הגברים בוכים בלילה: המחיר הכבד של הגבריות
בנים מנותבים לגבורה, להקרבה ולהצנעת רגשות, ומשום כך גם להדחקה ולהפנמה ולפיצול קורע בין תפקידם החברתי ובין תחושותיהם הפנימיות. מחקר חדש זועק את זעקת הגברים
ב-15 באפריל 1912, בהפלגת הבכורה שלה, כשעל סיפונה מנגנים כלי קשת, טבעה הספינה האלמותית "טיטאניק". הקוד הקשוח שקבעו אנשי הצוות בזמן ניסיונות ההצלה היה חד משמעי: נשים וילדים תחילה, וכך נידונו למוות שמונים אחוז מהגברים על האונייה באופן שרירותי.
למוסכמה הזו, הברורה לנו מאוד, יש סיבות היסטוריות, ביולוגיות, תרבותיות וחברתיות, וייתכן שהיא מוצדקת: נשים וילדים נחשבים כמי שיתמודדו פחות עם אתגר פיזי והישרדותי, והם גם הוכשרו פחות מגברים להתמודד עם אתגרים כאלו. אבל האם חשבנו לרגע על המשמעות הזאת עבורם, מבחינה נפשית, הידיעה שאתה הראשון שמצופה להקריב את החיים, רק מתוקף מינך?
הדוגמה הזו, המופיעה בפרק "רודן או עבד" בספרו של הפסיכולוג ד"ר גבריאל בוקובזה, משקפת בעיניי את הדחף שלו לכתיבה ולמחקר ואת הזעקה של הספר. עוד לפני שנכנסים לרזולוציות מורכבות יותר ובוחנים את הדוגמאות אחת לאחת - גם בהינתן שהעול המוטל על הגבריות מוצדק, וגם אם המבנה החברתי מסודר כך שרוב המנכ"לים, המצביאים, המדענים ואילי ההון בעולם הם גברים ולא נשים – האם אנחנו מודעים לכך שהמצב הזה גובה מהגברים מחיר נפשי כבד? האם הם מודעים בכלל ל"מצב הגברי" שלהם? כלומר, האם הם מבינים שעצם הגבריות שלהם מכבידה עליהם בדרכים שונות? האם נשים מבינות את זה?
יש משהו מורכב עבור אישה בקריאת ספר שחוקר את התהליכים שעברו גברים מודרניים ואת ההשתנות שהם נדרשים לה עקב ערכים חדשים בחברה ותפקידים חדשים שנוספו לצלחת המלאה שלהם ממילא. מיד מציפות התנגדויות את הקריאה: הנשים עדיין לא השלימו את המהלך לעצמאות כלכלית ואישית; הן חוליה חלשה בהרבה תחומים, ועדיין, גם בעידן שבו הילרי קלינטון מתמודדת לנשיאות, הרבה יותר מפחיד ללכת בסמטה חשוכה כשאת אישה.
אבל אם נישאר כאן, באלמנט הסמטה החשוכה, ד"ר בוקבוזה שואל פה שאלה מסקרנת: מה לגבי הגבר, שצועד מאחורי אותה אישה ומרגיש לא נוח מראש, ביודעו שהיא חוששת מפניו, שאולי הוא חשוד כתוקף פוטנציאלי? איך זה משפיע על התפיסה העצמית שלו ועל החוויה שלו בעולם?
המחקרים מראים שהגבר, הבן, מוסלל לדבר את שפת ההיגיון. הוא יידרש לחשוק שיניים, להצניע רגשות של חולשה וכאב, להיות גיבור, להתגבר – "גבר". גבר המרבה לשתף ברגשותיו נתפס כנשי, ומסומן גם על ידי הנשים כמושך פחות. מגיל צעיר, גיל ינקות, אומר בוקובזה, מעוצבת אישיותו של הגבר להדחקה ולהפנמה.
כתוצאה מכך הוא חווה בבגרותו פיצול קורע בין התפקיד החברתי שהוא חייב לשאת: מפרנס, מנהיג, גיבור, מוביל, מאהב, מעבּר, מחנך; ובין התחושות הפנימיות שלו, לעתים של חוסר תפקוד ולעתים של חוסר מסוגלות לספק את כל הדרישות ולזכות בכל התארים הללו.
בספר חולף ד"ר בוקובזה על פני שדות רבים ומגוונים: יחס לסמכות, מיניות הגבר, גברים גרושים, גברים בשדה הקרב, היחסים עם האב, וכל פרק מעורר תגובה רגשית אחרת. הפרקים העוסקים במציאות החברתית של הגברים מעוררים ויכוח כמעט מיידי: מרגע שמוצגים בספר נתונים - על הבדלי שכר, אפליה במקום עבודה, אלימות בתוך המשפחה - תצוף כאינסטינקט לעומתיות נשית מוצדקת וכל נתון יגובה בנתון מקביל: כמה נשים נרצחו על ידי בני זוגן לעומת גברים, כמה נשים נפגעו מינית באופן חמור או קל? כמה נשים זוכות לקידום לעומת גברים?
להוציא את מצבם של גברים גרושים - שם העוול מעוגן במנגנון, בהיבט הכלכלי ובשאלת המשמורת - בכל נושא אחר אי אפשר שלא תזנק מתוכי האישה שוחרת הצדק ותיאבק לאיזון בהצגת פני הדברים. גברים עדיין קובעים עבור נשים ברוב הנושאים הקושרים להגשמה העצמית שלהן. אי אפשר שלא להיות מודע לכך שהמאבק על תפיסת המקום בעולם של הנשים עובר תהליכים מואצים, אבל ממש רחוק מלהיות מושלם. במובן הזה, הסופר כמעט הזמין לעצמו את השיח הזה, המתנצח, שבו כל נתון על אפליית גברים או גברים מוכים – יגובה מיד בנתון נגדי מהצד הנשי.
אם בכל זאת מניחים רגע בצד את השיח השוויוני ומאזינים לקולם של הגברים - נחשף עולם שאותי אישית מסקרן מאוד, וחשוב בהרבה בעיניי, מכיוון שהוא המסד לכל אינטראקציה בין איש ואישה. הצגת המערך הפסיכולוגי הפנימי של הגבר, שכמעט ולא מדובר, ורק לעתים רחוקות זוכה לייצוג שלא קשור באחד מהתפקידים החברתיים הקלאסיים כמו "החייל המיוסר", או "המאהב הכובש", היא דבר נדיר ביצירות התרבות והאמנות, בשירה, במחקר וגם בסדנאות העצמה ותקשורת בין אישית.
למשל, מה גוזלת מהגבר הדרישה להידמות לגיבור על? איך תופס הגבר את עצמו מול אביו? מדוע הזיקה החזקה כל כך של הבן לאמו, גם כשהוא אדם בוגר, נשמרת? מה כוללת הדרישה להיות מאהב מצוין מבחינה נפשית? אלה דברים שכאישה וכקוראת יש להיפתח אליהם ולהקשיב להם בהכלה אוהדת ובחמלה, ובעיניי אלה החלקים המחדשים והחשובים בספר.
אצל הגבר, אומר בוקובזה, בגלל שהתביעה ממנו לגבריות כל כך בסיסית, ראשונית, היא מתאחדת עם זהותו לישות אחת. ולכן קל כל כך לערער אותו, מכיוון שכל מתקפה או ביקורת על גבריותו היא מתקפה על העצמי שלו. ובגלל שהוא לא אמור לעסוק בגבריות, אלא להיות הגבריות, הוא צובר מנגנונים רבים ומשוכללים של הדחקות ולא מסוגל לצעוק את צעקת סבלו. הגבר איננו מסוגל לדבר ולנסח את התנועות בנפש שלו, שקשורות למשימות הגבריות שלו, ולכן משולל יכולת לחלץ עצמו מבית האסורים הנפשי שבו הוא שבוי: השגת הזהות היא תמיד על תנאי. בשל חולשתה ניתן בכל רגע לערער אותה ולפשוט כך את העור הגברי. ההוכחות הראשונות של הגבריות שהושגו בנעורים או בכל שלב אחר בחיים אף פעם אינן מספיקות שכן על הגבריות להיות מוכחת על בסיס קבוע וללא הפסק.
בוקובזה מבקש שנשים לב לכך שגבר שיוצא לרחוב עשוי להיקלע לתקרית אלימה ולהיפגע ממנה הרבה יותר מנשים. הוא כותב בהגינות שנשים חשופות יותר לאלימות מינית, אבל יש משהו בלתי נתפס בטיעון הזה, שהרי לא מדובר בכוח עליון, ולמרות שזה לא משנה עבור הקרבן מי פגע בו, הנתון הזה משיב את האחריות אל הגברים עצמם ודורש חקירה נוספת: מדוע גברים רבים מסכנים את עצמם ואת אחרים באלימות?
גם לכך מציע הספר כמה תשובות: הוא טוען שלהשפעה הורמונלית משקל זניח, וגם כי המוח הגברי והנשי לא שונים בהרבה, אלא שההדחקה של המתח הרב שקיימת בתודעה הגברית מחפשת אפיקים אחרים וחלקם מוצאים אותה באלימות, בסמים, בהתמכרות למין ועוד. הגבר, טוען בוקובזה, מוקרב באופן קבוע: בצבא, בחברה ובמשפחה. הוא מוסלל למקצועות שמסכנים את חייו, ומותו הוא גזרת גורל.
כך למשל, נתון שלכד את תשומת לבי מתייחס לגברים העובדים כפועלי בניין ומתים או נפצעים אנושות בעבודה בכל שנה, מבלי שהציבור נותן על כך את הדעת (34 גברים נהרגו בישראל בשנת 2016) וגם לא הם עצמם. הציפייה מגבר להסתכן פיזית היא בסיסית. הספר מבקש לשקף מה מרגיש הגבר בתוך סד הציפיות הזה ומדוע איננו מתקומם מולו.
פרק מרתק נוסף מעמיק בנושא היחס של הגבר לאינטימיות. הוא מתאר מנגנון שבו הקִרבה הגופנית האינטימית כל כך מטלטלת ומציפה את ישותו של הגבר, מכיוון שהיא המקום שבו הוא מרשה לעצמו לוותר על ההגנות שלו ולהביע רגשות, וגם לקבל יחס חם, רכות, הערצה. כך שהניתוק והחזרה ללבדיות מכריעה אותו ומשום כך הוא מתנתק, כדי לא להתמודד עם תחושת הריק, האכזבה וההכרה בעוצמת החיבור. רוב הגברים, אומר המחקר, שואפים לחוות אהבה ולא נהנים לאורך זמן מיחסי מין שאין בהם לב.
דבר מהותי לציון בסקירת ספר זה הוא אופי הכתיבה. למרות היותו ספר עיון, הקריאה בספר קולחת, זורמת וטבעית. לבוקובזה יש כישרון כתיבה ויכולת להכניס משלו מבלי לגנוב את ההצגה למחקר, באופן שיעורר חיבור והזדהות. וזו השליחות החשובה והמשמעותית של הספר, יותר מכל ממצא מחקרי - יצירת חיבור והזדהות של גברים כלפי עצמם ושל הנשים כלפיהם. הפוגה בקרבות המגדריים לטובת ההבנה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה ומשתוקקת לחסד.
הדרמה של הגבריות החדשה
ד"ר גבריאל בוקובזה
מודן, 2017, 421 עמ'
עינת ברזילי היא סופרת ועורכת. ספרה החדש "נסיכה של מלח" יראה אור בקרוב בהוצאת דני ספרים
אקו"ם