מה גרם לבכירים ישראלים לשתף רבי מברוקלין בסודות ביטחוניים?
צמרת ההנהגה הישראלית נהגה לשתף את הרבי מלובביץ' בסודות ביטחוניים, ולהתייעץ עמו בעניינים אישיים. הם אכזבו אותו כשלא צעדו בקו שדרש, אבל המשיכו להוקיר את אמונתו וחוכמתו. ספר חדש שהשתתפתי בכתיבתו מתאר את הקשר שנרקם בין הצדדים
ההיכרות שלי עם רבי מנחם-מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ', הייתה שטחית מינוס. מעולם לא פגשתי אותו, אף שביליתי זמן רב בניו-יורק ובפילדלפיה בשנות השמונים. הפרשנות הפוליטית שלי לאורך השנים נגעה ברמה הבסיסית של מעורבות הרבי וחסידיו בתהליכים במדינה, לפני ואחרי מותו. ידענו שהוא מנע את הקמת ממשלת פרס אחרי התרגיל ההוא במרץ 1990, שבסופו נשאר יצחק שמיר ראש ממשלה. ידענו שחסידיו של הרבי טרפדו שוב את הקמת ממשלת פרס ב-1996, אחרי רצח רבין, בעבודה אינסופית תחת הסיסמה האתנית הבוטה "נתניהו טוב ליהודים".
לא שיערתי את עוצמת הקשר של הרבי מלובביץ' עם ראשי המדינה לאורך שנים, ואת מידת ההשפעה שלו על תהליכים מדיניים, ביטחוניים ופוליטיים. היה לי קשה להבין שהוא קבע גם החלטות אישיות-קרייריסטיות שקיבלו דמויות מובילות בעם ובצבא.
בשנה האחרונה פנו אליי בכירים בחצר חב"ד ושני עיתונאים חרדים, יוסי אליטוב ואריה ארליך, והציעו לי לכתוב איתם ספר על הרבי מלובביץ' והפוליטיקה הישראלית. אמרתי להם שהחומר שאני מכיר מספיק בקושי למאמר בעיתון. הסברתי להם שהעמדות שלי הפוכות מכל מה שמייצגים הרבי וחסידיו, ושאולי הם צריכים אדם שמזוהה פוליטית עם האידאולוגיה הימנית, לעתים הקיצונית, שהפגין הרב. הם הציעו שנתחיל לעבוד.
במהלך חודשי העבודה נכנסתי לעולם שלא מוכר לי. הרים של מסמכים, מכתבים, פרוטוקולים ודיווחים על הקשר של הרבי עם ראשי המדינה נחשפו לפתע. לא האמנתי עד ששמעתי במו אוזניי אנשים כמו השופט אליקים רובינשטיין, שהיה מזכיר הממשלה, ראש השב"כ לשעבר יעקב פרי, או מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ואיש המסתורין ד"ר יוסי צ'חנובר, מספרים על פגישותיהם עם הרבי, על התפיסה האסטרטגית שלו, על הדיונים הביטחוניים שניהלו עמו ועל המסרים שקיבלו והעבירו בזמן אמת.
יוסי צ'חנובר, מי שטווה רק לאחרונה את הסכם הפיוס עם טורקיה, היה בן בית בחצר הרבי בברוקלין, ניו-יורק. במהלך מלחמת יום הכיפורים הוא שימש היועץ המשפטי של משרד הביטחון. בעיצומה של המלחמה, כך סיפר, כאשר צה"ל הצליח להדוף את הסורים ברוב הצירים, טלפן אליו הרבי. "לך לשר הביטחון משה דיין ותגיד לו לכבוש את דמשק ולעשות ממנה כעפרא דארעא (מארמית: כעפר הארץ, ש"י)", הורה. צ'חנובר היסס. "מה אני אלך לדיין? מה הוא יודע על הרבי?", שאל את עצמו.
כאשר חזר דיין משדות הקרב ללשכה בקריה בתל-אביב, נכנס אליו השליח צ'חנובר עם המסר. לתדהמתו של צ'חנובר, דיין לקח את הדברים בכובד ראש, אבל היסס גם הוא. "השליטה בעיר תחייב כוחות גדולים", אמר. "אין לי אותם. אני צריך צבא בגזרות האחרות".
כיבוש הבירה דמשק, גם לזמן קצר, עלה לדיון בקבינט המלחמה של אותם ימים. השרים גררו רגליים והעניין נדחה, אם כי חיל האוויר תקף ב-9 באוקטובר את המטכ"ל הסורי בלב דמשק, כדי להעביר מסר לירדן לבל תצטרף למלחמה. צ'חנובר חזר לרבי באותו יום עם תשובתו השלילית של דיין, והרבי לא הסתיר את אכזבתו. "טעות גדולה", אמר. צ'חנובר סבור עד היום כי כיבוש דמשק, אפילו לזמן מוגבל של יומיים-שלושה, היה שובר את רוחם ואת כוחם של הסורים, מציג תמונת ניצחון ברורה ומקרין על החזיתות האחרות. אולי גם הסכמי השלום וההסדרים המדיניים היו נראים אחרת. מי יודע?
הרבי מלובביץ' לא היה איש של פשרות מדיניות וביטחוניות. הוא היה טוטליסט בהשקפתו, ותבע יוזמה והכרעה ברורות. מה שלא נעשה בצורה החלטית וברורה, היה לדעתו מתכון לכישלון עתידי. הרבי סבר שאחרי מלחמת ששת הימים היה צורך לפנות את הערבים מהגדה המערבית, ולהציע להם פיצוי נדיב. הוא התנגד לכל הסכמי השלום והסדרי הביניים שהיו כרוכים בוויתורים, שלדעתו היו עתידים לעלות למדינת ישראל ביוקר.
הרבי מלובביץ' האמין שמסירת נכסים אסטרטגיים למצרים תציב מודל דומה במשא ומתן עם הפלסטינים, וישראל תישאר בלי אדמה ועם פיסת נייר חסר ערך. זהו בעצם מוקד הוויכוח ההיסטורי בין מי שחושב כי ויתור על שטח תמורת שלום הוא סכנה קיומית, ובין מי שגורס להפך - שהחזרת שטחים תמנע מלחמה. כל אחד מהצדדים משוכנע שהוא מקיים את מצוות פיקוח נפש.
מי שגילה שמץ של רפיסות קומה או רצון לפשרה טריטוריאלית חטף מהרבי קיתונות של זעם, גם אם לפני כן היה מקובל ונערץ עליו. מנחם בגין הגיע למרכז חב"ד בשדרות איסטרן פארקווי 770 בברוקלין חודשיים אחרי המהפך ההיסטורי במאי 1977, לפני שנסע לבית הלבן לפגוש את הנשיא ג'ימי קרטר.
הרב תלה את ניצחונו של בגין בבחירות בעמידתו הלאומית והדתית האיתנה למען ארץ ישראל, ואף גרס כי הנוקשות הישראלית החדשה גרמה לנשיא סאדאת להתכופף ולהגיע לארץ, מה שלא קרה אצל קודמיו של בגין. "הצעתו של סאדאת לשלום נבעה מכך שראה כי יהודים התחילו לדבר בתקיפות, בלי להתרשם מהגויים", הסביר הרב. בהזדמנות אחרת ציין כי ההתנהגות הזו של בגין הטילה על סאדאת פחד, לא פחות.
מה רבה הייתה אכזבתו של הרבי כאשר חתם בגין על הסכמי קמפ-דיוויד וויתר על כל סיני. השינוי בדעותיו כלפי בגין היה חד וגס. הרבי דרש ממנו לקום ולהתפטר, מכיוון שהוכיח כי איננו מסוגל לעמוד בלחצים. מהלך דומה נקט הרבי כלפי יצחק שמיר, שגם אותו העריך לאורך שנים בזכות עמדותיו העיקשות.
לדעת הרבי, הסכמתו של שמיר ללכת לוועידת מדריד באוקטובר 1991, הכינה את הקרקע להכרה באש"ף ולהסכמי אוסלו שנתיים מאוחר יותר. "אני כל העת לחמתי שתהיה ממשלה של שמיר", אמר הרבי למשה קצב, אז שר התיירות, בפגישה ביניהם בינואר 1992. "אבל אם ימשיכו בכיוון הזה של דיבורים כאלה אזי אני, מנחם מנדל, אהיה הראשון שיילחם בכל התוקף ובכל כוחותיי נגד שמיר, שתתפרק הממשלה".
בעוד חודשיים נציין חמישים שנה למלחמת ששת הימים. הממשלה בימי המלחמה הייתה ממשלת שמאל, אבל היריבים הגדולים של הרבי מלובביץ' היו דווקא אנשי המפד"ל בממשלה. חיים משה שפירא, שר הפנים ומראשי המפד"ל, היה הסמן השמאלי בקרב השרים. שפירא הצביע בממשלה נגד מתקפת המנע ב-5 ביוני 1967, התנגד לכיבוש מזרח ירושלים במהלך המלחמה, והסתייג מהחזקת השטחים אחריה. הרבי שיגר לו מסרים רבים כדי שישנה את עמדתו, אבל זה לא קרה. מעניין אם האנשים שיושבים היום על כיסאם של שפירא וחבריו, נפתלי בנט ואורי אריאל, יודעים שהיה פעם בית יהודי אחר בתכלית וציונות דתית שונה. הרבי מלובביץ' יגיד כמובן שהבית ההוא היה מסוכן ומופקר, אבל יש מי שיראו בו מתון ואחראי.
מה שמעניין הוא שלמרות העמדה הידועה של הרבי מלובביץ' בעד ארץ ישראל השלמה, הוא סירב לשלוח את חסידיו להתנחלויות. פוליטיקאים רבים, כל אחד בשעתו, ניסו לשכנע אותו. בשנים שאחרי מלחמת ששת הימים עדיין היה אריאל שרון אלוף בצה"ל, אבל הקמת התנחלויות ובסיסים בשטחים עניינה אותו כנראה יותר מתפקידו כראש מה"ד.
שרון נפגש עם הרבי ביוני 1968 בניו-יורק, וביקש שחסידי חב"ד יציפו התנחלויות ומאחזים בהקמה. הרבי סירב לבקשה. גם ניסיונות השכנוע של מקורבו של הרבי, נשיא המדינה דאז זלמן שז"ר, לא הועילו. גם יגאל אלון, שרצה לראות את חסידי חב"ד מתנחלים בחברון, נותר עם בתים ריקים.
הרבי מלובביץ' סבר כי אין לשלוח מתנחלים להקים יישובים בשטחים שהממשלה איננה מחילה עליהם את ריבונותה. מציאות כזו, שבה המדינה לא רואה בשטחים חלק טבעי מארץ ישראל, מעמידה את המתנחלים ככובשים זרים בעיני עצמם ובעיני העולם, ומנציחה דה-פקטו את מעמדם כתושבים נחותים מוסרית. מכאן קרובה הדרך לסיכון חייהם של המתנחלים, והרבי לא רצה בכך לחסידיו. קשה לומר שטעה בניתוח הזה.
העמדות הנציות הללו של הרבי אמורות היו להרתיע את ראשי המדינה שבאו איתו במגע, ושרבים מהם היו אנשי מרכז או שמאל. אבל אולי דווקא היציבות שהפגין בנושאים מדיניים ויהודיים היא שמשכה אותם אליו. במהלך כתיבת הספר הגעתי למסקנה שראשי המדינה חיפשו משענת.
הרבי מלובביץ' נסך בהם ביטחון. הם השתכנעו, גם באמצעות המפעלים של חב"ד ברחבי העולם, כי הוא דואג לכל יהודי בארץ ובחו"ל וכי כוונותיו כשרות. הם שאבו כוח מאמונתו המופגנת בעם היהודי ובמעמדו ההיסטורי וייחודו, גם אם התנגדו לדעותיו. גם הראייה האופטימית והאישיות יוצאת הדופן, שעליה מעידים כל מי שבאו איתו במגע, הפכו אותו לכתובת המשמעותית ביותר שמצאו ראשי המדינה מחוץ לגבולותיה. הם פתחו בפניו את לבם, וגם את סודות המדינה.
ראש הממשלה בנימין נתניהו הכיר את הרבי מלובביץ' היטב. הוא פגש אותו כמה פעמים כאשר כיהן כשגריר באו"ם בשנות השמונים. הרבי צייד אותו בטקסט שבו נהג להשתמש בקביעות בנאומיו באו"ם. "אתה מדליק נר אחד של אמת שמגרש את כל החושך מסביב", אמר לו. נתניהו מספר לנו היום כי העמדות הקשוחות והרטוריקה הלאומית שהוא נוקט תואמות את הדברים שאמר לו הרב. אפשר להאמין לו כל עוד מדובר בשלוש הקדנציות האחרונות, שבהן לא ויתר על סנטימטר ולא קידם את רעיון שתי המדינות, למרות הצהרותיו.
"אם אדרש לתמצת את הקו שעליו הוא דיבר אתי, מדובר בשני עקרונות: האחד, לשמור על ארץ ישראל; השני, לומר את האמת בפני הגויים בעוצמה, בגאווה, למען עם ישראל. אני משתדל לקיים את שתי האמירות האלה כמיטב יכולתי", סיכם נתניהו. אגב, הרבי ניסה להשפיע על נתניהו שיישאר באו"ם עד בוא המשיח, אבל נתניהו התעקש לחזור, וההמשך ידוע.
אבל הקטע שהדהים אותי במיוחד היה הדיון האופרטיבי שניהלו ראשי המדינה ואלופי הצבא עם הרבי מלובביץ' בזמן אמת. האלוף אהרן יריב היה ראש אמ"ן אחרי מלחמת ששת הימים. ההיכרות שלו עם הרבי הייתה עמוקה כנראה, והוא נתן בו אמון בלי סייג. השניים התכתבו בשפת קודים ארכאית על פעולות חשאיות של צה"ל, על מאמצי המודיעין בארצות ערב, על קשרים עם המורדים הכורדים בעיראק ועל נושאים נוספים מאזור הדמדומים. לפעמים נזף הרבי ביריב על הדלפת ידיעות סודיות לעיתונות, כמו מבצע חשאי בסודן, והעיר על פעילות סודית במצרים. היו לרבי גם המלצות קשות, שהאלוף יריב נאלץ להסתייג מהן: פגיעה קשה בסכר אסואן או בתעלת סואץ.
יעקב פרי התמנה לראש השב"כ ב-1988, והגיע לדיונים בארה"ב עם עמיתיו מה-CIA. בשדה התעופה 'קנדי' בניו-יורק חיכו לו מקורביו של הרבי מלובביץ'. פרי נתקף בתדהמה. בימים ההם זהותו של ראש השב"כ הייתה חסויה, ואפילו ראשי התיבות שלו היו אסורים בפרסום.
אנשיו של הרבי שלטו גם בלוח הטיסות של פרי, מחדל מודיעיני בפני עצמו. הם הזמינו אותו לפגישה עם הרבי, שיצאה אל הפועל רק לאחר כמה חודשים. פרי לא התחרט. "קיבלתי מהרבי סקירה מודיעינית מפתיעה ומופלאה", הוא מספר. "אני יכול להגיד בדיעבד שהרבי חזה מראש את פיגועי 11 בספטמבר 2001. הוא דיבר על הטרור האסלאמי, והבטיח ש'זה יגיע גם לארה"ב'. אם הייתי צריך לתת ציון מקצועי לסקירה הזו, הייתי אומר שהרבי מדבר כמו איש מודיעין שבמקום להגות יומם ולילה בתורה עוסק בקריאת חומר שחור", סיכם פרי.
מה היה קורה היום אילו רב ידוע היה מתערב בצורה עקבית וחדה כל כך בנושאים מדיניים וצבאיים? איזו שערורייה הייתה פורצת מול ההשפעה הדתית החיצונית על אלופי המטכ"ל? היינו אז בזמנים אחרים, אבל הסלחנות כלפי הרבי מלובביץ' נבעה כנראה גם מהניטרליות הפוליטית שלו במהלך עשרות השנים שבהן הנהיג את חב"ד. הרבי לא הוביל מפלגה ולא שלח את חב"ד להתמודד בבחירות, כי רצה לפנות אל כולם.
בפעמים הבודדות שבהן התערב בבחירות או במהלכים פוליטיים דרמטיים - ב-1988 כאשר הורה להצביע ל'אגודת ישראל', ובעיקר במרץ 1990, כאשר סיכל הקמת ממשלת שמאל - הוא גרר זעם עצום מצד פוליטיקאים במפלגת העבודה והשמאל, שתבעו לאסור על אנשי חב"ד את הכניסה למחנות צה"ל. הזעם על חב"ד התעורר שוב אחרי שפעיליה הכריעו את הבחירות הישירות בין נתניהו ופרס ב-1996, שנתיים אחרי מותו של הרבי.
ומילה אישית לסיום. חודשים ארוכים עבדתי עם חבריי העיתונאים אליטוב וארליך, אנשי חב"ד, על הספר 'ברגע האמת' שמתאר את הדיאלוג הביטחוני-מדיני של הרבי מלובביץ' עם מקבלי ההחלטות בישראל. לא הפכתי למעריץ של הרב או לחסיד חב"ד. אני עדיין משוכנע שעמדותיו שגויות.
אני חושב שיש גם צדדים בעייתיים בהשפעה של רב גדול על קביעת המדיניות בישראל. אבל שמחתי ללמוד על מנהיגים רוחניים בעלי השכלה רחבה ושיעור קומה שקיימים בעמנו. שמחתי על החוויה שהזדמנה לי להכיר את האנשים החכמים והחרוצים בחסידות חב"ד, גם אם אני נמצא מולם במחלוקת עמוקה.
בעיקר הערכתי את האופן שבו הרבי מלובביץ' קיבל כל אחד, לא כפה דבר על איש ודחה כל התבטאות דתית קיצונית או חשוכה. בראשית 1991, ערב מלחמת המפרץ הראשונה, עמד מנהיג חרדי בישראל והמשיל את יחסי הא-ל ועם ישראל לכוס חטאים שכאשר היא עולה על גדותיה - מתחוללת שואה. אם אנשים לא יחזרו בתשובה, הזהיר אותו רב, תפרוץ חלילה שואה שנייה. הרבי הגיב מיד, וייחד לסוגיה נאום תקיף וממושך שבו הזדעק נגד הסגנון שאינו תואם את דמותו של הקדוש ברוך הוא במסורת היהודית, א-ל רחום וחנון. "על יהודים צריך לסנגר", אמר, "לא לקטרג".
ואולי המילים הללו הן קרן האור שיכולה להאיר את החשכה שמטילים רבנים מסוימים ואנשי דת אחרים, גם בימים אלה ממש.
אקו"ם