ראשי » חדשות » בעולם » אמריקה

סופר את הימים: המרוץ של טראמפ לאהדת הקהל

אחרי המתקפה באידליב טראמפ מעוניין לשכפל את ההצלחה בזירה האיראנית והצפון קוריאנית. בנושאי הפנים, מינוי השופט ניל גורסץ' סומן כהישג, אבל המשך תוכנית 'אובמה קר' הוצג ככישלון. רגע לפני תום מאה ימי החסד לכהונתו, הנשיא האמריקאי במרוץ לאהדת הקהל

בשיאו של המצעד הצבאי המצועצע שנערך בפיונגיאנג בירת צפון קוריאה בסוף השבוע שעבר, חלף בשמי הדיקטטורה מטס שיצר את המספר 105. המספר ציין את השנים שחלפו מאז נולד "אבי האומה", קים איל-סונג, סבו של הרודן הנוכחי. אלא שאם במספר סמלי עסקינן, שמתאר את מה שנמצא בראש מעייניהם של מנהיגי אחת המדינות החשוכות בעולם, הרי שמטוסי הצבא הצפון קוריאני היו יכולים גם ליצור את המספר 100 - לציון מאה ימים לכהונת דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב.

התאריך הזה מתקרב במהירות - נותר עוד כשבוע למועד הרשמי - וטראמפ מעוניין שהתאריך הסמלי הזה יתרחש תוך כדי אהדה ציבורית גוברת והולכת כלפיו בארה"ב. אחרי התקיפה הכירורגית בסוריה, שבסך הכול עלתה למשלם המסים האמריקאי כ-60 מיליון דולר, אבל הביאה לזינוק בסקרי שביעות הרצון ממנו, בהחלט יכול להיות שטראמפ משתעשע ברעיון לשכפל את ההצלחה בחצי האי הקוריאני.
 
אלא שפה בדיוק מתחיל ההבדל הגדול בין המקרים, ויועציו לביטחון לאומי של הנשיא דואגים לספר לו על כך. ההתקפה בסוריה הייתה קודם כול הצהרת כוונות מחויבת המציאות. התקפלות ברק אובמה ברגע שאסד חצה את הקו האדום באוגוסט 2013, שאותו שרטט אובמה שנה קודם לכן, ריסקה את מדיניות החוץ האמריקאית ואת האמון והכבוד שרחשו רבות ממדינות העולם לארה"ב, המעצמה המערבית שאמורה להיות מעין שוטר מקוף בשכונה אלימה במיוחד. מהבחינה הזאת, ההתקפה הכימית באידליב הייתה כמעט מתנת חינם מזוויעה שהעניק אסד לטראמפ, מכיוון שהיא אפשרה לו להגיב באופן צבאי ובכך קודם כול להיות לא-אובמה.

הפרטים הקטנים - ובהן השאלות: האם הרוסים ובעקבותיהם הסורים היו מעודכנים בתקיפה לפני שקרתה? או מדוע לא הופצצו מסלולי ההמראה ששימשו לאחר התקיפה להמראתם של מטוסים סוריים ששבו להפציץ את אזרחי סוריה האומללים? ומה אם בכלל שווה התקיפה הזאת מבחינת יחסי הכוחות בשטח? - נזנחו לכמה ימים ואפשרו לטראמפ לקצור את פירות מנהיגותו. הנשיא האמריקאי הבין מצפייה בערוצי הטלוויזיה - אלה החביבים עליו כמו FOX NEWS וגם החביבים עליו פחות כמו CNN - שייתכן שהוא מצא את הנוסחה להיאהב על אזרחי אמריקה. והוא מאוד רוצה להיות נאהב.

שתי החזיתות האפשריות הבאות לשכפול ההצלחה הזאת בתחום יחסי החוץ הן הזירה האיראנית והצפון קוריאנית. במקרה האיראני, עושה רושם שטראמפ מעדיף להתמקד בנישול כוחו של משטר האייתולות בסוריה, וזאת על ידי חיזוק ברית האינטרסים שבין ארה"ב, רוסיה וטורקיה. בכנס איפא"ק האחרון הבטיחה שגרירת ארה"ב באו"ם ויקירת ישראל הנוכחית, ניקי היילי, כי "טראמפ יפקח על איראן כמו נץ".

זהו משפט מבטיח, אבל כדאי גם לשים לב למה שהוא לא אומר: ישנם נצים שמחכים זמן רב עד שהם מחליטים לעוט על טרפם. נדמה כי ממשל טראמפ מבכר בשלב זה לא להתמודד עם האיום האיראני (שהוא מבחינתו בראש ובראשונה איום על ארה"ב, לא על ישראל) באופן ישיר. במקרה כזה, ואם נצא מתוך נקודת הנחה שלפחות בסוריה טראמפ כבר אמר את דברו, עד להתקפה הנפשעת הבאה של אסד, הרי שמי שנשארה לבדה בזירת הגלדיאטורים הזו היא צפון קוריאה.

למתח בין פיונגיאנג לוושינגטון ישנם שורשים כבר בשנות ה-70 של המאה הקודמת, עת שלט במדינה מייסד שושלת הדיקטטורים, קים איל-סונג. אחת ממטרות העל שלו הייתה לפתח נשק גרעיני, כחלק מ'אידיאולוגיית גוצ'ה' הטוענת כי אין למדינה להסתמך אלא על עצמה, ולשם כך צורכי הביטחון וההגנה שלה קודמים לכול. בשנת 1994 נשלח נשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר לדון עם המנהיג הוותיק ואף הצליח להגיע איתו להסכם הפסקת העשרת אורניום, אבל באותה שנה בדיוק הוא נפטר, ואת מקומו בהנהגה ירש בנו, קים ג'ונג-איל. הבן התברר במהרה כרודן יותר מאביו, ועד כמה שהדבר נשמע בלתי אפשרי האדיר עוד יותר את כוחו של הצבא ולמעשה ביטל את ההסכם.
 

 
לאחר עשור של רעב כבד ומצוקה אדירה במדינה, הסכים גו'נג-איל ב-2005 להפסיק לפתח נשק גרעיני בתמורה לסיוע כספי נדיב במיוחד מצד המעצמות ארה"ב, רוסיה, יפן, סין ודרום קוריאה. אולם גם הסכם זה קרס עוד בטרם מלאה לו שנה. צפון קוריאה המשיכה לבצע ניסויים גרעיניים, ונענתה בקול ענות חלושה של עיצומים כלכליים כאלה ואחרים שהוטלו עליה מצד האו"ם וארגונים בינלאומיים. המצב לא השתנה בהרבה אחרי מותו של ג'ונג-איל ועלייתו לשלטון של בנו, הרודן הנוכחי.

ממשלי ארה"ב כולם, זה אחר זה, לא קצרו הצלחה בטיפול בגרעין הצפון קוריאני. זו עובדה עגומה בשטח. אחת המדינות החשוכות, המסוגרות והבלתי צפויות בעולם כולו, מחזיקה כיום לפי הערכות המודיעין בכ-20 ראשי נפץ גרעיניים. אלא שבמשמרת של טראמפ, וזה הטוויסט החדש - טיל כזה כנראה יוכל להגיע לחופים המערביים של המעצמה.

ההערכות הן שב-2020, תגיע היכולת הטכנית של הטילים הבין-יבשתיים של צפון קוריאה למוכנות מבצעית. בהקשר הזה, מומחי טילים מערביים שצפו במצעד הצבאי האחרון שמו לב כי נעדרו ממנו המובילים הנושאים את הטילים שעשויים להגיע ליבשת אמריקה, ושעליהם גאוותה של צפון קוריאה. חלקם רואים בכך תחילתו של איתות למצמוץ ראשון של מנהיג צפון קוריאה, שמבין כי עומד מולו מנהיג אמריקאי שנשבע להיות כל מה שקודמיו לא היו. וכאמור, אם יש אדם אחד עלי אדמות שאמור לחשוש מהעניין הזה, הרי שמדובר בקים ג'ונג-און.

אלא שבזירה לא נמצאים רק טראמפ והדיקטטור מקוריאה הצפונית. סין, החולקת גבול משותף עם צפון קוריאה ושיש לה אינטרסים רבים בנעשה במדינה, היא פקטור מרכזי ביותר בהחלטתו של טראמפ מה לבצע מבחינה צבאית באזור והאם בכלל להיכנס לשם. בדיוק כמו יחסיו עם רוסיה, שבהם רב הנסתר על הגלוי, כך גם ביחסים עם סין, טראמפ מצליח לזרות עשן סמיך של חוסר ודאות. לא לגמרי ברור אם מדובר בטקטיקה מכוונת או בחוסר קוהרנטיות שמקורה בממשל חסר ניסיון, אבל המסרים הסותרים שיוצאים מחשבון הטוויטר של הנשיא על אודות הסינים לא מאפשרים לשום פרשן רציני לנסות לנחש מה באמת בכוונתו לעשות בנידון.
   
הזירה הסינית שבה מתנהל טראמפ היא כלכלית כמובן, ולא צבאית. אלא שבעוד שלפני הבחירות טען טראמפ שוב ושוב כי סין חומסת מהאמריקאים כסף ומקומות עבודה ורבים מציוציו הכריזו למעשה מלחמה כלכלית על סין בטענה שהיא מבצעת "מניפולציות מטבע", השבוע הוא חזר בו ב-180 מעלות ושאל בציוץ שהעלה לחשבון הטוויטר שלו: "מדוע שאקרא לסין מניפולטרית מטבעות כשהם עובדים יחד איתנו על הבעיה הצפון קוריאנית? נחיה ונראה!".

מעבר לסין ישנה גם כמובן דרום קוריאה, בעלת ברית חשובה ומפוחדת שבירתה סיאול - מהמרכזים הפיננסיים החשובים בעולם המערבי - נמצאת כ-50 קילומטר בלבד מהגבול עם צפון קוריאה, ותהיה ככל הנראה הראשונה לספוג את תגובתה האלימה במקרה של תקיפה צבאית אמריקאית.

ובל נשכח שכנה נוספת שחולקת גבול עם צפון קוריאה - רוסיה. אמנם מדובר בגבול הקצר ביותר שחולקת מדינתו של פוטין עם מדינה כלשהי מ-14 המדינות שעימן היא חולקת גבול משותף - פחות מ-30 קילומטרים אורכו, אך הדבר מספיק כדי שטראמפ יצטרך לקחת בחשבון גם את ידידו-יריבו מהקרמלין בשאלה האם לתקוף את פיונגיאנג או לא.

האם הצליח טראמפ לשנות את ארה"ב במאה הימים הראשונים לשלטונו? התשובה כמובן תלויה בזהות השואל והעונה. ההישג הבולט והמרשים ביותר, שעליו אין עוררין, הוא מינויו המהיר של שופט העליון השמרן ניל גורסץ'. טראמפ תפס כאן שתי ציפורים במכה אחת - הוכיח לציבור האמריקאי השמרן שסוגיה זו הייתה בנפשו כי הוא מתחיל לפרוע את השטרות, וגם כי בניגוד לאובמה שכשל במשך שנה תמימה בניסיון למנות שופט במקומו של אנטונין סקאליה הארכי-שמרן, הוא הצליח לעשות זאת בזריזות ראויה לציון.
 

 
לעומת זאת, הכישלון הגדול ביותר הוא חוסר היכולת לבטל את תוכנית 'אובמה קר' השנואה כל כך על הימין האמריקאי. למרות שליטת המפלגה הרפובליקנית בבית הנבחרים, הבין טראמפ בסוף מרץ כי לא יהיה לו רוב לגניזת התוכנית ודחה את העניין לפעם אחרת. הוא אמנם החליש את התוכנית של קודמו בתפקיד באמצעות כמה צווים רגולטוריים, אך אלה כמובן לא מספיקים כדי לכסות על המבוכה. כגודל הציפייה גודל האכזבה. שאר נושאי הפנים עדיין טעוני הוכחה. היה ברור מהשנייה הראשונה שטראמפ לא יצליח למלא את כל מה שהבטיח, אבל אולי זה בדיוק המזל שלו - אזרחי ארה"ב יודעים במי הם בחרו, ולכן הם כנראה לא מתאכזבים כל כך מהר כשמנחה תוכנית ריאליטי לא עומד בדיוק בלוח הזמנים שקבע לעצמו.

בתחום ההצהרתי, לעומת זאת, טראמפ עדיין מצליח לשמר סביבו את המחנה השמרני ואת פועלי הצווארון הכחול שתרמו רבות לעלייתו לשלטון. ביטול מענקים ותקציבים לתוכניות שמטרתן להילחם בהתחממות הגלובלית נתפסים בקרב עובדי המכרות המובטלים כסימן לבאות, והם בהחלט רואים עדיין בטראמפ "אחד משלהם", שמנסה להתגבר על הקשיים שוושינגטון הליברלית, המושחתת והבירקרטית מערימה עליו בחודשיו הראשונים כנשיא כדי שייכשל. גם ההד הציבורי הנרחב שהעניקה התקשורת לצווים של טראמפ הקשורים להגירה, אף שאלה לא עמדו נכון לעכשיו במבחן בתי המשפט בארה"ב, חיזק את מעמדו של טראמפ בימין ובקרב מצביעיו.
בכל מקרה, טראמפ כנראה מבין היום כי בתחום הפנים יהיה לו קשה לקדם מהלכים מהירים.
   
ארה"ב היא נושאת מטוסים ענקית ומסובכת, בעלת הפרדת רשויות חזקה ומובנית בין ממשל פדרלי למדינתי, שקשה מאוד להזיזה מכאן לשם בכמה חודשים. את נושאות המטוסים הצבאיות, לעומת זאת, קל הרבה יותר להזיז ממקום למקום. כבר לפני שבועיים התנסה טראמפ בשיגור כמה עשרות טילי שיוט מנושאות המטוסים הצבאיות למטרת אויב, דבר שגרם גם לעלייה באחוזי התמיכה הציבוריים בו. האם הוא מוכן לעבור לשלב הבא, שכמו שנראה כרגע יהיה התקפה כזו או אחרת על צפון קוריאה? קשה כמובן לדעת. מה שכן, לטובת הקורא קים ג'ונג-און, שים לב למתרחש במדינתך והסביבה בשבוע של 1 במאי, התאריך שסביבו יצוינו מאה ימים לכהונתו של טראמפ כנשיא ארה"ב.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg