ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"המתים כבר אינם, כעת נותר לדאוג לחיים"

את ראש השנה האחרון בילה אוהד כהן־נוב עם חברים ביוון. כשחזר, אסף אותו אביו משדה התעופה, וזו היתה הפעם האחרונה שראה אותו. אוהד יצא למחרת לטיסה מבצעית, וכשחזר התרסק עם מטוסו על מסלול הנחיתה

בשדה החיטה רחב הידיים שמשתרע מקצה ביתה של משפחת כהן־נוב, במושב מזור שבחבל מודיעין, החיטה צומחת שוב. אל מול השמיים הפתוחים ניצב סלע איתן ועליו כיסא קמפינג ירוק, הממוסמר אל האבן הסלעית כדי להישאר שם לתמיד, מזמין שרק יתיישבו עליו, יניחו את בקבוק הבירה במקום המיועד לו על משענת הידיים, יתרווחו על משענתו ויתמסרו לנוף המרהיב שממול, תמונה ציורית שהיא כולה יופי ועוצמה המשתלבים זה בזה. ככה בדיוק נהג לעשות בן הזקונים שבמשפחת כהן־נוב, אוהד, כשטייל ברחבי הארץ והעולם. תמיד היה לו כיסא קמפינג מתקפל בתא המטען באוטו, כדי שיוכל לעצור איפה שרק עיניו יתפארו מהמראות, לשבת וליהנות מהנוף.

והכיסא הירוק ניצב שם, מיותם, מחכה עד בוש לאוהד שיגיע מבסיסו שבמצפה רמון לסוף שבוע במושב. כאילו מייחל להתמלא בהווייתו הפיזית החסונה של אוהד, באהבת החיים שהיתה בו, במחשבות המקוריות ויוצאות הדופן שהיו עולות בו, בראייתו את העולם.
 
אביו, דוֹריוֹן כהן־נוב, מביט בכיסא הריק ולא מעז להתיישב עליו. הוא לא תיאר לעצמו שיצטרך, ערב יום הזיכרון תשע"ז, לשבת לפני המחשב שלו ולהקליד מילים שיתארו את הבן שהיה לו, את האב השכול שנהיה, את היש שהוא מתעקש לראות בכל האין הקיים, כי אחרת איך אפשר.

רב סרן אוהד כהן־נוב נפל בפעילות מבצעית ביום ג' בתשרי תשע"ז (5 באוקטובר 2016), בעת שחזר מפעילות מבצעית ברצועת עזה. אל תוך עשרת ימי התשובה של חגי תשרי בישרו כותרות אמצעי התקשורת על נפילתו של אוהד, והשנה החדשה התחילה עם בשורת איוב, כשתמונותיו של הטייס יפה התואר המחייך חיוך מואר ורחב שיניים לא נותנות מנוח, והעובדה שהשאיר אחריו אישה הרה ופעוטה בת 3 מפלחת את הלב. בעקבות תאונה קשה, שסיבותיה התבהרו כעבור ארבעה חודשים, מטוסו של אוהד התרסק במסלול הנחיתה שבבסיס מצפה רמון. הנווט שהיה עימו במטוס נפצע באורח קל ואוהד, טייס קרב מקצוען ומנוסה, מצא את מותו, והוא בן 34.

חצי שנה מאוחר יותר, עדיין אי אפשר לעכל שהאבא של שתי בנותיו, הבעל של שחר, הבן של חיה ודוריון, האח של ליאת ונירום, הדוד של נבו, אדר, אריאל ונעמה, הגיס, המפקד הנערץ, החבר האהוב, איש האשכולות המוכשר והמיוחד - איננו.

דוריון, אביו בן ה־72, שהיה טייס אל על במשך 40 שנה וכיהן כקברניט וכמאמן בוחן בכיר במטוסי 747, מסייר איתי בתבנית נוף ילדותו והתבגרותו של אוהד בביתו שבמושב. בכניסה לבית עצי לימון עמוסי פרי, ויש גם עצי זית ותות ופינות חמד שהושקעה בהן מחשבה רבה. את הכל הוא בנה בעשר אצבעותיו. "אני אחראי לאבן והעץ, חיה אשתי אחראית לכל הירוק שצומח פה, ויש לי פה פרויקטים לעוד 80 שנה לפחות", הוא אומר, מרבה להשתמש בהומור, מודע למה שההומור עושה לכאב.

גם את התשתית הסובבת את בריכת השחייה הוא בנה בעצמו, לפי בקשתו של אוהד, כדי שבן זקוניו, אוהב האדם שהיה, יוכל לאסוף סביבה את כל החבר'ה שהתמגנטו אליו מאז היה ילד.

על שולחן המטבח בבית האבן שבנה דוריון פזורים תעודות ומיני מסמכים, מהניירת הזו שמשאירים בדרך כלל אצל ההורים. תעודות מבית הספר היסודי, תעודת הבגרות המפוארת של אוהד, מסמך שכתב עם אביו לקראת אירוע בר המצווה. אל אלה נוספו אלבומים וספרי זיכרון שנכתבו על אוהד, ומהדפדוף בהם עולה דמותו המיוחדת של אוהד, ובין כולם מצוי גם המכתב שכתב הרמטכ"ל, רב אלוף גדי איזנקוט, לחיה ודוריון לאחר התאונה: "מפקדיו של אוהד מספרים כי היה טייס מוביל ומפקד משכמו ומעלה. אוהד היה קצין יצירתי, שביצע תפקידים משמעותיים במהלך שירותו ותרם לשיפור ולקידום הטייסת. אוהד תואר כאדם ברוך כישרונות ובעל נוכחות מרשימה, שניחן באהבת האדם והארץ. בשל כל אלה ועוד, היה מוערך ואהוב על הסובבים אותו".

כשדוֹריוֹן ("זה דורון שחצוי עם י' האלוהים, ויש גם אסכולה שטוענת שזה חיבור של דור ויון, כלומר הדור שהביא את יונת השלום, כי נולדתי עם תום המלחמה ב־1945") היה צריך לטוס במסגרת שירותו בחיל האוויר לחו"ל, הוא התבקש לעברת את שם משפחתו, שהיה כהנוביץ'. "הורדתי את היו"ד והצד"י הסופית, וחתכתי באמצע את השם. הפכנו לכהן־נוב, בזכות אותו הסיפור שמופיע בספר שמואל א' על כוהני נוב ושאול. יש שם חתיכת עלילה".

אוהד נולד ב־23 באפריל 1982. דוריון בדיוק חזר מטיסה לקופנהגן, הגיע הביתה ומצא על הדלת שלט בכתב ידו של חברו הטוב, גבי וייס: "לקחתי את חיה לבית החולים, הגיע הזמן ללדת".

הוא הבהיל את עצמו לבית החולים ומצא את חיה שוכבת עם צירים שנמשכו כעשר שעות. דוריון סבור ש"ברגע שאוהד הבין שאחרון האורחים הגיע למסיבה, הוא נאות להתחיל את ההופעה ותוך דקות ספורות הגיח לעולם. מאז הוא הספיק לתת כל כך הרבה הופעות על כל כך הרבה במות ולהיות הכי פרפורמר שיש".
 

דוריון היה שמח ומאושר שנולד לו בן אחרי שתי בנות, אחרי המתנה של תשעה חודשים, בשנים שטרם ידעו את מין היילוד עד רגע הלידה. את השם "אוהד יהודה" הם העניקו לו על שם סבו יהודה, אביה של אמו.

בגיל שלוש הכניס דוריון את אוהד בפעם הראשונה לקוקפיט (תא הטייס) וטס איתו לשמונה ימים, זמן איכות של אבא וילד, לניו יורק ולוס אנג'לס. "זו היתה הפעם הראשונה אבל גם האחרונה שאוהד התעניין בעבודה של אבא שלו", צוחק דוריון.

"הוא לא היה ילד שהחדר שלו מלא בדגמי מטוסים שהרכיב, או שהוא ביקש להצטרף אלי לטיסות ולשאול שאלות ולדרוש הסברים, למרות שאמא שלו מתעקשת שבגיל 6 הוא הכריז קבל המשפחה שהוא רוצה להיות טייס כמו אבא שלו".

התעודות של אוהד מתקופת בית הספר היסודי והחטיבה מאוששות את ה"קונדסאי ברמות על" שהיה. שובב גדול שחייב "להשתדל ולהפסיק לפטפט במהלך שיעורי אנגלית ולשפר התנהגותך בשיעורי היסטוריה ואזרחות". אותן מורות החתומות על ערות ההתנהגות של אוהד הגיעו במהלך השבעה כדי לנחם את הוריו. מי יכול היה לשער לעצמו אז שהילד הקונדסאי, העליז, המפטפט ללא הפסקה, ישמש דוגמה ומופת לאזרח שהעניק את חייו למדינת ישראל שכה אהב לאהוב ולהתגאות בה, ושנפילתו הכואבת תוסיף עוד סיפור עצוב להיסטוריה למודת החרב של ארצנו.

אוהד גדל להיות עלם חמודות, ותעודת הבגרות שלו משופעת ציוני "מצוין" בפיזיקה, מתמטיקה, מחשבים ולשון עברית. הוא היה ספורטאי מחונן שעסק בכל סוגי הספורט, ובדרכו הייחודית, הקלילה והמחויכת, הצטיין בכולם. הוא שיחק כדורגל, כדורסל, נלחם בג'ודו, רץ, צלל, שיחק הוקי, צנח צניחות חופשיות, רכב על אופני שטח, גלש על סנו בורד, ולא פסח כנער על הדיסקוטקים.כמה הוא אהב לרקוד ואיך הוא ידע לעשות את זה. לחתונתו עם שחר הגיעו חבריו מהלימודים באוניברסיטה לבושים בחולצות שעליהן היה מוטבע המשפט "גם אני רוצה לרקוד כמו אוהד".

"אז את מבינה", אומר דוריון, "אני לרגע לא דאגתי בגלל העובדה שהוא טייס קרב, שטס בין שמיים לארץ. כן הייתי מוטרד ומחכה לו עד שלוש לפנות בוקר כשהוא היה יוצא לרקוד בדיסקוטקים, כשהוא קיבל רישיון ועלה על הכביש. מהמקומות האלה הייתי מוטרד, לא מעובדת היותו טייס. הכביש הוא מקום שמועד לפורענות, הרבה יותר מהשמיים, שם לרוב בטוח".
 

אלבום הילדות של אוהד משופע בתמונות עם ה"חבורה" שהיתה לו במושב מזור. חגיגות בר המצווה, סיום י"ב, ילדים שהפכו לנערים שהפכו לבחורים, מלח הארץ, ובפוקוס כל התמונות החיוך הענק של אוהד. א', חבר ילדות של אוהד ועולה חדש מרוסיה שהגיע למושב, כתב לאוהד לאחר מותו: "תודה על זה שקיבלת אותי איך שאני - ילד חדש במושב, ביישן, שבקושי מדבר עברית ומתלבש מוזר. בזמן שהילדים האחרים נרתעו והפנו לי את הגב אתה התחברת אלי, ובזכות מי שהיית - הילד המקובל, המגניב, המצחיק שכולם אהבו להיות בסביבתו - הצלחת לגרום לאותם ילדים להסתובב לעברי, ולראות אותי. תודה על זה שבביתך תמיד הרגשתי חופשי ומשוחרר, ללא שום רגשי נחיתות, ללא תחושת מבחן, יכול לשתף אותך בסודות הכי כמוסים שלי, ולדעת שתמיד אקבל עצות טובות. תודה על ההומור המפיל, החוכמה, האינטליגנציה הרגשית יוצאת הדופן, הפשטות, שמחת החיים. תודה על עובדת היותך אח".

כשהגעגועים מציפים את דוריון, הוא מקשיב לאחד הדיסקים שהקליט אוהד. גם במוסיקה הוא היה מוכשר, כתב שירים, הלחין אותם ושר בקולו החם. את ערבי הצוותים בטייסות הוא כבש עם שלל הכישרונות שלו, וגם בחתונתו היה ברור שייקח את המיקרופון וישיר עם שחר. בטקס חילופי הפיקוד שהתקיים זה לא מכבר בטייסת 119 שבמצפה רמון, שרו חבריו לטייסת עם אחייניו שיר שהוא כתב והלחין: "ועכשיו עם עוצמה של פגז שנורה מתוך מרגמה אני כובש את הדרך/ משאיר אחריי זירת מלחמה אבל מספיק כבר לבהות לאחור/ המבט ממוקד, העתיד שוב נולד, הפיסגה מחייכת שוב עושה לי עיניים/ הגיע הזמן לחזור אל ההר לאולימפוס, לחזור בגדול".

"הכישרון המוסיקלי המפותח שלו הביא אותו לנגן בגיטרה וגם בסקסופון", מספר דוריון. "גם אני מנגן בכלי הזה. אוהד יצא לטיול של חודש בארה"ב, במסגרתו הגיע גם לנאשוויל שבטנסי, הידועה כבירת מוסיקת הקאנטרי, ושם פשוט נכנס לאולפן והקליט את הדיסק השני שלו, עם כל ההשראה שהעיר הזו מביאה. את הדיסק הראשון הוא הקליט באולפן בפתח תקווה וכדרכו, החליט להקליט את הדיסק השני בטופ של אתרי ההקלטה, נאשוויל. בסוף הטיול, אחרי שאוהד הספיק גם לבלות שבוע במרכז לצניחות חופשיות בטקסס, הצטרפנו נירום, אחותו, ואני אליו לניו יורק, ושם הוא ביקש לנגן בסקסופון שלי. התניתי את זה בתנאי שינגן בפארק ולא במלון, והוא כדרכו איתגר את עצמו.

"הוא התאמן כמה דקות על העוברים ושבים ברחוב צדדי, ראה כי טוב ועבר למרכז הלב הפועם של העולם. אני ונירום קיבלנו ממנו טלפון להגיע לטיימס סקוור, כי הוא מנגן שם, אבל עד שהגענו השוטרים כבר הרחיקו אותו משם, אז הוא עבר לשדרה השישית פינת רחוב 47 וניגן שם, מזוקן וחבוש בקסקט, כשעוברים ושבים ולבנים ואפרו־אמריקנים נעצרים למשמע נגינתו, מתפעלים ממנה וזורקים קוורטרים לכיסוי הסקסופון הפתוח. לא היה לאף אחד מהם מושג שמדובר בטייס F-15".

בינואר 2001 התגייס אוהד לחיל האוויר, ולדוריון לא היה ספק שבנו יגיע לסוף המסלול. הוא הבהיר לו: "אם תרצה לסיים את הקורס, אתה תסיים את הקורס, אתה רק צריך לרצות". אוהד סיים את הקורס בהצטיינות, וסופח להיות טייס קרב על F-15. בגיל 22 הוא כבר עשה את טיסת הסולו על המטוס הזה.

"לטוס על המטוס המופלא הזה זו פריבילגיה אדירה שניתנה רק למעטים", מסביר דוריון. "בעת שבטיסה על מטוס כזה מרימים את האף לשמיים ומאיצים בטירוף, בדרך כלל גם האף מורם למעלה, באופן סימבולי, וגורם לך לנתק עצמך מההולכים על הקרקע, להרגיש מורם מעם. אבל זה לא קרה לאוהד. הוא נשאר תמיד צמוד לקרקע והמשיך לדבר בגובה העיניים. באחת מכוננויות השבת שבה ביקרתי אותו לפני התאונה, חלפנו על פני חייל מן השורה. אוהד עצר, שאל אותו איך הוא מסתדר עם הארוחות, ולבסוף ביקש ממנו לחבוש כובע כדי להישמר מהשמש הקופחת. סמכותי כל כך אבל אימהי ודאגן".

"אוהד החליט להקדיש עצמו למסלול פיקוד בחיל האוויר המבצעי, אף שהיה בעל רישיון תעופה אזרחית מסחרית ויכול היה להתקבל לאל על בקלי קלות", מספר דוריון. "הוא היה יכול להיות מהנדס מצטיין או לבחור לעסוק במשהו אחר, וגם בו סביר להניח שהיה מצטיין. הבחירה במסלול פיקודי בטיסה מבצעית היתה מבחינתו מפגש של אהבת הטיסה והבנת הצרכים של המדינה, שעל פי דבריו, 'חייבת לחיות על חרבה', ואין לי אלא להסכים איתו. השלום הוא בגדר אידיאל שאינו ניתן למימוש. מדינת ישראל ממוקמת בצומת אסטרטגי וגיאוגרפי המהווה מפגש של שלוש הדתות הראשיות, מפגש בין התרבות המערבית למזרחית והסכסוך הוא מימים ימימה. כל הסדר שיושג בעתיד הקרוב או הרחוק יהיה הסדר ארעי שיקוים כל עוד המדינה תהא חזקה ובעלת כוח הרתעה משמעותי. הצורך בכוחות ביטחון חזקים מחייב את גיוס המשאבים האנושיים הטובים ביותר. אוהד אהב את המדינה שלו, הכיר אותה, טייל לאורכה ולרוחבה, והיא הייתה חשובה לו".
 

בתום שירות החובה המשיך אוהד לשירות קבע כטייס, והוצב בבסיסי חיל האוויר השונים: הוא היה טייס F-15 בטייסת שבתל נוף, ואחר כך מונה לסמ"ט ב' (סגן מפקד טייסת) בטייסת "ברקים" שברמת דוד, ובאותה תקופה הכיר את מי שעתידה להיות אשתו, שחר. בהמשך עבר הסבה למטוס "סופה" ולאחר מכן מונה לסמ"ט א' בטייסת ה"אדומה", שמדמה את כוחות האויב. אוהד פרח שם, כי אופי הטייסת מחייב יצירתיות ומחשבה מחוץ לקופסא. במהלך כל השנים הללו הצליח לגעת בכל כך הרבה אנשים שלא נותרו אדישים לכריזמה, לטוב לב ולחוכמה שנבעו ממנו.

אחת מהן היתה הגברת וידי קרן בת ה־75, אלמנתו של רב־סרן שלמה קרן ז"ל, טייס קרב שנפל במלחמת ששת הימים. ביום השלישי לקרבות נערכה התקפה מן האוויר על שדה התעופה H-3 שבגבול ירדן ועיראק, ומטוסו של שלמה הופל. דוריון, שהשתתף במלחמת ששת הימים, היה שותף לאותן גיחות שתרו אחר גופתו של קרן, שהוכרז כנעדר תקופה ארוכה.

כפי שמקובל בימי הזיכרון, שולחות הטייסות השונות חיילים לטקסי הזיכרון, ואוהד הגיע להיות נוכח בטקס לזכרו של שלמה, כנציג טייסת 110 של רמת דוד. בקול חלוש וחנוק מדמעות מספרת וידי: "זה בלתי נתפס, בלתי נתפס לדבר על אוהד בלשון עבר. הוא הגיע לאחת האזכרות של שלמה בקריית שאול והמשיך איתנו לאזכרה בבית, למרות שלא היה חייב. ומאותו הרגע, הבחור הזה כבש לנו את הלב, נכנס לנשמה, לי ולשתי בנותיי, גם הנכדים שלי התאהבו בו.

"בכל יום זיכרון הוא היה מגיע לבוש במדי הטייס שלו, כמו מלאך שרת הוא ליווה אותנו לבית העלמין בקריית שאול, והיה מתעקש להסיע אותי הלוך וחזור לאזכרה השנתית שברמת דוד, עשה כל מה שביכולתו כדי להקל עלי באותם ימים טעונים, נותן לי את מלוא תשומת הלב. הבחור הזה פשוט עשה לנו טוב והפך להיות חלק מהמשפחה שלנו. גם כשיצא ללימודים הוא הקפיד להיות איתנו בקשר, והוזמנתי לחתונה שלו ושל שחר. הוא היה מספיק רגיש ומצחיק כדי לשאול אותי 'וידי, את רוצה לשבת בשולחן של ההורים שלי, או בשולחנות של הצעירים?' כזה הוא היה, רואה הכל, דואג להכל. הסתכלתי עליו בחתונה, כמה אהבה ושמחה ויופי היו סביב הזוג הזה, וניגשתי אל דוריון כי הייתי חייבת לשאול 'אז איך, איך יוצרים ילד כזה מוצלח?' והוא ענה לי 'חיכינו לו הרבה שנים, ובישלנו על אש קטנה'".

דוריון מחייך ומשפיל את עיניו למשמע דבריה של וידי. הוא וחיה נשאלו כל כך הרבה פעמים את השאלה הזו, "אז איך עושים ילד כזה? תגידו, איך יצא לכם ילד כזה?" וגם "מה זה הילד הזה?" - שאלות שמערסלות בתוכן את עובדת היותו של אוהד אדם יוצא דופן.

"כל השנים האלה השתדלתי לשמש דוגמה למי שנקרא 'הבן של כהן־נוב', ולאט לאט מצאתי עצמי הופך ל'אבא של כהן־נוב'", מחייך דוריון, "קיבלתי את חילופי התפקידים האלה באהבה גדולה".

כשהיה בן 30 פנה אוהד ללימודי הנדסת מכונות באוניברסיטת תל אביב ובמהלכם התחתן עם שחר. בסופי שבוע ובחופשות היה מוצב להצבות חירום בטייסת "ברקים" ולאחר מכן בטייסת "סופה". אלינור פיילגוט (28), חברתו לספסל הלימודים של אוהד, חוזרת כל העת להודעת הסמס שכתבה לו: "אוהד, שמעתי שהיתה תאונה ברמון, תרגיע אותי שהכל בסדר". הודעה שנותרה ללא מענה. מייד עם היוודע האסון כתבה לו אלינור הודעה נוספת ואחרונה: "אני אוהבת אותך אוהד, ואני תמיד אתגעגע".

הם היו חבורה של סטודנטים להנדסת מכונות שלומדים ביחד ומבלים ביחד, והעובדה שאוהד היה גדול מהם בלא מעט שנים לא הפריעה לו להתחבר אליהם, לסחוף אותם, למגנט גם אותם. "בדיוק בשבוע שעבר חגגנו לאוהד יום הולדת 35, ונחשפתי לכל כך הרבה פנים שלו. העובדה שהוא הספיק כל כך הרבה מנחמת. הוא חי חיים מלאים וטרף אותם, לא דחה דברים כמו רובנו. הספיק להתחתן, ולהיות אבא, להיות טייס ומהנדס, לעשות כל כך הרבה ספורט ולרקוד את החיים, ולעשות מוסיקה, מי באמת מעז לעצור את החיים ונוסע עד נאשוויל כדי להגשים חלום? רק אוהד.
 

"הכריזמה נשפכה ממנו, ואנשים תמיד סבבו אותו ורצו בקרבתו. רק אוהד היה מצחיק אותנו, מעודד אותנו, כותב לנו על הלוח לפני בחינה 'מאפס למאה בארבעה ימים' וגורם לנו להאמין שזה מה שיקרה. הוא היה בחור מיוחד כזה, שגורם לך לרצות להיות מוצלח יותר, חד יותר, יכול יותר, חכם יותר, מהיר יותר. הוא ידע לעזור לכולם בלימודים כשהיה צריך, אבל בעיקר היה שם בשבילנו מנטלית והערצנו אותו על כך, איך הוא פינה זמן לכל מי שביקש עצה טובה.

"אוהד הצניע את עובדת היותו טייס, בשבילנו הוא לא היה אוהד הטייס הרציני. בשבילנו הוא היה בן ה־31 שעולה על הבר ורוקד ומלמד אותנו, בני ה־22, איך לחיות נכון. או כמו שהיטיב להגדיר אורן, חבר שלנו ללימודים - 'אוהד היה הבן אדם הכי רציני שפגשתי בלי להראות טיפה אחת של רצינות'".

את ערב ראש השנה תשע"ז בילה אוהד בהפלגה עם חברים לחופי יוון. שחר, בחודשי הריונה הראשונים, נשארה בבית עם בתם הקטנה. הם בדיוק עברו לגור בשיכון המשפחות שבמחנה טלי, בעקבות מינויו של אוהד לסמ"ט א' בטייסת "עטלף" שבבסיס מצפה רמון. את הדרך חזרה מיוון הוא עשה בטיסה, ודוריון אסף אותו משדה התעופה, הביט בבנו השזוף והנינוח ואמר לו, "זה נראה כאילו גיהצו לך את הפנים בחופשה הזו". הרכב הצבאי של אוהד חיכה לו בבית הוריו במושב, והוא עידכן שהוא אמור להיות למחרת בסימולטור שבבסיס חצור.

ביום שלמחרת חיה ודוריון לא שמעו על ירי הרקטות בשדרות ולא ידעו על השינוי בלו"ז של אוהד. כשקצין העיר התדפק על דלתם בשעה 20:30, דוריון רק ביקש מהם לדעת אם הוא "פצוע או מת?"

ארבעה חודשים לאחר התאונה פירסם חיל האוויר את ממצאי חקירת התאונה. בממצאי התחקיר הובהר כי התאונה אירעה בעת "הליכה סביב" - נוהל טיסה שגרתי, הן בטיסה צבאית והן באזרחית - אולם נוהל זה טומן בחובו סיכונים רבים כשהנחיתה היא בתצורה א־סימטרית שנובעת מחזרה מתקיפה עם פצצות שלא הוטלו, למשל. מממצאי התחקיר עולה כי הצוות פעל על פי ההנחיות המקצועיות המוגדרות ולא נמצא כשל טכני. בדיעבד, הוראות החיל וההכשרות שהתקיימו לא היו בהלימה מספקת לפוטנציאל הסיכון, ואוהד נהרג במהלך נטישת המטוס.

דוריון לא הופתע ממסקנות התחקיר שבוצע בעקבות תאונת המטוס. הוא טייס שמבין תרחישי טיסה והוא אבא שמכיר היטב את הבן שלו. "ביום האסון", הוא אומר, "אוהד ביצע את המשימה שאליה הוכשר בהצלחה מרובה, ללא פגיעה באזרחים חפים מפשע. בדקות שבהן חזר לנחיתה אני בטוח שהיה נינוח, מאושר ושמח בחלקו. הוא היה במיטבו כשהיה צריך לקבל החלטות תחת לחץ, אבל לצערי אוהד לא היה בלחץ בטיסה הזו, כי הוא, כמו כן חיל האוויר כולו, לא היה מודע לפוטנציאל הסיכון הכרוך בנוהל 'הליכה סביב'.

"כל תאונה, בניתוח לאחור, היא מיותרת. כטייס חיל האוויר לשעבר, אני גאה להשתייך לחיל שמסוגל לערוך חקירה יסודית, להודות באחריות לכשל מערכתי מבלי לעסוק במי צריך לתלות את האשמה. יכולת התחקור של חיל האוויר היא מושא לקנאה בחילות האחרים, והלוואי שכל גופי השלטון היו מסוגלים לתחקר עצמם כדי לשפר ביצועים ולא לחפש אשמים".

נכדיו הגדולים של דוריון, נבו (14) ואדר (11) סלפק, מתגעגעים לדוד המשקיע והתומך שהיה להם. הם מתגעגעים לסופי השבוע שהיו עושים אצלו בבסיסים השונים, לימי הכיף בטייסות, לבילויים איתו, להומור שלו, למקוריות שלו, לעובדה שמעולם לא שכח להביא מתנה קטנה כשהיה חוזר מחו"ל, "לאיך שהוא היה רוקד עם אחותנו נעמה, משמח אותה עם ריקוד סלוני או טוויסט פרוע. עם אחינו אריאל הוא היה עושה תחרות עמידת ידיים ודואג לנצח אותו".

"הוא תמיד היה שם ועזר בכל מה שצריך", אומר נבו, "הוא שיחק איתנו שעות מונופול, לקח אותנו לגן החיות, לים, לבריכה, היה מקפיץ אותנו ועושה איתנו סלטות במים. כשהוא היה חוזר מהצבא היינו עושים איתו קומזיץ והוא היה מעמיד סיר פויקה, או מעמיד מחבת על גזייה ומכין סטייקים. זה היה ברור שאוהד מנחה את ימי ההולדת שאימא היתה מארגנת לנו כל שנה לחברים: המירוץ למיליון או חפש את המטמון או סימני דרך, תמיד אוהד היה שם כדי שיום ההולדת יהיה מוצלח". שניהם, כמו הסבא והדוד, חולמים להיות טייסים.

"אחת הקלישאות הרווחות היא האמירה 'במותם ציוו לנו את החיים'", מבהיר דוריון. "אני נולדתי בשנת 1945, טרום הקמת המדינה, והמשפט הזה מלווה אותי מאז. אף אחד לא מת כדי שהאחרים יחיו. חיילי צה"ל הם לא קמיקאזים. כל מי שיוצא למשימה מבצעית, לקרב או לפעילות ביטחונית שוטפת מאמין שהוא יחזור בשלום. ההקרבה מתבטאת בנכונות להסתכן יותר מהנשארים מאחור.
 

"אם נצליח להחזיר את המתים לרגע קט, לבטח הם יאמרו שלא התכוונו שיקיריהם יסתובבו בעולם כמתים חיים. כאב שכול, איני סבור שאני צריך לעשות הצגות לאף אחד. הצחוק, החיוך, השירה והמוזיקה הם סמי חיים המוסיפים בריאות ושמחת חיים. ההורים השכולים לא צריכים לוותר עליהם. הרי המתים מסודרים וכעת נותר לדאוג לחיים, שיחיו, שלא רק יהיו בחיים. וזו אכן מטלה קשה ומסובכת. הצער והאובדן שואבים למדרון בו קל להידרדר. המלחמה בהם כרוכה בטיפוס מייגע אבל מחויב המציאות, ולכן אני כל כך מעריץ את התנהלותה וחוזקה של כלתי, שחר, וגאה בה".

"לכל אדם יש גוף פיזי, נשמה ורוח. את גופו של אוהד איבדנו. מה קורה לנשמה? אני לא באמת יודע. אני לא מאמין בגלגול נשמות, בעילוי נשמות ובתקשורים למיניהם, אני מאמין בנוכחותה של הרוח. ורוחו של אוהד תשרה איתנו לעד. טוב ליבו, החקירה המעמיקה, השמחה, האופטימיות, אהבת הארץ והמולדת ילוו אותנו תמיד".
על הכיסא הנעוץ בסלע, מול שדה החיטה הגדול, אין איש יושב. זו נקודת התצפית הכי יפה במושב, והיא שמורה לאוהד. מולה שדה החיטה, שלפני פסח נקצרה ונערמה, והיא כדרכה תצמח שוב.

בסוף מארס נולדה לדוריון ולחיה נכדה נוספת מבנם אוהד, והוא כבר איננו, לא יכול להיות לה לאב. שחר, אלמנתו של אוהד, מתמסרת לגידול שתי בנותיה ומעדיפה לשמור עליהן הרחק מכותרות העיתונים. עבורה, אוהד הוא אבא נוכח־נפקד בחיי המשפחה והתמונות, הסיפורים, הסרטים המשפחתיים והזיכרונות הם חלק שמח ועצוב ממנה ומהבנות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg