נזקי הפשיעה החקלאית: מאות מיליונים בכל שנה
מדינת ישראל מפקירה את החקלאים, שנאלצים להתמודד כמעט לבד עם קשיים כלכליים עצומים. ניתוח הנתונים מצביע על הפסדים של 300 עד 900 מיליון שקל בשנה, ללא חישוב הנזק העקיף שכולל אבטחה, פרוטקשן, אובדן ימי עבודה ופגיעה בשיווק
כשיצאנו לדרך עם כתבה זו היינו משוכנעים שנגיע למספר חד וברור של הנזק הכלכלי שנגרם למדינת ישראל בשל הפשיעה החקלאית. אלא שככל שהעמקנו גילינו שקיים בלגן עצום בתחום, ואיש אינו יודע לאמוד את הנזק.שני הגורמים העיקריים לכך הם העובדה שחברות הביטוח, שיודעות לרכז נתונים כספיים מדויקים, לא מבטחות את החקלאים, וכן המחסור בתלונות למשטרה מצד מרבית החקלאים הנפגעים.
לאחר התחקיר על הפשיעה החקלאית שפורסם באפליקציית החדשות 360 ניסינו להעריך בעזרתם של בעלי מקצוע בתחומי החקלאות את הנזק הכלכלי שנגרם כתוצאה מהגנבות החקלאיות. בחינת הנושא פותחת צוהר לתופעה המתרחשת בממדים עצומים, דבר שמקשה לנקוב בסכומי ההפסדים הכספיים שנגרמים לענף.
''נזק מערכתי לטווח ארוך''
צילום: חברת מושבי הנגב
כדי להבין את הקושי, יש לציין כי תחומי הפשיעה החקלאית שגורמים לנזק כספי הם רחבים ביותר. מדובר בענפים שונים בחקלאות ובנזקים מגוונים: קיימות גניבות בענף גידול העופות, בענף הצאן והבקר, בענף הדבש והכוורות, ובענף גידולי השדה. כמו כן, קיימות גניבות של ציוד חקלאי, טרקטורים, גנרטורים, דלק ותשתיות. נוסף לגניבות מתמודדים החקלאים עם ונדליזם, כגון הצתות של שטחי מרעה והשחתת רכוש.
ממסמך שפרסמה הכנסת ביוני 2016 על הפשיעה החקלאית, עלה כי אין בידי המשטרה מידע על ההפסדים הכלכליים שנגרמים בעקבות הגניבות החקלאיות. יש לציין כי מעבר לנזק הישיר, ברבים מהמקרים נגרם גם נזק עקיף, דבר שמקשה אף יותר על חישוב הנזקים.
צילום: טל זמיר
כשגונבים כוורות מחיר הפירות מזנק
דוגמה לנזק עקיף שנגרם לחקלאים היא גניבה של ציוד. במקרה מעין זה, מלבד ההפסד הכספי שבאיבוד הציוד עצמו, הדבר עלול לגרום גם להשבתת יום עבודה ולהגדלת הנזק הכלכלי.
במסגרת כתבת התחקיר סיפר ל-360 מנהל הגד"ש (גידולי שדה) בחברת "מושבי הנגב", אביגדור כלפה, כי "לפעמים הנזק מבחינה כלכלית יכול להיות נזק רגעי של עשרות או מאות אלפי שקלים, אבל לפעמים נגרם נזק מערכתי ארוך טווח.
"אם לצורך העניין הגעת בבוקר ומצאת שחיבלו לך במערכת סולר שמתדלקת את הטרקטורים שיוצאים לעבודה, אז הנזק הוא מאות אלפי שקלים", הוא המשיך. "הפועלים עומדים והמערכת חסרת אונים ויש התחייבות כלפי ספקים. זה גלגל שמתגלגל לעבר הרבה נושאים אחרים".
חשיבות הדבורים לחקלאות עצומה
צילום: יוסי אלוני
דוגמה נוספת היא הפגיעה בענף הדבוראות, שהנזק שנגרם לו גדול יותר מעלות ישירה של כוורות ודבורים שנגנבו או הושחתו. שמשון הרלינגר, סמנכ"ל ארגון מגדלי הדבורים בישראל סיפר ל-360 כי "הפגיעה שיש בענף הכוורנות כתוצאה מהגניבות משפיעה בסוף על יכולת הדבוראים לבוא ולשים כוורות לצורכי האבקה. יש דבוראים שנמנעים מלשים כוורות במקומות מאובקים, ליד הקו הירוק למשל, מחשש לגניבות. חקלאים שמשוועים לכוורות נמצאים במחסור.
"אני לא יודע איך לכמת את זה בערך כלכלי, אבל אני יכול להגיד בוודאות שחלק מההאבקות נפגעות בגלל הנושא של הגניבות וזאת פגיעה דרמטית בחקלאות. גידול האבוקדו והשקדים מתרחב מאוד בארץ, יש צורך בכמות אדירה של כוורות, ואין לנו. זאת פגיעה כלכלית מעבר לכוורת הספציפית שנגנבת".
אך גם אם נתעלם מהנזק העקיף, הנזק הישיר שנגרם הוא עצום בפני עצמו. לדברי הרלינגר קיימות בישראל כ-100 אלף כוורות וערכה של כל כוורת הוא 2,000-1,500 שקלים. על פי נתוני הארגון, בשנת 2016 נגנבו 1,067 כוורות והנזק הכספי בענף הדבוראות לשנה זו נע בין 1,600,500 ל-2,134,000 שקלים.
צילום: איתמר זילס
לדברי הרלינגר, חלה עלייה במספר הגניבות, ואחת הסיבות לכך היא הקושי בגידול דבורים. לטענתו, נוספו בשנים האחרונות הרבה מגדלים חובבנים שמתקשים לייצר כמות גדולה של דבש ובוחרים לגנוב כוורות של אחרים כדי להגדיל את התוצרת. העובדה שהכוורות מוצבות במקומות מבודדים מקילה על הגנבים.
"זה רכוש שהוא לכאורה מופקר כי הוא לפעמים גם יכול להיות 200 ק"מ מהבית שלך. אתה לא יכול לשים עליו עין, וזה חלק מהבעיות הגדולות שלנו. קשה מאוד להגן על מאה אלף כוורות בעת ובעונה אחת", אמר הרלינגר.
הוא הוסיף כי "אין ענישה. חד וחלק הנושא של הענישה בארץ הוא בעייתי. הענישה היא לא ראויה בלשון המעטה, אין חשש והרתעה. אנשים שמתחילים לגדל דבורים רואים שזה קשה, אז הם עושים הזמנות של גניבות. עדיף לגנוב ממישהו אחר ולא לגדל כי זה בעייתי מבחינה מקצועית".
שנים של השקעה יורדים לטמיון
בתחום הצאן והבקר הקושי להעריך את הנזק קיים בכמה מישורים. ראשית לא קיימת הסכמה רחבה על המחירים והם משתנים מבעל חיים אחד לאחר, כך לפי נתוני המסמך שפרסמה הכנסת. כמו כן, לחקלאים נגרם הפסד בדיעבד של הכספים שהשקיעו בגידול הצאן והבקר שנגנבו, מה שמוביל לנזק כלכלי נוסף.
עמרי שרון, מנכ"ל ארגון מגדלי הבקר לבשר בישראל, סיפר על הקושי לחשב את הנזקים: "בשל אובדן אמון במערכת, הרבה מאוד אירועים אינם מדווחים כלל. חקלאים מדווחים אך ורק על אירועים שיש בהם צורך בדיווח עבור קבלת דמי ביטוח או זיכוי מול המדינה על השקעות.
''בגלל אובדן אמון, הרבה אירועים לא מדווחים''. עומרי שרון
יהודה לחיאני
"נושא נוסף הוא אובדן ערך טיפוחי. מגדל בקר או צאן מטפח את עדרו ומביא אותו למצב האופטימלי של הגידול לפי תנאי המקום וממשק הגידול שלו. טיפוח הוא תהליך שלוקח שנים, ויש בו מקום מרכזי לניסוי וטעייה. בגניבה, מחסלים הליך של שנים של טיפוח עדר".
בנתוני משמר הגבול המוצגים במסמך של הכנסת עולה כי בין השנים 2015-2011 נגנבו 3,359 ראשי בקר ו-14,727 ראשי צאן, מתוכם הוחזרו כ-12 אחוזים. אם כן, לפי החישוב הגס ביותר של נתוני העבר, הממוצע לשנה עומד על 591 ראשי בקר ו-2,592 ראשי צאן שנגנבו ולא הושבו לבעליהם.
דוביק וייס, חבר מועצת התאחדות מגדלי הבקר מבהיר כי "עגל בן חודשים שווה כ-2,000 שקלים, ורוב העגלים שנגנבים הם בגיל הזה". בהסתמך על דבריו, עולה כי הנזק הכספי הישיר מדי שנה על הגניבות המדווחות הוא כ-1,182,000 שקל, זאת בהנחה שנגנבים רק עגלים.
בהנחה שנגנבים רק טלאים, ששווי כל אחד מהם הוא כ-1,000 שקל, הנזק מגניבות הצאן עומד על כ-2,592,000 . אם כן, הנזק המינימלי ביותר של גניבות הצאן והבקר בכל שנה עומד על כ-4 מיליון שקלים.
החקלאים בוחרים לא להתלונן
גם בתחום גידולי השדה אין הערכה מדויקת של הנזק הכספי שנגרם, אך אלי אהרון, מזכיר ארגון מגדלי הירקות, אמר כי הערכת המינימום שלו עומדת על נזק של 20 מיליון שקלים בשנה. הוא ציין כי להערכתו בענף גידולי הפירות הנזק הוא גדול יותר.
נזק עקיף שקשה מאוד לאמוד. הצתת ערמות חציר
צילום: דודו קדם
"הגניבות החקלאיות בתחום הירקות באות לידי ביטוי בעיקר כאשר יש חוסר בתוצרת חקלאית ומחיר התוצרת הוא גבוה. כאשר המחירים סבירים ויש עודף של תוצרת אנחנו לא רואים את התופעה הזו. אם יש חוסר למשל עגבניות - הגנבים יגנבו עגבניות".
גם במקרה זה מפנים החקלאים אצבע מאשימה כלפי הרשויות על אזלת ידן. לדברי אהרון, "חלק מהאנשים לא מתלוננים כי המשטרה לא עושה או לא יכולה לעשות שום דבר מלבד לקבל את התלונה ולרשום אותה. אחרים לא בטוחים לגבי הכמות, כי קשה לדעת כמה בדיוק נלקח. אני חושב שאם אני אעריך את העניין ב-20 מיליון שקל בשנה כמינימום אני לא אטעה בהרבה, וזה רק ירקות. אם צריך להתייחס גם לגניבה של פירות - זה יכול להגיע ל-50 מיליון בשנה".
צילום: נתי הגאי
במסמך האמור נכתב כי בין השנים 2015-2013 דווחו במשטרה 261 אירועים של גניבת והשחתת תשתיות, אך בפועל הכמות היא גדולה בהרבה והנזק הוא יומיומי. עוד עלה כי בין השנים הללו דווחו 237 מקרים של גניבת טרקטורים, ומהם הוחזרו 62. לפי נתונים אלו, בממוצע נגנבו 79 טרקטורים בשנה שלא הוחזרו.
אורי נעמתי, לשעבר מנכ"ל ארגון עובדי הפלחה, מעריך כי עלות הטרקטור מהסוג שנגנב היא בדרך כלל כ-250 אלף שקל. לפיכך, הנזק הכספי שנגרם מגניבת טרקטורים מדי שנה עומד בממוצע על כ-20 מיליון שקל.
מיליונים הולכים לאיבוד
לאחר איסוף פרטי הנזקים מענפי החקלאות השונים ניסינו לגבש תמונה כוללת שבוחנת נזק ישיר ונזק עקיף. מי שהתיישב לבחון את הנתונים הוא בועז סופר, המשמש כיועץ כלכלי לתנועת המושבים ולהתאחדות החקלאים. סופר הסביר כי הזנחת התופעה פירושה הפסד כספי המשול לסוג של מס.
צילום: אנצ'ו גוש, ג'יני
"אם לרגע נעזוב את האמוציות והביטחון האישי, כשההמשלה לוקה בטיפול באכיפה היא בעצם מייצרת סוג של מס. מס זה זהה לגמרי בכל מקום שבו לא מתקיימת אכיפה על פעילות לא חוקית, שמפלה בין עוסקים הפועלים במסגרת החוק לכאלה שאינם", אמר סופר.
בהתבסס על נייר העמדה של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, שם נזהרו מלקבוע עמדה כלשהי בנושא ההפסדים, הרי שההערכה היא שההפסד שנגרם לחקלאות בכל שנה כתוצאה מהפשיעה החקלאית, ינוע לכל הפחות בטווח שבין אחוז לשלושה אחוזים מכלל התפוקה. בסכומים ממשיים מדובר בנזק שנע בין 300 מיליון שקל ל-900 מיליון שקל בכל שנה.
ההפסדים הכלכליים המוערכים כוללים נזק ישיר בלבד, כך שאם היינו כוללים גם נזק עקיף, למשל בתחום עלות שכר שנדרש לשיקום הנזקים, היינו מגיעים למספרים גבוהים בהרבה.
"חלק גדול מההוצאות אלה הן הוצאות של כוח אדם, כשההנחה היא כביכול שאין שום אובדן, אין ימי עבודה שהולכים לאיבוד, אין תוספת שעות בגלל שעכשיו צריכים לחדש את המשק - כלום. לקחנו רק את מה שנקרא הנזק הישיר", אמר סופר.
"נוסף לכך, קשה מאוד להעריך מהו אובדן התפוקה שמתקיים בוודאות ולא נכלל בעלות הנזק. כל בעל עסק ידע להעריך ביחס לפוטנציאל או להכנסותיו בשנים עברו, אולם כאומדן כולל קיים קושי לאמוד סכום זה. על כל אלה יש להוסיף נזקים שאינם רק במגזר הכלכלי כמו פגיעה בביטחון האישי, אובדן אמון במוסדות הממשלתיים והתבססות על שיטור ואכיפה עצמית, יציאה מהחקלאות ועוד", הוסיף.
כולנו משלמים את המחיר
לדברי סופר, אחת הבעיות הגורליות בנושא הגניבות החקלאיות היא שלא ניתן לבטח את החקלאים נגד פשיעה חקלאית. "למעשה, מתקיים סוג של כשל שוק", הוא אומר.
שיקום עדר לוקח זמן
צילום: טל זמיר
"מחד, המדינה איננה מבטחת את הציבור בעצמה אלא מסדירה את פעילות חברות הביטוח. לחברות הביטוח אין סיבה לבטח בשל העלות הגבוהה של נזקי הפשיעה, מה שמייצר פרמיות ביטוח לא סבירות. מכאן אנחנו במעגל של שוטים שהתוצאה היא שפשוט לא מוכנים לבטח".
סופר מדגיש כי לעומת זאת, בנושא שקרוב לנזי הפשיעה החקלאית המדינה דווקא כן מכירה בנזק החקלאי. "בנושא נזקי טבע המדינה הקימה את הקרן לביטוח נזקי טבע (קנ"ט) ומשתתפת בשיעור של 35 אחוזים מהיקף הביטוח, כשהחקלאים משלמים את היתר. בכל העולם מקובל לבטח נזקי טבע עבור החקלאות, והאפקטיביות היא גבוהה מאוד מכיוון שמדובר בעלות לא צפויה, ולא כזו שנוצרת מעשי ידי אדם.
"ייתכן שבמקביל ליצירת אכיפה והרתעה יש מקום להרחיב את הביטוח גם למקרים של פשיעה כלכלית, בכפוף להשתתפות עצמית של חקלאי, וככה זה יהיה ברור שהחקלאי לא רוצה לייצר לעצמו נזק והוא לא אדיש לנזק שנוצר".
סופר מסביר מה ההבדל בין פשיעה רגילה לפשיעה חקלאית: "אם חלילה ייפגע לי המשרד אעבוד ממשרד אחר, אבל אם נפגע שדה - זה מקור הפרנסה שלהם, אין להם אלטרנטיבה וגם אי אפשר לייצר אותה מהמדף. גנבו לך את האוטו אז אתה שוכר או רוכש רכב אחר והביטוח יכסה. אם גנבו דיר זה לא אותו דבר - לוקח זמן לגדל, לייצר לקוחות. הנזקים עצומים והחקלאים מנסים להתמודד לבד בסוג של ייאוש".
יש לזכור כי גם המדינה, ובצורה עקיפה משלמי המסים, משלמים את המחיר על הפשיעה החקלאית. הדבר מתבטא בהקצאת תקציבים שהמדינה משקיעה בקבוצות מתנדבים שפועלות ביישובים הכפריים, בהשקעת משאבים בציוד שיעזור למגר את הגניבות, ובספיגת הנזקים הנגרמים כמו במקרה של הצתות.
לפי הערכת ארגון השומר החדש עלות כיבוי האש במקרה של הצתה נעה בין אלפי למיליוני שקלים. מבדיקה שערכנו עלה כי הנזקים הכספיים שנגרמים כתוצאה מהפשיעה החקלאית הם עצומים, וכדאי שייצא מסמך רשמי מטעם הכנסת שיבדוק את העניין. נראה כי מסמך בנושא עשוי לחשוף כי ענישה כבדה יותר ביחד עם אכיפת החוק עשויה לחסוך למדינה מיליארדים.
אקו"ם