
עדים במדים: "עכשיו תורנו להיות הכוח המגן"
הצעידה ביער לופוחובה, הקצינה ששרה "והיא שעמדה" במאיידנק, התפילה של הרב הצבאי, הביקורים במחנות ההשמדה ותחושת העוצמה: "70 שנה אחרי השואה, נשמור שההיסטוריה לא תחזור". 4 קצינים מתארים מסע מצמרר
סא"ל עומר כהן, מפקד גדוד נחשון בחטיבת כפיר
מג''ד נחשון, סא''ל עומר כהן
צילום: דובר צה''ל
את המסע לפולין – "עדים במדים" – ביצעתי בקיץ 2007 במסגרת קורס מפקדי פלוגות. הזיכרון המשמעותי ביותר מהמסע הוא סיפורם של היהודים מהעיירה טיקוצ'ין שהוצאו מבתיהם בליל חורף והובלו ברגל – גברים, נשים, מבוגרים, ילדים ופעוטות – ליער לופוחובה הסמוך, שם הוצאו להורג בשיטת בורות הירי.
את הסיור התחלנו בכיכר המרכזית שם רוכזו היהודים, משם נסענו לפאתי היער ומשם הלכנו ברגל בציר שבו הובלו היהודים למותם בתוך היער. ההליכה בשביל המוביל לבורות הירי, לבוש מדי צה"ל, לצד קצינים בכירים ודור מפקדי הפלוגות הבא של צה"ל, לצלילי החצוצרה של הלהקה הצבאית - העצימו בי תחושות מעורבות של זעזוע מהאסון, מהאכזריות ומגורלם של היהודים מחד ושל גאווה על היותי קצין בצה"ל מאידך.
המחשבה על כך שהיום, בניגוד לעבר, טרגדיה מסוג זה לא תוכל להתממש בגלל עוצמת הצבא ואיכות מפקדיו.
צה"ל הוא צבא העם אשר בנוי על מערכת הערכים של העם היהודי. לאורך השירות הצבאי, במהלך ההכשרות והמשימות השוטפות, בונים ומבססים אצלנו את מערכת הערכים שתוביל אותנו בקרב. שואת העם היהודי מהווה את אחד החוטים המרכזיים שמרכיבים את מערכת הערכים הכל-כך חשובה הזאת.
היום, עשור אחרי המסע לפולין, אני מפקד של גדוד חיל רגלים ואני אומר ללוחמים שלי שיום הזיכרון לשואה ולגבורה הוא תזכורת לכולנו שאנחנו פה בזכות גדולה. היום הזה מדגיש שאין לנו ארץ אחרת, וזה ממלא אותי בגאווה שאני אחראי על גדוד שאמון על שמירת ביטחונה של מדינת ישראל - שהיא הבית היחיד של העם היהודי.
יעקב חזות, מפקד פלוגה בגדוד 47

יעקב חזות, מפקד פלוגה בגדוד 47
צילום: דובר צה''ל
במזרח אירופה שוכנת לה ארץ, שמי שיביט עליה מלמעלה מבעד לחלון המטוס יחשוב שזו בסך הכל עוד מדינה מתוירת, יחסית זולה, עם אנשים נחמדים ומרכזי קניות נפלאים. אך לא כך הדבר: הארץ הזו מסתירה סודות כמוסים שקבורים עמוק באדמה הרוויה בדם הניגר של בני עמנו שנספו שם. ארץ שלפני 70 שנה נקבעו בה סטנדרטים חדשים של הרוע האנושי מחד, ומאידך תעצומות נפש, גבורה, וקבלת החלטות לא הגיוניות בתוך דילמות כל כך מורכבות.
הפעם הראשונה שהגעתי לפולין הייתה בחופש הגדול שבין כיתה י"א לי"ב. מהרגע הראשון שנחתִּי, ידעתי שאני רוצה להיות שם שוב ובפעם הבאה - במדי צה"ל. הטיסה הראשונה הייתה חווייתית ומרגשת אך לצערי לא עוצמתית כמו שציפיתי לפני תחילתו של המסע. עברו השנים והתגייסתי לצבא, ואז הוצע לי להגשים את חלומי מהתיכון ולצאת פעם נוספת לפולין - הפעם על מדים.
החוויה הייתה עוצמתית, ולא דמתה כלל לפעם הראשונה. השילוב של המעטפת והארגון הצבאי, הרב הצבאי, רס"ר המשמעת, מפקד המשלחת, הדגלים, ספר התורה ובעיקר העובדה שכולם לבושים במדים וכולם עונדים דרגות הופכת את המשלחת למשמעותית מאוד עבור המשתתפים בה.
היו במסע כמה רגעים שנצרבו לי בנשמה. בצעידה ביער לופוחובה חשבתי על הקיצוניות הבלתי נתפסת בין הסיטואציה שאני נמצא בה, לבין כניסתם שבעה עשורים לפני כן של אבותינו שנכנסו עירומים, מושפלים ופגועים עם נשקים שמכוונים אליהם בדרך אל מותם.
במאיידנק, אחרי יום מורכב ומעמסה נפשית כבדה, התקיים טקס צבאי בשילוב נציגים מהצבא הפולני. קצינה עלתה לשיר את השיר "והיא שעמדה", כשמאחורה הר האפר המפורסם. אני זוכר את עצמי מתחיל לשיר כשפתאום באמצע הגרון הפסיק לעבוד. תחושת מחנק מלווה בטיפות שנופלות מהעיניים ומונעות ממני לשיר - והתחושה היא לא תחושה של עצב אלא של עוצמה, בצירוף המילים: "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו".
בחג הפסח מספרים את סיפור יציאת מצרים ומצווים "והגדת לבניך". אני מנסה להקביל בין שני הסיפורים, ומבין שהדור של ניצולי השואה הוא דור הולך ונעלם. אני מגיע למסקנה שהמשמעות של הציווי הזה עבורי היא שכל עוד יש את היכולת לטוס לפולין ולראות בעיניים את שקרה לשישה מיליון יהודים שהיו בגולה - זו המחויבות שלי, על מנת להפוך לאזרח טוב יותר, חייל טוב יותר, ועל אחת כמה וכמה מפקד טוב יותר.
ביום השואה אני מצטער וכואב על ששת מיליוני הנרצחים אך גם אהיה מאושר ומלא בתחושת גאווה - "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו" ולא הצליח, ועכשיו תורי להיות הכוח המגן כדי שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
סרן ירדן ברוך, מפקד פלוגת החוד בגדוד "רותם" של חטיבת גבעתי

סרן ירדן ברוך, מפקד פלוגת החוד בגדוד ''רותם'' בחטיבת גבעתי
צילום: דובר צה''ל
חזרנו מהמסע בפולין "עדים במדים", וקשה להביע בכתב את העוצמה שבחוויה המרגשת שעברנו. יצאתי למסע זה גם בהיותי תלמיד תיכון, אך אין ספק שהחוויה שונה בהרבה בחינות. ההבנה של המלחמה הנוראה היא אחרת בעיני תלמיד תיכון מאשר בעיני קצין לוחם בצה"ל.
אי אפשר באמת לתפוס את הזוועות שחווה עמנו. לא ניתן להסביר בשום שלב של החיים ובשום גיל את מה שקרה שם, וכנראה שלעולם לא באמת אוכל להכיל את האירוע הזה, הקשה מנשוא.
כשצעדתי ברחובות פולין, בגטאות ובמחנות הריכוז וההשמדה, שמעתי את הסיפורים ונכחתי במקומות שבהם התרחשו זוועות השואה - הסתכלתי על עצמי, קצין לוחם ישראלי, לובש מדים, חובש כומתה סגולה ואוחז בנשק. חשתי גאווה וכל כך רציתי שכל אותם האנשים שנספו ממש במקום שבו אני עומד יוכלו לראות אותי. ואני בטוח שאם היו רואים אותי - היו חשים גם הם גאווה עצומה.
גאווה זו, להיות קצין לוחם בצבא ההגנה לישראל, כרוכה באחריות רבה. לפתע הבנתי את כובד המשקל שאני נושא על כתפי - היסטוריה ארוכת שנים של מורשת וניצחון. תוך שאני מביט לרוע בעיניים על אדמת פולין, חשתי בוגר יותר ומסופק מהתפקיד אשר נפלה בחלקי הזכות למלא. תחושת התסכול והעצב על שהיה ואיננו התעצמה, אך לצד זאת התמלאתי בכוחות, באהבה גדולה למדינה בה אני חי, באמונה גדולה בצבא בו אני משרת, ובתחושת שליחות ומחויבות לשניהם גם יחד.
אני מקווה כי דורות רבים יזכו לחוות את המסע המשמעותי הזה ברגליים שלהם ולשמוע בגוף ראשון את סיפורם של השורדים, הגיבורים אשר עדיין חיים היום בקרבנו. מחובתנו להעביר את הסיפורים שלהם הלאה לדורות הבאים. אני מקווה שכל אזרח בישראל יחוש גאווה עצומה במולדת וישר את ״התקווה״ בראש מורם ובביטחון, בכל יום ובמיוחד ביום הזה. לא עוד תחושות דיכוי, עלבון וצער כי אם אחדות, גאווה, התרוממות רוח ואחווה. לחיות חיים משמעותיים במדינת ישראל זהו הניצחון שלנו על אויבנו.
אני יודע שאפעל להנצחת השואה, השורדים ומורשתם בקרב פקודיי, שותפיי לדרך ומשפחתי. זוהי הבטחתי לכל אלה שאינם.
סרן אינה פוזין, קצינת הרפואה של אגד 282

סרן אינה פוזין, קצינת הרפואה של אגד 282
צילום: דובר צה''ל
נחתנו בוורשה, משלחת צה"ל של קצינים ונגדים, נציגי משפחות שכולות, ועד המשלחת והמדריכים - כולנו חלק ממפעל ההנצחה והנחלת זיכרון השואה - "עדים במדים".
גטו ורשה, כיכר השילוחים, טיקוצ'ין, יער לופוחובה, מאיידנק, טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו. במהלך שישה ימים עמוסים עברנו מחנות השמדה, בתי קברות, אתרי מורשת יהודית, אנדרטאות. באופן בלתי נתפס, מזירות המוות ומאתרי הריכוז נותרו רק הריסות ואבנים המציינות את שאירע. האירוניה מהדהדת, ובין כל האנדרטאות והאבנים מטיילות גם משפחות עם ילדים קטנים, במין חוט שני עדין המחבר בין המתים לחיים.
בסוף כל יום שכזה, לאחר טקס צבאי, ניהל כל צוות משלחת שיחות לסיכום היום שעברנו. בכל אותם ערבים, ישבתי והקשבתי מהצד לדעות השונות: ערכים הקשורים למורשת היהודית, חשיבות ארץ ישראל לעם היהודי, אהבת המולדת, ערכים אוניברסליים כגון זכויות המיעוטים, מוסריות הפעלת הכוח, דמוקרטיה ושלום, והמשמעותי ביותר עבורנו: חשיבות השירות בצה"ל.
כבר בעיצומה של השואה חששו רבים שלא ייוותרו עקבות ממשיים לרצח ולנרצחים, ועל כן כתבו יומנים אשר תיארו את הנעשה וביקשו להציב גל-עד לקרבנות - כדי שבחלוף הזמן זכרם לא יספה ודמותם לא תימוג בהיסטוריה של העם היהודי.
ואכן, לא נותר הרבה עם תום המלחמה - רק אבנים המציינות את קברי האחים וניצולים אשר הולכים ומתמעטים מדי יום.
בעיניי, הפרויקט החשוב הזה מפגיש בין כל כך הרבה אנשים ומהווה כור היתוך צה"לי, שמעורר שיח משמעותי בנושא השואה ולקחיה, מסייע בשימור הזיכרון, חורט בליבנו את גודל האסון, ומחלחל הלאה אל החברים ובני המשפחות שלנו.
פרימו לוי הקביל את הטקסט היהודי מקריאת שמע לזיכרון הזוועה בצורה המיטבית:
"והיו הדברים האלה:
אשר אנוכי מצווכם
לחקוק בלבבכם.
ושיננתם אותם לבניכם
בשבתכם בבית בלכתכם בדרך,
בשכבכם ובקומכם".
לזכור ולא לשכוח, זאת המשימה של הדור שלי, שגדל על ברכי זיכרונות של דור הולך ונעלם.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg