סיפורה של רבקה גובר, "אם הבנים" ממלחמת העצמאות
רבקה גובר שכלה את שני בניה במהלך מלחמת העצמאות בהפרש של ארבעה חודשים אך למרות השכול הכבד המשיכה ופעלה רבות בקליטת עלייה, חינוך והתיישבות. קטעים מיומניהם של רבקה ושני בניה אפרים וצבי מספרים את הסיפור הכואב
רבקה גוּבֶּר הייתה אשת חינוך והתיישבות רבת פעלים, שאף זכתה בפרס ישראל על מפעל חייה בתחומים אלה, אך רבקה זכורה במיוחד כ"אם הבנים", לאחר ששכלה את שני בניה בהפרש של ארבעה חודשים במהלך מלחמת העצמאות.רבקה גובר נולדה באוקראינה בשנת 1902. למרות היותה אשת ספר משכילה, לא הסתפקה במחשבות ובמילים והוכיחה את דרכה במעשים ובדוגמה אישית. רבקה ובעלה מרדכי היו בין חלוצי העלייה הרביעית ותרמו ביזע רב להתיישבות העובדת.
התנדבותה לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, כאשר הייתה כבר אם מבוגרת לשלושה ילדים צעירים, השפיעה רבות על שני בניה ללכת בעקבותיה ולהתגייס להגנת המולדת. רבקה לא נשברה גם כאשר נודע גורלם המר של אפרים וצבי, אשר נפלו בגיל צעיר כל כך ובסמיכות זמנים מצמררת, והצליחה לתעל את כאבה האישי והפרטי להמשך מפעל קליטת העלייה, ההתיישבות והחינוך.
רבקה ובנה אפרים ניהלו שניהם יומנים מפורטים וגם הבן השני צבי כתב מכתבים רבים. מכתביה של רבקה ניתן לראות שכבר מגיל צעיר עסקה בהתלבטות אחרי דפוסים הולמים לחינוך ילדיה, וכך נולדו אפרים וצבי להורים אשר השקיעו רבות ביצירת ערכי משפחה חשובים המזדהים עם בניין העם והארץ. כמו כן גדלו הבנים בסביבה שבה אירעו תקריות ביטחוניות רבות, והייתה מודעות גדולה לבעיות הביטחון של היישוב, כפי שכותבת רבקה: "ילדינו גדלו לקול שריקות הכדורים".
כשהגיע אפרים לגיל בית הספר רקמה רבקה דגל שהוגש כמתנה לבית החינוך ברחובות. את השי ליוותה במכתב שבו הביעה את מחשבותיה לגבי תרומתו של דור הנערים העבריים לשירות המולדת: "...הנה יתלכדו סביב הדגל הזה ילדים קטנים לצבא גדול, ויצאו לכבוש חופש, תרבות וארץ לעם נרדף ומעונה. על ילדנו למהר לגדול – המולדת זקוקה להם". יחלפו עוד כארבע עשר שנים עד שאפרים, צבי ונערים רבים כמותם יאמתו את משאלתה ותקוותה של רבקה.
אפרים גובר, כאמור, נמשך לפעילות הביטחון מגיל צעיר והמאורעות שהתרחשו בארץ בשנות ילדותו רק קירבו אותו לעניין עוד יותר. כבר מגיל עשר סייע לפעולות ההגנה בכפר באיתות, ונראה גם כי התגייסותה של רבקה לצבא הבריטי בעודו בן 14 השפיעה עליו להצטרף להתחיל לעבוד כנוטר.
אפרים נשא ברובו של הנטל המשפחתי בעת העדרה של אימו, ובקיץ של שנת 1943 התגייס בעצמו לצבא הבריטי ונשלח עם הבריגדה לחזית האיטלקית. עם גיוסו כתבה לו רבקה על רגשותיה אך גם על ההתנהגות הלאומית המצופה ממנו: " אינני יודעת אם מכתב זה צריך להישלח. אל תחשוד בי שנתפסתי לריפיון רוח. לא! הננו עומדים מול הגורל בקומה זקופה, בהרגשה ברורה של צדקתנו ומוכנים לקבל מכל הבא מידו".
אפרים לחם במספר קרבות נגד הנאצים, נפגש עם שארית הפליטה וטיפל בהעפלתם. עם שובו לארץ חזר לשורות ההגנה והשתתף בהברחות מעפילים. באחת מן הפעולות נתפס על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר בקפריסין. עם ראשיתה של מלחמת העצמאות שימש כמפקד מחלקה בטירת שלום, שם נפל ביום ה-26.3.1948 בקרב מול כוחות עיראקיים.
גם צבי גובר, כאחיו הבכור, נרתם מגיל צעיר לעול המשק החקלאי, אך עם זאת התגלה בו כשרון כתיבה מפותח שהשתקף בשירים רבים ורשימות אחרות שכתב. ביצירות אלה התבטאו אהבתו לעבודת האדמה ונוף המולדת, שכמו נתנו ביטוי לדורו, שהקדים להתבגר למעשים גדולים: "אנו יבולך, המכורה, ולך שילומים עד תום...ראי – במיטב דמנו הצעיר הרוינו עפרך, וגאון בחורינו הבאנו קורבן על מזבח דרורך".
צבי הושפע מאוד מאחיו הבכור אפרים ונראה כי דבק במידותיו. לאחר מותו של אפרים נשא דברים על קברו בהם נשמעים היטב חלק מדברי אימו ואחיו על עצמאות הנקנית במחיר החיים: "אמא, אל תבכי! אם נפל, הרי אני נותרתי לעמוס משאו על כתפי כאשר אוכל. ואם אפול אף אני במערכה - הנה בנים רבים לך עוד!". זמן קצר לאחר מכן התגייס צבי לצה"ל, ובתחילת חודש יולי השתתף בקרבות הקשים בהגנה על משלטי חוליקאת בנגב מול כוחות מצרים וסודנים. שם הוא נפל בגיל 17 ביום ה-8.7.1948, כארבעה חודשים לאחר אפרים.
המוות של שני בניה של רבקה, בטווח הזמן הקצר ובנסיבות בהן התרחש, הפך אותה לדמות ידועה במדינת ישראל שקמה זה עתה, ורבים בעם ראו ברבקה סמל של אם שכולה שאינה נותנת ליגונה לגבור עליה. דוד בן-גוריון ניהל אתה חליפת מכתבים ארוכה והוא גם היה זה שטבע את הכינוי "אם הבנים".
כאשר היא כותבת על קורות בניה החל מלידתם ובצעירותם, ניכר כי היא מתמקדת בעיקר בסיפור האישי, ללא ההקשרים ההיסטוריים והלאומיים שניתנו להם לאחר מותם. אך מכתביה בתקופת גיוסם, ובעיקר לאחר מותם, עולה היטב הקונפליקט שבין התפקיד הלאומי המצופה ממנה כאם פטריוטית ששולח את בניה לקרב, לאם פרטית שידעה כבר אבדנים כואבים בעבר.
נושא שחוזר על עצמו פעמים רבות בכתביה של רבקה הוא עדותה על עצמה כי היא זו שחינכה להקרבה, חלוציות וגבורה למען האומה. במכתב לאחייניתה שבוע לאחר נפילת אפרים כותבת רבקה: "אנו עוצרים את הדמעות, ידענו מה הסכנות הצפויות בדרך בה הולכים הבנים...כולם הולכים כי אין לנו דרך אחרת...עכשיו יוצא צבי למלא את מקום אפרים, כי המאבק נמשך ואין מפקירים עמדות".
כלומר, לא רק שרבקה מבינה שהיא חינכה את בנה בדרך שהובילה למותו, אלא שהאסון שפקד אותה לא שינה את השקפת עולמה והיא נכונה להמשיך בדרך זו, גם מתוך תחושה של חוסר ברירה. ניתן לראות כי רבקה הפגינה לרוב אבל מאופק, כאם שכולה המודעת לחובתה הלאומית ומעמדה הציבורי, ועל אף הכאב הרב בהיותה אם שכולה לשני בנים, הקפידה לא להיתפס לחולשה.
נושא אשר בולט בחסרונו מכתביה של רבקה מתקופה זו הוא העדר כמעט מוחלט של תחושות ביקורת או כעס על גורל בניה. יתכן כי רבקה הצניעה חלקים אלה בכתיבתה והעדיפה שלא לחשוף בציבור את תחושותיה בנושא זה. עם זאת, במקרים מסוימים היא כן מביעה התרסה כלפי החברה, בעיקר בתיאורה את הבדידות שחשה לאחר אובדן בניה ושתיקתם של החברים לנוכח האסון: "ואולי יש בזה ביטוי אילם, של אי רצון כללי מגודל הקורבן".
כלומר, לא זו בלבד שהחברה לא תמכה באם השכולה, היא אף פקפקה בצורך להקריב קורבן כה גדול. ייתכן מאוד שהיה בכך כדי להגביר את כאבה של רבקה. כמו כן נראה כי השכול ההמוני והטקסים והספרים הרבים שבאו בעקבותיו גרמו לזילות הזיכרון והכאב בעיני החברה כולה, כפי שמתארת רבקה במכתב אחר: "כשנה עברה אחרי נפלם של בני...ספרים רבים מאותו סוג יצאו לאור בשנה ההיא...ועין הקהל הוקהתה ולא פנתה אליהם יותר".
במקרים הבודדים בהם רבקה כן מביעה תחושות של האשמה, זו בעיקר האשמה עצמית על טעויות שעשתה בגידול הילדים והכאה על חטא על כך שלא מילאה את תפקידה האימהי כראוי. בכותבה על אפרים מאשימה עצמה רבקה על שדרשה ממנו יותר ממה שיכלה להעניק לו, ולא הראתה לו חיבה מספקת: "...נדמה כי לא הספקתי לראותו כראוי, להראות לו חיבה. תמיד הייתי עסוקה וטרודה ותמיד דרשתי מהילדים יותר מאשר נתתי להם". כמו כן היא מציינת במרמור כי רק לאחר מות בניה השכילה להבחין במעלותיהם: "תמיד הייתי אכולת ספיקות, ראיתי על פי רוב רק את חסרונותיהם".
רגע בולט במיוחד הוא תיאור פגישתה האחרונה עם צבי לפני צאת מחלקתו אל הנגב. רבקה מתארת בזיכרונותיה באופן מוחשי ביותר את המפגש המשפחתי האחרון בערב שבת, וכיצד צבי דאג גם ברגעים האחרונים לפני הקרב להשקות את הפרחים בגינה.
מדבריה של רבקה עולה תחושת ההחמצה והצער על כך שלא פגשה את מפקדו של צבי כדי לספר לו שהוא אח שכול: " לא שמתי לב כלל לחבריו של צבי ולמפקדו. לו ראיתיו, הייתי אולי מעירה למפקד, כי אחיו של צבי נפל לפני שלושה חודשים, אולי כדאי היה לו לדעת זאת. מפקדו מחוליקאת תלש אחר כך את שערותיו, שלא ידע על צבי דבר וחצי דבר".
מכל אלה עולה שוב דמותה של רבקה גובר כמי שהולכת ומתחזקת למרות התלאות והכאב הרב אותו חוותה. גם בכתביה של רבקה ניכר כי בתוך תוכה היה קיים כאב רב, אך לפחות כלפי חוץ היא הצליחה להדחיק אותו וללבוש דמות ייצוגית-לאומית, כפי שהוכיחה בהמשך בפועלה הענף למען חינוך וקליטת עלייה לאחר הקמת המדינה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם