אנחנו במלחמה, מחבלים אינם אסירים פליליים
החברה המערבית אינה יכולה ליצור קטגוריית מחשבה לטרוריסטים שאינם נלחמים לפי הכללים המקובלים. המחבלים הערבים מנצלים את הפער המחשבתי הזה
שביתת המחבלים שאסורים בכלא הישראלי, סחטנות חמאס בעניין החזרת גופות חללי צה"ל לקבורה ומשפט אלאור אזריה כולם סוגיה אחת הם, ושורש משותף להם: חוסר יכולתה של המחשבה המערבית ליצור קטגוריה מחשבתית מיוחדת לטרור הערבי-אסלאמי.
המחשבה המערבית, ובעקבותיה גם המשפט במערב, מכירים רק שתי קטגוריות: פשיעה פלילית או לחימה קונבנציונלית. הטרור הערבי-אסלאמי, שהוא קטגוריה נפרדת, מנצל את הפער המחשבתי הזה ומכאן - ורק מכאן - כוחו.
ננסה לעשות סדר: מחבל ערבי איננו פושע פלילי, אלא לוחם. הטרור הערבי איננו "פשיעה" כי אם מלחמה, שכן יש לו מטרות אידאולוגיות. המחבל הערבי פועל נגד כולנו כאומה, ולא כיחידים. הוא גם לא עושה זאת כאדם בודד אלא בשם מאבק ציבורי ערבי משותף ובשם "ההתנגדות" - בין אם מאבקו הוא בשם האסלאם, הערביות, האומה הערבית הגדולה או אפילו בשם "הלאומיות הפלסטינית", או כולם יחד. אין זה משנה אם הוא חבר רשמי בארגון טרור או פועל על פי השראה מהרשת, אם הוא פועל על פי פקודה או מתוך ספונטניות אישית - הוא לוחם, ולא פושע פלילי. דינו בדיני מלחמה, והוא בכלל "עושים איתנו מלחמה", כפי שאמר בעבר הרב אורי שרקי.
כשם
אלא שבקטגוריה זו עצמה, של דיני מלחמה, שבה אמור להיות כלול הטרוריסט, יש חלוקה פנימית: הקטגוריה הראשונה היא לחימה קונבנציונלית של צבאות סדירים, שמקבלים עליהם את כללי הלחימה, את חוקי המוסר ואת האמנות הבינלאומיות בנידון - כולל אמנת ז'נבה - ולכן גם עליהם חלים חוקים אלה.
הקטגוריה השנייה היא מלחמת טרור, שפועלת מלכתחילה, בעיקרון, בצורה מכוונת ומושכלת, באופן המנוגד לחוקים הללו ומנצלת אותם לטובתה. כך למשל היא הפגיעה לכתחילה באזרחים, או ההסתתרות מאחורי אוכלוסייה אזרחית וכדומה. מלחמת טרור כזו הפקיעה את עצמה מכלל האמנות הבינלאומיות וחוקי המוסר שעליהם הן מושתתות.
הטרור הערבי מנצל "פער" כזה: מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית ומשפטית, החברה הישראלית וגם המערבית אינן ערוכות להתמודד עם הטרור הזה. בשדה הקרב הקונבנציונלי נחלו הערבים תבוסה, ולכן בחרו לפעול נגדנו בדרך הטרור. בתחום זה הם בהחלט מצאו אותנו בלתי מוכנים ואפילו מבולבלים - וזהו כשל מוסרי.
הכשל הזה בא לידי ביטוי לפחות בשלושה נושאים אקטואליים: שביתת האסירים הערבים מבוססת על תביעתם לזכות ליחס דומה לזה שזוכה לו כל אסיר פלילי אחר בבתי הכלא הישראליים. מערכת המשפט איננה יכולה לדחות את התביעה הזו על הסף, שהרי היא רואה בהם פושעים פליליים. על כן הם גם זוכים, ככל פושע פלילי, לזכות עמידה בבג"ץ.
סוגיית החזרת גופות חללי צה"ל המוחזקות בידי חמאס גם היא קשורה לפער זה. אנחנו מוגבלים ביכולתנו למרר את חייהם של מחבלי חמאס הכלואים אצלנו כאמצעי להבאת ארגון הטרור לשחרר את גופות חיילינו המוחזקות אצלו. הרעה משמעותית בתנאי מאסרם הייתה גורמת למשפחותיהם ללחוץ על חמאס בסוגיה.
מה שמגביל אותנו הן אמנות בינלאומיות שמתייחסות במקורן למלחמה קונבנציונלית, שבה נלחמים שני הצבאות המחויבים לאמנת ז'נבה. חמאס יודע זאת, ולכן יכול לסחוט אותנו. כך גם היה במקרה של גלעד שליט. אבל הטרוריסטים אינם "חיילי אויב" המוגנים על ידי ערכי מוסר ואמנות בינלאומיות, שכן הם הפקיעו עצמם מכללי האמנות הללו.
גם פרשת החייל אלאור אזריה נובעת מאותו שורש: מוסר הלחימה של צה"ל, ולפיו אין להרוג שבויים, נוצר על רקע מלחמות קונבנציונליות. אבל מחבל מנוטרל איננו חייל אויב שנפל בשבי, אלא שייך לקטגוריה אחרת. עניינו ודינו שונים.
מה בדיוק אמור להיות דינו עדיין לא ביררנו לעצמנו, ועל רקע זה פרצה המחלוקת הציבורית הלוהטת בעניין אזריה. עם זאת, צריך להיות ברור לנו שדינו איננו בהכרח כמו זה של "חייל שבוי". אין טעם והיגיון בהשוואה של נושא המאבק בטרור לאלף ואחד סיפורי הוצאת שבויים להורג מן העבר. אלו כאמור סעיפים שונים לחלוטין, שנידונים תחת הקטגוריה של דיני לחימה.
עלינו להבין שהטרור מחייב גישה שונה: אינטלקטואלית, מוסרית, משפטית, וגם ביטחונית ומדינית. חוסר הנכונות ליצור את ההבחנה הזו ולדון בעניינם של הטרוריסטים לגופו הוא כשל מוסרי. עלינו לעצב מחדש מדיניות רלוונטית ומוסרית באמת של התמודדות עם לוחמת הטרור בכל התחומים הללו - הן בשאלות האסירים המחבלים, תנאיהם בכלא והיחס אליהם, והן בשאלת הריגת מחבל מנוטרל.
לכל דעה יש מקום, אבל התנאי הוא שאנחנו משוחררים לחשוב מחדש, ולא חוזרים לקטגוריות, למגרות, לפלקטים ולסיסמאות הישנות. זה בדיוק מה שמצפה מאיתנו הטרור. מחבל ערבי אסלאמי כלוא איננו פושע פלילי, והוא גם לא חייל אויב שבוי.
אקו"ם