ראשי » חדשות » בארץ

ניצולי השואה שביתם נשרף: "החיים מתחדשים"

אביגיל ויוסי בן נון שרדו שניהם בשואה והגיעו לארץ. 37 שנים גרו בבית שבנו בנוה צוף, עד שהוא נשרף כליל ועמו כל רכושם. אך למרות האבדן השניים משדרים אופטימיות ושמחת חיים. "אומרים תודה לקדוש ברוך הוא על השנים היפות, ועכשיו צריך להתחיל מהתחלה"

לפני חצי שנה איבדו אביגיל ויוסי בן נון את כל רכושם. הכול, למעט בגדי שבת שלבשו. ביתם של בני הזוג עלה באש עם בתים נוספים בשריפה בנוה צוף. 37 שנים התגוררו בני משפחת בן נון בבית העץ שבנו, עד לשבת שבה נשרף הבית והאש כילתה גם מסמכים, תמונות, חפצים וזיכרונות שהם נושאים עמם כבר שמונים שנה.
   
אבל אביגיל ויוסי, ששניהם שרדו בשואה, לא התאבלו על האבדן. הם חיים ומשדרים אופטימיות ושמחת חיים כמעט בלתי מובנים. "זה היה בית מהמם, אבל זה רק בית", אומרת אביגיל. "באתי לעולם בלי כלום ואני אעזוב אותו בלי כלום. הכול היה בהשאלה. אני אומרת לקדוש ברוך הוא תודה על כל השנים היפות, ועכשיו צריך להתחיל מהתחלה. ככה אני מאמינה וככה אני חיה".

את השבת שבה נשרף ביתם בילו אביגיל ויוסי בנופש בצפון עם חברים מהיישוב. בהוראת רב היישוב התקשרו חברי צוות החירום לתושבים כדי לוודא שאיש לא נותר מאחור, "וכך, בליל שבת, בזמן שאנחנו בצפון, נודע לנו על השריפה", משחזרת אביגיל. כשהתכוננה להיכנס למיטה התעורר בעלה. "סיפרתי לו על השריפה ועל כך שאין לנו בית והלכתי לישון", היא אומרת. "ישנתי כמו תינוק. למחרת בעלי סיפר לי שהסתכל עליי ישנה כל כך עמוק, בשלווה, ולכן הוא אמר לעצמו 'אם היא יכולה – גם אני יכול. וכך הוא נרדם".

השריפה בנוה צוף
 

שריפת הבית לא העיבה גם על המשך השבת. "ניהלנו שבת כהלכתה. אחד השכנים שהיה אתנו חשב שאני לא נורמלית", היא נזכרת. לאחר השריפה עברה משפחת בן נון עם משפחות אחרות לשכונת קרוואנים שהוקמה במיוחד עבורם ביישוב. הקרוואנים רוהטו במלואם בשיתוף עם היישוב, המועצה ומתנדבים. בשבועות הקרובים יתחילו אביגיל ובעלה בבניית ביתם החדש, בנוה צוף כמובן.

אביגיל נולדה באנטוורפן שבבלגיה, והייתה בת שנתיים כשפרצה המלחמה. היא, אחיה הקטן בן החודשיים והוריה התגוררו בבית דירות בן חמש קומות עם כל המשפחה המורחבת. "כולנו גרנו שם עד שפרצה המלחמה ואז יצאנו למסע בריחה כשאנחנו משאירים מאחור את הבית וגם את סבא-רבא וסבתא-רבא. הם אמרו שאין להם כוח, ובהמשך נספו". בעקבות הבריחה התפזרה משפחתה המורחבת של אביגיל. "לא היה אפשר לברוח כקבוצה גדולה, וזה גם היה מסוכן לכולם. נאלצנו להיפרד", היא מספרת.

הוריה של אביגיל שמו פעמיהם לכיוון צרפת, שם התגוררה סבתה מצד אמה. מסע הבריחה היה בחלקו רגלי, ובחלקו האחר כלל שייט, שימוש בתחבורה ציבורית וברכבות. "אחת הרכבות שפספסנו הופצצה ולא נותר ממנה איש", היא נזכרת באחד הנסים שסייעו לה ולמשפחתה להישאר בחיים.
      
במהלך מסע ההימלטות נעצר אביה, אך הצליח להימלט. בהזדמנות אחרת נאלצו הוריה למסור אותה ואת אחיה לידי גוי כדי שזה יעביר אותם לצד השני של הגבול, בעוד הם עצמם חצו את הגבול כשהם מסתתרים בעגלה בעלת דופן כפולה. מעברו השני של הגבול המתינו הוריה, אך הגוי בושש לבוא. "התברר שבכסף ששילמו לו כדי להבריח אותנו הוא עצר כדי לשתות בבית מרזח", מספרת אביגיל. כך היו בדרכים שנתיים עד שהגיעו לסבתה של אביגיל בפריז.

גם אחרי שהגיעו לצרפת ליוותה ההשגחה את אביגיל ומשפחתה. "באחד הימים הגיעו הנאצים לאזור שבו היינו וכולם מיהרו להימלט ליער", היא מספרת. "אנחנו לא יכולנו לברוח כי אימא הייתה חולה. אחר כך התברר שכל מי שהיה ביער נתפס ונשלח למחנות". גם בצרפת לא מצאה המשפחה מנוחה לאורך זמן, ונאלצה להמשיך במסע הבריחה. היעד היה שווייץ, שנותרה ניטרלית ולא נשלטה בידי הנאצים.

בשווייץ שהו אביגיל ומשפחתה במחנות שקלטו פליטי מלחמה. "כשהגענו למחנה בשוויץ הפרידו אותנו. אני ואח שלי נשארנו עם אימא, ואת אבא שלי לקחו למחנה אחר. נבהלתי מאוד, אבל אימא שלי הרגיעה אותי והבטיחה לי שנישאר יחד. לא האמנתי לה וכל אותו לילה לא עזבתי את השמלה שלה".
 

    
את החיים במחנה היא מתארת כחיי קיבוץ. המבוגרים היו יוצאים מדי יום לעבוד וכל הילדים גודלו יחד. "היה בניין ובו חדרים למבוגרים, היה בניין חדרים למשפחות צעירות, והיו חדרים לנו, לילדים. אימא שלי אמרה לי שאני אחראית על אח שלי. המנהל של המחנה היה שוויצרי גוי, הוא היה אדם הגון ואפילו עזר להביא את אבא שלי למחנה שלנו וכך התאחדנו שוב". כשאביגיל פגשה את אביה הוא שקל רק 40 ק"ג, והיא לא זיהתה אותו.

סדר היום שלה כילדה במחנה היה מתחיל במקלחת, בסידור החדר והמיטה ובהליכה עם כל הילדים לחדר האוכל. אביגיל הייתה ממהרת להתארגן כדי לסייע לאחיה הקטן, שכבר היה בן שנתיים, בהתארגנות הבוקר. "הייתי כמו אימא קטנה. ילדה בת ארבע וחצי אבל עם דאגות של אימא".

באחד הבקרים גילתה אביגיל כי אחיה קודח מחום. היא עטפה אותו בשמיכות ולקחה אותו לבניין שבו השתכנה אמם. "בחוץ היה שלג בגובה שני מטר. שמתי אותו על המזחלת והלכתי לאימא. זה נראה לי כמו מסע של ארבעים קילומטר. ואמרתי לה: 'הוא חולה, אני לא יכולה לטפל בו, עכשיו את צריכה לטפל בו'. לא הייתה לנו ילדות. במציאות שחייתי בה הייתי חייבת לתפקד כאדם מבוגר".
 
את הילדות שלה השלימה אביגיל עם ילדיה, נכדיה ועם ניניה. "שיחקתי אתם בחול ובמשחקי ילדות, התנדנדתי אתם בנדנדות ועשיתי אתם דברים שילדים עושים", היא מספרת.

מדי פעם היו כל דיירי המחנה, ילדים ומבוגרים, יוצאים לטיול ביער הסמוך לגבול עם צרפת. "היינו משחקים, קוטפים תותים ועושים פיקניק. ימי הטיול הללו היו ימים שמחים. לפעמים כשהיינו חוזרים מהטיול, שמנו לב שכל המבוגרים כועסים ומתוסכלים ולא הבנו למה".

באחת הפעמים שאלה אביגיל את הוריה 'אבל למה אתם כועסים, הרי היינו ילדים טובים?' את הסיבה לכעסם של ההורים ואת פשר הטיולים הבינה בהמשך. "עם הזמן הבנתי שמטרת הטיולים הללו הייתה קליטה של יהודים שניסו לברוח מצרפת שהייתה בשליטה נאצית לשווייץ. בפעמים שזה לא הצליח והיהודים מצרפת נתפסו ונשלחו למחנות כפייה, כל המבוגרים היו עצובים".
     
אחרי שנתיים במחנה בשוויץ, שם גם עשתה את שנת הלימודים הראשונה שלה בבית ספר, הגיעה מלחמת העולם השנייה לסיומה. משפחתה של אביגיל חזרה לאנטוורפן כדי להשיב לבעלותם את בית משפחתם ולסייע לשאר בני משפחה שניצלו מאושוויץ לחזור לבלגיה. בשנת 1949, בהיותה בת אחת עשרה וחצי, עלתה אביגיל עם הוריה ואחיה לישראל. את השנה הראשונה בארץ העבירו אצל דודים בתל אביב עם בני משפחה נוספים שהגיעו אז לארץ. "גרנו שבע עשרה נפשות בשני חדרים", היא מתארת את הצפיפות שבה חיו.

אביגיל נשלחה לבית ספר מוריה בתל אביב. "הייתי עולה חדשה", היא מספרת. "כולם סביבי התלהבו כשהגעתי, אבל אני אפילו לא ידעתי עברית". ביום בת המצווה שלה סיפרה אביגיל לאחת החברות כי זהו יום הולדתה. "בסוף אותו יום היה שיעור התעמלות, אבל כולם ברחו לאולם ההתעמלות ולא חיכו לי. כשהגעתי ראיתי שהבנות הכינו לי מסיבת בת מצווה. שולחן עם עוגה, ממתקים ומתנה עטופה. זאת הייתה הבת מצווה הכי מרגשת שהשתתפתי בה בחיים שלי. לא הייתה מאושרת ממני".
 

   
יוסי, בעלה של אביגיל, נולד בבודפשט. הוא היה בן 13 כשהמלחמה הגיעה להונגריה. את העלייה שלו לתורה בבר המצווה החמיץ בגלל הפצצות הנאצים. אביו ואחיו הגדול נלקחו למחנה עבודה ומשם למחנות הריכוז. "הם לא הצליחו לברר מהו התאריך המדויק שבו נרצחו, אבל על בסיס שמועות שהגיעו אלינו, החלטנו לקבוע את היום הראשון של חול המועד פסח כיום האזכרה שלהם", מספרת אביגיל.

אמו של יוסי נלקחה לצעדת המוות, אך ניצלה בזכות ראול וולנברג וחזרה לגטו. לפני שובה של אמו לקח יוסי את אחותו הקטנה בת השלוש  והפקיד אותה במוסד ילדים של הצלב האדום. לאחר מכן ניגש בעצמו למוסד אחר לילדים בגטו בודפשט. אלא שכל ילד שרצה להישאר במוסד היה צריך להביא אתו שמיכה, פריט חיוני בימי המלחמה שלא היה בנמצא. ללא השמיכה הודיעו מנהלי המוסד ליוסי שלא יוכל להישאר במקום. עם צאתו החוצה שמע יוסי קול קורא לו "ילד, ילד קח שמיכה". יוסי התבונן למעלה וילדים מתוך המוסד זרקו לו שמיכה כדי שיוכל להיקלט במוסד.

לקראת סוף המלחמה התאחד עם אמו ואחותו, ובגיל 17 עלה בגפו ארצה. עוד ביום הראשון שלו בארץ גויס יוסי, היישר מהאנייה, לשירות בחיל האוויר, ושירת בו שמונה שנים.

"כל בוקר כשאני מתעוררת אני אומרת 'מודה אני' ומתכוונת לכל מילה. אנחנו מוקפים בנסים שקורים כל רגע בכל מקום. צריך רק להתבונן", אומרת אביגיל, ומנסה להעביר את האופטימיות שבה הלאה. גם בשריפת ביתה היא מצליחה למצוא את הצד החיובי. "השריפה הזאת החזירה אותי 40 שנה אחורנית. אני היום בת 40. אין מסמכים ואין ניירת מהעבר שלי. היינו צריכים לעשות כתובה מחדש ואפילו קיבלתי טבעת נישואין חדשה. החיים מתחדשים", היא צוחקת צחוק משוחרר ומלא אושר.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg