ראשי » חדשות » בארץ

גבורה נואשת: סיפור הקרב האחרון בכפר עציון

תחקיר עומק של אירועי נפילת כפר עציון בידי הלגיון הירדני בתש"ח מעלה שמגני הכפר לא נטבחו, אלא נפלו תוך כדי לחימה בקרב, ומעיד על הדרך בה ראוי שנזכור ונחקוק אותם בתודעתנו ובזיכרון הלאומי

בקרב האחרון בכפר עציון איבדתי את אבי, יעקב קלפהולץ. אחיו ודודי, שלמה, היה ראשון ההרוגים בקרבות גוש עציון בתש"ח. איני יכול להתייצב כחוקר נייטרלי ואובייקטיבי של אירועים קשים ומרים אלו. כל שאוכל הוא לשתף במה שלמדתי מהמקורות שבידינו.

הסיפור המקובל והרווח: ביום חמישי, ד' באייר תש"ח, 13.5.1948, פרצו שריוני הלגיון הערבי לכפר-עציון, ועמם חיילי לגיון רגליים והמון בלתי סדירים - אנשי הכנופיות. המגנים הניפו דגל לבן, הניחו את נשקם והתרכזו במרכז הכפר. הורו להם להתייצב לצילום, ופתחו עליהם באש. רובם נרצחו שם בטבח. אחרוני המגנים נהרגו בבונקר בהשלכת רימונים. המבנה פוצץ וקרס אל תוכו. כך נהגתי להציג את סיומו של הקרב האחרון בכפר-עציון, כפי שתואר בכמה עבודות שנכתבו על קרבות גוש עציון בתש"ח, 1948. זו תמונה קשה מאוד - עשרות לוחמים-מגנים נרצחו ונטבחו לאחר שהניחו נשקם ונכנעו. יש לה משמעויות ערכיות וחינוכיות. אבקש לבחון עד כמה הנרטיב המקובל תואם את העובדות.
 
בכפר-עציון היו בבוקר היום המר ההוא 131 לוחמים, 82 חברי הקיבוץ ולוחמי היחידות המגויסות, חיל השדה (חי"ש) של ההגנה ופלמ"ח. בקרב בכפר-עציון נהרגו 127 מגנים, וארבעה בלבד שרדו - שלושה מחברי הקיבוץ, נחום ז', יצחק ז', יעקב א', והלוחמת עליזה פ'. המקורות שלרשותנו: עדויות הארבעה ששרדו סמוך לאחר הקרב, שדבריהם פורסמו בכמה במות, עדויות קציני הלגיון הערבי וערבים שהשתתפו בקרב, דו"ח ליקוט העצמות וכן מחקרים מאוחרים.

התמונה שעולה מהעדויות: הלגיון פרץ לכפר-עציון במשוריינים דרך השער הראשי. חלק מהמגנים בעמדות הצפוניות נפלו בקרב, וחלקם נסוגו לעמדות חלופיות ולמרכז הכפר. הלוחמים בעמדות במזרח, בדרום וכנראה גם במערב כפר-עציון המשיכו בקרב כדי למנוע את כניסת האויב מכיוון ההר הרוסי, אוכף המוכתר ועמק הברכה. עשרות מגנים, ובהם רוב הבחורות, הפצועים, אנשי הקשר והמפקדה, היו באותה שעה בבונקר שבמנזר הגרמני. אברהם פישגרונד, מפקד כפר-עציון, יצא לעבר משורייני האויב כשהוא מניף דגל לבן, ולפי גרסה אחרת הרים את ידיו לאות כניעה. לגיונר ממשוריין, או ערבי שפישגרונד ניסה לשוחח איתו, ירה בו והרגו.

ברחבה שבמרכז הכפר התרכזו 30-15 מגנים. כל השאר, לפחות מאה מגנים, היו בעמדות ובבונקר, והמשיכו להילחם עד שנפלו. כמעט כל הזמן התנהלו חילופי יריות בין הלוחמים בעמדות לערבים שפרצו לכפר. לרגעים קצרים מאוד סערת היריות שככה. הארבעה שניצלו נמלטו מהרחבה. אי אפשר להכריע בשאלה מי פתח באש על המגנים שהתאספו ברחבה, חייל לגיון או ערבי מהכנופיות. הדבר אינו מעלה ואינו מוריד מאומה מבחינת התוצאה.

מיד כשנפתחה אש על המגנים ברחבה התלקח מחדש הקרב, והשתתפו בו הלוחמים שהיו ברחבה והמגנים בעמדות. שקט השתרר בכפר רק עם חשכה. בצילום היחיד שנותר מהשעות ההן, שצולם אחרי שנפתחה אש על המגנים שהתרכזו ברחבה, נראים פחות מעשרה חברים שוכבים על הארץ, כנראה הרוגים. לפי הלבוש רובם הם חברי הקיבוץ. אי אפשר לזהותם, שכן פניהם כבושות באדמה.
 
במהלך הקרב ואחריו טענו קציני הלגיון שהמגנים ממשיכים להילחם אחרי ניסיון הכניעה. אש המגנים לא פסקה, ולכן סברו קציני הלגיון שהכניעה בוימה ונועדה להטעות אותם. קצין לגיון ערבי שהשתתף בקרב העיד: "לא הייתה כניעה פורמלית (...) לא היה כל הסדר כניעה (...) בחלון אחד ראיתי ראש של בחורה שירתה עלינו עד שנהרגה מרימון שנזרק לתוך החלון". עדויות קציני הלגיון הערבי תואמות במידה רבה את עדויות הניצולים מכפר-עציון.

דו"ח מבצע ליקוט עצמות: בחודש מרחשוון תש"י, אוקטובר-נובמבר 1949, נערך מבצע ליקוט עצמות הנופלים. דו"ח המבצע כולל גם עדויות של ערבים שהשתתפו בקרב וסייעו בליקוט הגוויות. מהדו"ח עולה התמונה הבאה: בחלקו הצפוני של כפר-עציון לוקטו כשלושים מגוויות ההרוגים. המלקטים התרשמו שאלה נהרגו בעת הפריצה של הלגיון והכנופיות לכפר-עציון. קבוצת חברים ניסתה לפרוץ מכפר-עציון למשואות-יצחק, וכל חבריה נהרגו במדרון גבעת-הסלעים תוך כדי קרב. רוב המגנים שלחמו בעמדות הדרומיות נהרגו בעמדות. ערבי שהיה בין התוקפים מדרום מסר כי הם נתקלו באש חזקה של המגנים, וזאת בשעה שמשורייני הלגיון היו במרכז הכפר.

בעמדות באזור המערבי נמצאו לוחמים שנהרגו כשהם פונים למרכז הכפר. המלקטים טענו שהם ניהלו קרב מהעמדות סביב הגדר עם האויב שהיה במרכז הכפר. בחורשה ליד נווה-עובדיה ובחורשה המזרחית נמצאו קבוצות גוויות, כנראה מגנים שהתאספו ברחבה ואחרי שנפתחה עליהם אש נמלטו ממנה. בעת ליקוט העצמות בבונקר מסרו ערבים שהמגנים לחמו מתוכו, ולא אִפשרו לכוח הערבי לפרוץ אליו. לכן נזרקו לתוכו רימונים, ואחר כך פוצץ המבנה כולו וקרס אל תוך הבונקר. בזירה הזו אותרו כחמישים גוויות.

ערבי שהשתתף בקרב האחרון וגם בליקוט העצמות העיד: "היהודים התרכזו בעמדה מספר חמש, שבה לחמה באומץ לב מפליא בחורה בלונדינית שהחזיקה מקלע, המטירה אש ועשתה שמות בשורות הערבים. שעתיים, מאחת ועד שלוש, נמשך הקרב בתוך המשק. הבחורה נפלה במקום, וכן נפלו טובי המגנים. השרידים ניסו לפרוץ את טבעת המצור ולסגת (...) הם הוקפו (...) ונהרגו עד האחרון. אלה ששרדו בחיים התרכזו במרתף, וקרב רימונים עז התפתח בפתחו. היהודים לחמו באומץ רב. הכפר בער. השרידים המשיכו להילחם. משראו הערבים שלא יכבשו את המרתף בקרב ישיר, הם הניחו במקום מטען גדול של חומר נפץ ופוצצו את המנזר על המרתף". הערבי סיים: "הריני מלא הערצה לאנשיכם, שלחמו כגיבורים מפליאים באומץ לבם".

 
המסקנות מהדו"ח, בצירוף האמור לעיל: האש והלחימה לא פסקו לאורך כל היום כמעט. לא הייתה כניעה מסודרת, למרות שני ניסיונות להיכנע. רוב המגנים נהרגו בעמדות ובתעלות הקשר, תוך כדי קרב הגנה נואש וניסיון להימלט. מעטים נהרגו ברחבה, שבה התרכזו בין 15 ל-30 מגנים, מתוך 131 איש בסך הכול. משם נמלטו ארבעת הניצולים. אי אפשר לקבוע מה חלקם של חיילי הלגיון ומה חלקם של אנשי הכנופיות בשלב האחרון של הקרב. חיילי הלגיון לקחו חלק פעיל גם בשלב הזה של הקרב, שבו נהרגו רוב המגנים.

בסיום ספרו של דב קנוהל, 'גוש עציון במלחמתו', מופיעה רשימת הנופלים בקרבות עציון בתש"ח. לכל נופל הוקדשה פסקה, ובה קורות חייו ונסיבות נפילתו. בהתייחסו לנופלים בכפר-עציון בקרב האחרון, שהתרחש בד' באייר תש"ח, הקפיד קנוהל לציין לגבי כל חלל את שהיה ידוע על נסיבות נפילתו. הוא הצליח לאסוף עדויות רק לגבי תשעה לוחמים ולוחמות שהתרכזו ברחבה, ושם נפלו. ככל הנראה, לוחם נוסף נמלט מהרחבה.

חיילי הלגיון ואנשי הכנופיות לא נהגו לפי כללי טוהר הנשק ומוסר לוחמים המאפיינים את חיילי צה"ל. תוך כדי הלחימה נהרגו מגנים שחלקם נותרו ללא תחמושת וחלקם הניחו את נשקם בתקווה לכניעה מסודרת.

אילו נהגו הלוחמים הערבים כפי שצה"ל מחנך את לוחמינו, חלק מהמגנים היו נותרים בחיים. כל שנכתב לעיל אינו מכוון לייפות את המציאות המרה או לעוות אותה. נפילת כפר-עציון היא מהדברים הקשים, המרים והנוראיים ביותר במלחמות ישראל. אין הצדקה ליטול מהלוחמים, מגני כפר-עציון, את הילת הגבורה של הנופלים בקרב. הם ראויים להילה הזו בדין ובצדק. המושגים "טבח" ו"רצח" מעלים בתודעתנו תמונות הרג של חסרי ישע שאינם יכולים לגונן על עצמם, או שאיבדו את רצון החיים והם מובלים לטבח כבהמות, כקורבן סביל הפושט את צווארו למאכלת.

מוכרות לכולנו תמונות היהודים הניצבים על פי בורות ירי, והנאצים יורים בהם למוות. ברוב מכריע של המקרים לא הייתה שם התנגדות פיזית, מאמץ של הקרבנות לחלץ את עצמם או לפגוע ברוצחים. חלילה לנו לשפוט אותם, ואין לנו זכות לבקר אותם. כל שנותר לנו הוא לכבד ולהוקיר את זכרם הקדוש.

מגני כפר-עציון נפלו בקרב גבורה נואש: כך ראוי שנזכור אותם ונחקוק אותם בתודעתנו ובזיכרון הלאומי שלנו.


רשימה זו היא תמצית מאמר מקיף ובו ציון כל המקורות הרלוונטיים, שעתיד להתפרסם בקרוב בקובץ מחקרים בהוצאת בית ספר שדה כפר-עציון

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg