטח, את המגע עם ציבור המתדיינים, את ההתייחסות לתיקים ברמה המעשית מאוד שקיימת בבתי משפט השלום. לא דיסרטציות משפטיות ולא פילוסופיות ולא אג'נדות ולא שום דבר. הביקורת שמותחים בתקשורת על בית המשפט העליון לא נוגעת לאזרח הקטן, שמגיע עם הסיפור שלו לבית משפט השלום. כמה מגיעים לעליון? כשמדברים על האמון של אנשים במערכת המשפט, זה רק בבית משפט השלום. זה מתחיל מהאדם שהשכן שלו שבר לו משהו, הוא הולך לבית המשפט לבקש סעד, השופט לא קורא את התיק, וזה מתגלגל לערעורים, פותח פתח לעורכי דין להשתולל, ושואב המון כסף".
והכול תלוי בהתנהלות יעילה, או שיש בקרב השופטים גם בעיה של מקצועיות?
"אני לא יודעת לומר. גם אם יש בעיית מקצועיות, היא מן הסתם נקודתית. בעיית ההתנהלות, לעומת זאת, היא מערכתית. מערכת המשפט בישראל בנויה כך שהיא יוצרת עומס מעיק ומזיק".
אקו"ם