"האדמה בערה": הקרב הראשון והאחרון של שאול אלקנה
כל חייו חלם שאול אלקנה לחיות את מיתוס הגבורה שעל ברכיו גדל בשנות ה־50 בנהלל. הוא גויס לשריון ובמלחמת ששת הימים נשלח עם אוגדתו לסיני. צוותו נקלע לקרב מול המצרים ושם מצא את מותו
50 שנים. חצי מאה חלפה מאז יצא שאול אלקנה לקרב הראשון והאחרון בחייו. חבריו התבגרו, התחתנו, גידלו ילדים, הפכו לסבים ולסבתות, אך שאול נותר צעיר לנצח. בתמונות המשפחה, בשחור־לבן, נראה שאול, בחור תמיר וחסון בעל חיוך רחב, מחובק עם הוריו בטקס סיום קורס קציני שריון, זמן קצר לפני המלחמה שקטפה את חייו.
שאול גדל בנהלל של שנות ה־50. בנעוריו השתייך לתנועת "הנוער העובד", עבד במשק החקלאי של המושב, בספורט ובהדרכה. לצד עיסוקיו כ"מושבניק" גאה, היה לו תחביב סודי שהתגלה רק לאחר מותו: כתיבת שירים ומאמרים.
"מאז שהיה ילד הוא היה שונה", מספר עופר אבידב, חבר ילדות ובן מחזור. "הייתי אומר שהוא היה שובה לב. בשבילי הוא היה אדם מקסים וחבר אמיתי, אך בשביל רבים אחרים הוא היה מנהיג בכל רמ"ח איבריו. עד היום ילדים שהדריך זוכרים אותו כמי שהלכו אחריו". עופר מספר כי שאול גדל להיות רחב כתפיים, גבוה וחזק, "ולצד כל אלה, הוא גם היה חריף שכל, בעל יכולות מחשבה וניתוח בלתי רגילות, דבר שהתגלה אחרי מותו במאמרים שכתב. עובדה שזוכרים אותו עד היום".
כילדים, הוא מספר, הצטערו עמוקות על שלא זכו להשתתף במלחמת העצמאות. "חשנו שהחמצנו את הקמת המדינה. אמרו עלינו שאנו דור מפונק, קראו לנו 'דור הזהב', וחשבנו שלא יהיו עוד מלחמות". ככל ילדי ישראל אז, קל וחומר בני המושב, הם גדלו על חסמב"ה, התחנכו על אהבת הארץ וסיפורי גבורה, ולא יכולים היו לחכות לגיל 18, אז יתגייסו לצבא ויהיו בעצמם מושאי הסיפורים. "חלמנו על היותנו חיילים בלילה והתאמנו ביום. הקמנו לנו חבורה והיינו עושים לנו מחנאות, פעילויות, אימוני שדה ונשק מגיל מאוד מוקדם".
מתוך עשרות אנשי יחידת 101 המיתולוגית, שבעה היו בני המושב. "כשהייתי תלמיד ביסודי, אחד מהלוחמים האלה נתן לי את כנפי הצניחה שלו, עליהן אני שומר עד היום", מספר עופר. "גדלנו על מיתוס הצנחנים וזה מילא את תקוותינו ומחשבותינו. לשם שאפנו ופיללנו".
התקווה לחיות את המיתוס נסדקה קמעה עבור שאול כשבעיה רפואית לא איפשרה לו להתגייס לצנחנים והצבא ייעד אותו לשריון. "בהתחלה הוא היה מדוכא, אמר שלא ישימו אותו בתוך טרקטור", נזכר עופר. "משום חוסר הבנה ותחושה שלא יהיו עוד מלחמות, הוא חשש שמא לא ייצא לו להילחם. כמה בורים היינו".
שמואל אורן התגייס עם שאול והשניים שירתו יחד עד יום מותו. "בבקו"ם חיברה בינינו דווקא השירה. הוא אהב לשיר ואני הצטרפתי. שרנו בקול גדול", הוא משחזר. בהמשך עברו השניים את כל הקורסים הצבאיים בשריון, שהאחרון שבהם היה קורס קצינים. "אני גדלתי באשקלון, ובאותן שנים הסתכלנו על בני ההתיישבות העובדת בצנעה מסוימת. גם בקורס הוא התבלט וסיים כחניך מצטיין. נשארנו יחד להדרכה תקופה מסוימת, עד שהחלה תקופת ההמתנה למלחמה".
באותם שבועות שרר מתח גובר והולך בארץ. הימים ימי טרום מלחמת ששת הימים ואיום החל להתרגש על מדינת ישראל הצעירה מצד צבאות מצרים, סוריה וירדן, בסיוען של מדינות ערב נוספות. אלו היו רבים מהצבא הישראלי לא רק במספר הלוחמים, אלא גם במיטב הנשק הסובייטי של אותה תקופה.
המצב הביטחוני הידרדר במהירות. המצרים גירשו את כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסמו את מיצרי טיראן בפני ישראל, יצרו ברית צבאית והעמידו את שלושת הצבאות בפיקוד מצרי משותף, בעוד חיילים עיראקים התקדמו מירדן לעבר הגדה המערבית ואיימו לבתר את המדינה לשניים במותניה הצרות של רצועת החוף, ליד נתניה.
"כשהתחילה הכוננות ירדנו עם מפקדי הצוותים לניצן ולקציעות, שם המתנו שלושה שבועות", ממשיך שמואל. "הרגשנו שהמדינה בסכנה אמיתית, שהאדמה תחתינו בוערת, ואני זוכר בעיקר את ההתלהמות בצד המצרי, את קול הרעם מקהיר. לאחר נאום לוי אשכול הרגשנו שיורקים לנו בפרצוף. רצינו כבר להילחם, בעיקר כי לא ידענו לאן פנינו מועדות".
אז הגיע תורם. האוגדה של אריק שרון, שבה שירתו שמואל ושאול, קיבלה פקודה לנוע, חצתה את הגבול ולאחר זמן קצר הגיעה למגע עם כוחות מצרים במוצבי "אוקלנד" שבסיני.
"נסענו עם הטנקים, חלק מהכוח היה על נגמ"שים, ונכנסנו לשטח מוכה מוקשים וארטילריה, שם ספגנו את האבידות הראשונות. אז התחלנו להבין שאנו לא חסינים. אתה גדל על סיפורי גיבורים, אך כשנוחתת עליך מרגמה אתה נפגע כמו כל בשר". הכוח הגיע לאזור מרובה דיונות והחל לנהל קרב עם כוח מצרי מחופר. בעיצומו של הקרב, כשפגזים נוחתים מכל עבר ושאול מפקד על צוותו, הוא הורה לעלות לעמדת ירי, נפגע מפגז ונהרג במקום. בן 21 היה בנופלו.
שמואל, שהיה בטנק ליד, ראה את חברו נהרג לנגד עיניו. "אתה בעיצומו של קרב ואין לך זמן לחשוב על חבר שנפל. אתה יורה ויורים עליך. לאחר הפגיעה, הטנק שלו עמד במקום חשוף וסיכן את מי שנותר בו. אני זוכר אותנו מגיעים אל הטנק, הצוות שלו היה שרוי בהלם, לכן סייענו להזיז אותו למקום בטוח כדי שלא יספוג פגיעה נוספת".
לאחר שוך הקרב, השתררה דממת מוות. "אני לא יודע בדיוק מתי, אבל אני זוכר שראיתי כמה מצרים פצועים. אחד מהם, קטוע יד, ניגש אלינו וביקש מים. טיפלנו בו. אני מניח שהוא מת לאחר מכן. הסתכלתי במצרי הפצוע, מעין מת מהלך, ופתאום זה שקע בי. היה לנו מעט זמן לקלוט, להבין ולחוש, ורק אז התחלתי לעכל את האובדן שלו. אך הוא לא היה היחיד ולא האחרון. זה הרגע שהמלחמה תפסה אצלי איזה נופך אישי. זה לא רק ישראל נגד מצרים, אלא שמואל נגדם". מצעיר חדור אמונה ושש אלי קרב הפך שמואל בתוך ימים ספורים למבוגר מפוכח ומצולק. "היינו בסך הכל ילדים שגדלו על סיפורי גבורה ורצינו לגעת בהם", הוא מסכם בעצב.
"ידענו את המשימה אבל לא את החוויה", מחדד עופר את הפער שבין הפנטזיה למציאות. "גדלנו על סרטים וספרים, אך אלו לא מספקים לך את ריח המלחמה. לריח יש משמעות מאוד קשה. ברגע שאתה מגיע לשם וכדורים שורקים לידך, ברגע שאתה מריח את ריחו של הבשר שנחרך בפלדת השריון, או אז אתה מתחיל להבין את משמעות המלחמה".
כששמואל נשאל איך הוא חווה את המלחמה, שנחקקה בזיכרון הקולקטיבי כניצחון אדיר כנגד כל הסיכויים בעוד הוא איבד בה ידידי נפש, הוא משיב: "הניצחון לא מגמד את האובדן. כשאיבדת חבר - איבדת חבר. ניצחון בקרב לא ישנה את המציאות הזו". לדבריו, מי שנותר בבית יכול לחגוג, אך מי שהיה בקרב מסתכל על כך אחרת. "באופן אישי, מעולם לא נשאבתי לחגיגות ושירי הלל. ואיך אפשר? המלחמה הסתיימה אחרי שישה ימים, אך האובדן ליווה פרק ארוך מאוד מחיי".
לאחר נפילתו של שאול מצאה משפחתו בין חפציו האישיים יומן סודי, אשר הכיל מאמרים ושירים שכתב ושמר לעצמו. שמואל ועופר הכירו את שאול כמפקד ומנהיג נערץ שהכל הולכים אחריו; הם לא שיערו לעצמם כי מאחורי החזות המחוספסת והאמיצה שכנה נפש רגישה כל כך.
"חלק מאותם שירים הוא כתב לחברה שלו, אחדים מהם הוא אף נתן לה, אך אין ספק שזה הפתיע אותי. היינו די קרובים, חלקנו דברים וזה היה צד שלם של שאול שלא הכרתי", נזכר עופר בפליאה שחש נוכח הגילוי. "באותה תקופה לא החצנו רגשות. רק כשאתה מתבגר, במבט לאחור, אתה מבין שלא הכרת אותו עד הסוף".
לאחרונה הולחן אחד משיריו בידי חייל אחר כחלק מפרויקט "אלה האחים שלי", והוא צפוי להיות משודר ביום הזיכרון הקרוב. כששמואל שמע אותו לראשונה, הוא הרגיש כאילו חלק משאול קם לתחייה. "הזמן עובר ואתה מתבגר ומזדקן, אבל הוא נשאר ילד. הורינו כבר נפטרו, אבל המוות שלהם התקבל בטבעיות, ואתה ממשיך הלאה. אלה החיים. אולם העוצמה שמכה בך כשמישהו נופל בגיל כה צעיר מקשה עלינו לדבר על הנושא עד היום. כאשר אתה לוקח שיר שלו ונותן לו חיים, זו התרגשות גדולה מאוד".
אקו"ם